-
ערעור על פסק הדין של בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן: "ביה"ד") ב– ת.מ. 15/13, הכרעת דין מיום 10.3.2014, וגזר הדין מיום 27.7.2014. ביה"ד הרשיע את המערער, אשר שירת בתפקיד רב המועצה האזורית אשכול (להלן: "המועצה"), בעבירה משמעתית לפי סע' 9 (1) ו- 9(3) לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח– 1978 (להלן: "חוק המשמעת"). בגזר הדין הורה לפטר לאלתר את המערער מתפקידו כרב המועצה.
עיקרי העובדות
-
המערער שימש כראש הלשכה בעמותת תלמי גאולת עם ישראל (להלן: "העמותה") אשר יוסדה בשנת 1997 ע"י הרב ניר בן ארצי. המערער, יחד עם אחרים, ניהל ענייניה השוטפים של העמותה. במהלך שנת 2005 בעקבות שאלות שהפנה הרב ניר בן ארצי אל מנהלי העמותה (להלן: "המנהלים" או "השותפים") אודות פעילותם בכספי העמותה, גמלה בליבם ההחלטה להורידו ממעמדו הרוחני, ולהרחיקו מהיישוב תלמים בו התגורר. משלא נותרה בידו של הרב בן ארצי ברירה בשל הלחץ הנפשי שהופעל עליו, הסכים לדרישות. השותפים שיכנוהו בדירות בעיר טבריה במשך כ- 3 שנים תוך איומים שאם לא יפעל בהתאם להנחיותיהם, ויחזור לישוב תלמים, יפיצו אודותיו סיפורים מביכים, שיהיה בהם להביא נזק משמעותי לשמו. בתקופת שהות הרב בטבריה, יצרו השותפים קשרים עם תורמים, תוך הצגת מצג שווא לפיו הקשר עם הרב בן ארצי מתבצע דרכם בלבד, מאחר שהרב בגלות במקום מבודד, לצורך תיקון רוחני. הם אף יצרו מצג שווא כלפי התורמים כשמסרו בשמו של הרב בן ארצי בקשות לתרומות והמשיכו במצג השווא כשמסרו לתורמים תשובות פיקטיביות בשמו לשאלות שנשאל ע"י תורמים אלה. באופן זה, הגיעו לידיהם סכומי כסף רבים מאת התורמים.
בשל כך נחקר המערער והמנהלים האחרים והוגש נגדם כתב אישום פלילי לביהמ"ש המחוזי בבאר שבע (ת"פ 54058-09-11 מדינת ישראל נ' שמואל שוקרון ואח') בגין איומים, סחיטה וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות (כתב האישום המקורי). הצדדים הגיעו ביניהם להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום וצומצם לעבירת קבלת דבר במרמה בלבד (כתב האישום המתוקן). ביום 5.6.2012 הורשע הנאשם המערער כאן, עפ"י הודאתו, בעובדות כתב האישום המתוקן, ע"י כב' השופטת טלי חיימוביץ וביום 20.2.2013 נגזרו עליו: 5 חודשי עבודות שירות, 6 חודשי מאסר על תנאי, ופיצוי לרב בן ארצי בסך 10,000 ₪.
על יסוד פסה"ד הפלילי הרשיע ביה"ד למשמעת את המערער בעבירות משמעת לפי סע' 9(1) לחוק המשמעת (מעשה או התנהגות באופן שפגעו במשמעת) וסע' 9(3) לחוק המשמעת (התנהגות שאינה הולמת את תפקידו). בעקבות הרשעה זאת גזר ביה"ד את דינו של המערער לפיטורין לאלתר. לפיכך הגיש המערער את הערעור דנן בו עתר לביטול הכרעת הדין וגזר הדין המשמעתיים, ולחילופין להקלה בעונש.
טענות הצדדים
-
לטענת המערער שגה בית הדין כשדחה את טענתו המקדמית לניגוד עניינים בו נגוע התובע המשמעתי, עו"ד חיימסון, אשר שימש יועץ משפטי של המועצה האזורית בהליך ההשעייה, וגם התובע שקיבל את קובלנת ראש המועצה והגיש תביעה לבית הדין המשמעתי. עוד טען כי יש לפרש את סעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג – 1963, באופן שרק הכרעת הדין יכולה להוות בסיס להרשעה בעבירה משמעתית, אך לא גזר הדין, זאת מהטעם שהכרעת הדין היא מעבר לכל ספק סביר, ואילו גזר הדין מתבסס על ראיות הפחותות מרמת הוכחה של מעבר לכל ספק סביר. לשיטת המערער, מאחר שלפני בית הדין היה רק גזר הדין ולא הכרעת הדין, הרי שהרשעתו בעבירה המשמעתית, שהתבססה אך ורק על גזר הדין, פסולה. עוד טען כי שגה ביה"ד כשדחה את טענתו המקדמית בדבר פקיעת תוקף כהונתו של אחד משלושת הדיינים (עו"ד רוזנבלום), דבר שמוביל לבטלות ההליך כולו. המערער הוסיף כי שגה ביה"ד הן בעצם ההרשעה המשמעתית, והן בחומרת העונש שהוא פיטורין. לטענתו, מעשהו איננו בגדר עבירה משמעתית, לאור נסיבותיו, והעובדה שהוא לא בוצע במסגרת תפקידו כרב המועצה. עוד טען כי המרמה בה הורשע הייתה ברף הנמוך של חומרה, כך שהפיטורים אינם מוצדקים. לחילופין טען המערער כי יש להשאירו לפחות בתפקיד של ראש מחלקת הדת במועצה, אם לא כרב המועצה.
-
לטענת המשיבה, התובע המשמעתי אינו נגוע בניגוד עניינים, מאחר שכך מקובל במועצות מקומיות רבות, ומאחר שאין חשש ממשי לניגוד עניינים. באשר לטענת פקיעת תוקף כהונתו של הדיין עו"ד רוזנבלום, טענה המשיבה כי במועד הדיון הראשון בביה"ד עדיין המינוי היה בתוקף, ודיון זה נחשב לתחילת ההקראה, שכן כך הוכרז בתחילת הדיון, כעולה מהפרוטוקול ולפי סע' 4(ב) לחוק המשמעת, כאשר הכהונה פקעה לאחר שביה"ד החל לדון, סמכותו של ביה"ד נמשכת מאליה, והוא רשאי להמשיך לדון עד לסיום אותו תיק. עוד טענה כי מאחר שהמערער הודה והורשע בעובדות כתב האישום המתוקן, ברי כי המעשים בהם הודה בוצעו. מעשים אלה מהווים עבירת משמעת לפי ס' 9(1) )(3) לחוק המשמעת. לפיכך ברור שמן הדין היה לפטר את המערער לאלתר במיוחד בהינתן מעמדו הרם ותפקידו כרב המועצה. המשיבה הדגישה כי תכליות הדין המשמעתי הן לשמור על טוהר המידות של השירות הציבורי להגן על תדמיתו בעיני הציבור, ולהרתיע עובדים שסרחו. באשר לטענת המערער כי הכרעת הדין הפלילית לא הייתה לפני ביה"ד אלא רק גזר הדין הפלילי, ולפיכך לא ניתן לבסס עליו את ההרשעה המשמעתית, טענה המשיבה כי הכרעת הדין הייתה לפני ביה"ד, והוסיפה כי לצורך ההרשעה המשמעתית, די היה בגזר הדין שכן הוא כלל בתוכו גם את פרטי הכרעת הדין המרשיעה.