לשכת סוכני ביטוח בישראל ואח' נ' איי די איי חברה לביטוח בע"מ ואח'

           לפניי בקשה להורות על קיומו של דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 3322/16 ובע"א 4313/16 מיום 30.4.2017, שניתן מפי השופט י' עמית ובהסכמת השופטים מ' מזוז וע' ברון. בפסק הדין נקבע שתשדירי הפרסומת של המשיבה 1 אינם מהווים פרסום אסור ואינם מקנים עילת תביעה.

1. במוקד פסק הדין עומדים תשדירי הפרסומת של המשיבה 1, אשר מציגים את סוכן הביטוח הבדיוני "שוקה" ואת מזכירתו באור שלילי. המבקשים הגישו תביעה בגין תשדירים אלו שהתבססה על עילות שונות. בית המשפט המחוזי קיבל את התביעה באופן חלקי ועל פסיקתו הוגשו ערעורים אשר נדונו בפסק הדין מושא הבקשה. בפסק הדין סקר בית המשפט את טענותיהם השונות של המבקשים ואת ההלכות בתחום וקבע שאין מניעה משפטית לשדר את הפרסומות המדוברות. תחילה, נקבע שהתשדירים אינם מהווים עבירה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, שכן גם אם הם עולים כדי לשון הרע, עניין שמוטל בספק, סעיף 4 לחוק זה מסייג את האפשרות לתבוע בגין לשון הרע שהובעה כנגד חבר בני אדם או על ציבור:

            בהמשך, נקבע שבמקרה דנן אין מקום להידרש גם לעילה של תיאור כוזב לפי סעיף 2 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, כיוון שהתשדירים אינם מביעים טיעון שבעובדה ולא צפוי שהם יילקחו ברצינות על ידי הצופה הסביר. לבסוף, נקבע שבמקרה דנן לא קמה גם עילה של תחרות לא הוגנת מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת, משום שהמחוקק שלל עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע בענייננו ושלא התקיים יסוד נוסף כדי להקים עילה זו.

           על פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפניי.

2. המבקשים טענו שבפסק הדין נקבעו הלכות חשובות אשר יש לקיים בהן דיון נוסף. ראשית, נטען שהקביעה שלפיה הפרסומות אינן מהוות לשון הרע כיוון שהן מופנות כנגד ציבור מהווה חידוש הלכתי מוקשה. בנוסף, נטען שההלכה החדשה בנוגע לגבולותיה של עוולת התיאור הכוזב היא מרחיקת לכת ולא רצויה. כמו כן, נטען שבית המשפט קבע שעל מנת לבחון אם פרסום הוא תיאור כוזב יש לבדוק אם הוא עובדתי והאם הוא נתפס ברצינות על ידי הציבור. אולם, לא הובהר כיצד יש לבחון את הרצינות שבה ייתפס הפרסום ובמובן זה ההלכה אינה ברורה. טענה נוספת הייתה שבית המשפט קבע הלכה חדשה שלפיה לא ניתן לעקוף את הדינים העוסקים בפרסום מסחרי עוין על ידי שימוש בעוולת הסל של תחרות בלתי הוגנת. מעבר לכך, המבקשים הוסיפו טענות שאינן מצביעות על הלכות מסוימות אלא מערערות על קביעותיו של בית המשפט, כמו למשל התעלמותו של בית המשפט מיחסי הכוחות בין הצדדים, היעדר ההבחנה בין פרסומים אשר תוקפים אנשים בכל הנוגע לעיסוקם לבין פרסומים אשר מכילים תקיפה אישית והצורך המיוחד בימינו להקפיד על אופיו של השיח הציבורי. יצוין כי בעקבות הבקשה לדיון נוסף הגישה להב – לשכת ארגוני העצמאים והעוסקים בישראל, בקשה להצטרף להליך זה כידידת בית המשפט. כמו כן, המבקשים הגישו מסמך מטעם המשנה לפרקליט המדינה (אזרחי), שלטענתם מצביע על כך שיש עניין ציבורי בסוגיה.

3. מנגד, המשיבים טענו שבפסק הדין לא נקבעה כל הלכה, וודאי שלא הלכה שיש לקיים בה דיון נוסף. למשל, בנוגע ליישום של חוק איסור לשון הרע נטען שבית המשפט יישם את ההלכה הנוהגת בעניין זה. נטען גם שלא חודש דבר בתחום של עוולת תיאור כוזב, אלא רק יושמו יסודות העוולה לפי החוק. באשר לחוסר הבהירות הנטען על ידי המבקשים בנוגע לבחינת האופן בו ייתפסו התשדירים, המשיבים טענו שאין בכך כדי לקבוע דיון נוסף. המשיבים הוסיפו שתחרות בלתי הוגנת מעולם לא הייתה עוולה עצמאית בישראל ושלא היה מקום לפנות אליה כדי לעקוף את עילת לשון הרע. מעבר לכך התייחסו המשיבים לטענותיהם האחרות של המבקשים ודחו גם אותן, למשל בטענה שהיעדר ההתייחסות ליחסי הכוחות אינו מהווה הלכה חדשה.