1. הנתבע התארח בתקופות שונות במהלך החודשים מרץ ואפריל 2004 במלון 'המלך דוד' בירושלים, שבניהול התובעת (
להלן: המלון). עבור שהותו ואירוחו במלון ביקש הנתבע לשלם באמצעות בכרטיס אשראי שהונפק לנתבע בחו"ל (
להלן - כרטיס האשראי), וכרטיס האשראי אכן חויב, אך מרבית החיובים בוטלו על ידי חברת האשראי בארה"ב שהנפיקה את כרטיס האשראי לנתבע (
להלן - חברת האשראי). התובעת תובעת מהנתבע סך 31,778 ש"ח, המורכב מקרן בסך 30,440 ש"ח, המהווה את סיכום הסכומים מושא החיובים שבוטלו על ידי חברת האשראי, בניכוי סך 6,400 ש"ח ששילם הנתבע, או מי מטעמו, על חשבונם, ומהפרשי הצמדה וריבית לתקופה עד להגשת כתב התביעה. הנתבע מצידו טוען, שהחוב סולק במסגרת הסדר בו ויתרה התובעת על הסכום שהיא תובעת, ושעליה להפנות את טענותיה לחברת האשראי ולא אליו.
השתלשלות האירועים
2. ביום 25/04/04, עת התארח הנתבע במלון, התקשרה נציגת כרטיסי אשראי לישראל בע"מ (
להלן - חברת ויזה כ.א.ל) לחשב המלון, מר רענן אורנשטיין (
להלן - החשב), והודיעה לו שכרטיס האשראי נחסם על ידי חברת האשראי, ועקב כך לא יכובדו החיובים שבוצעו בכרטיס האשראי: תחילה נאמר לחשב כי מדובר בחיובים שקליים בסך 17,282 ש"ח, וחיובים דולריים בסך 916$ (ראה פירוט החיובים שהועבר לחשב בפקס ביום 25/04/04 על ידי חברת ויזה כ.א.ל - נספח ב' לתצהיר עדותו הראשית של החשב); ולבסוף התברר כי בוטלו באמצעות חברת ויזה כ.א.ל חיובים שבוצעו במהלך התקופה שמיום 03/03/04 ועד ליום 18/04/04 בסכום כולל בסך 9,272 ש"ח (
להלן: החוב הראשון).
בעקבות הודעת חברת ויזה כ.א.ל. הורה מנכ"ל המלון לנעול את חדרו של הנתבע על חפצי הנתבע שהיו בו (לטענת התובעת, נעשה הדבר על מנת שהנתבע לא יברח מהמלון). החשב פנה אל הנתבע, שהיה בלובי המלון באותה העת, בדרישה שיסדיר את תשלום החוב הראשון (באותה עת, לא היה ידוע על כל חוב נוסף).
בין השניים החל להתנהל דין ודברים, שבמהלכו הלך החשב מספר פעמים להתייעץ עם המנכ"ל. במהלך רוב הדין ודברים בין הצדדים נכח גם חברו של הנתבע, מר אברהם ניב (
להלן: ניב), ולבקשת הנתבע הגיע למלון כעבור זמן מה חבר נוסף, מר אברהם עצמון (
להלן: עצמון).
אין מחלוקת כי בסוף הדין ודברים שילם הנתבע (באמצעות עצמון) סך 5,000 ש"ח, חפציו שהיו בחדר, שוחררו לו, והנתבע מסר למלון את מפתחות רכבו, רכב ישן מתוצרת וולוו - כנראה רכב אספנות (
להלן - הרכב), שבהסכמת הנתבע נותר ברשות המלון.
בחודשים יוני-יולי 2004 נתקבלו במלון, הפעם באמצעות חברת לאומי קארד, ביטולים נוספים של חיובים, שנעשו באמצעות כרטיס האשראי במהלך התקופה שמיום 03/03/04 ועד ליום 18/04/04, בסך 26,500 ש"ח (
להלן: החוב השני) (סליקת החיובים, שחייב הנתבע באמצעות כרטיס האשראי, בוצעה בחלקם באמצעות חברת ויזה כ.א.ל ובחלקם באמצעות חברת לאומי קארד).
בהמשך, כנראה בחודש אוגוסט, שילם הנתבע, באמצעות אביו, סכום נוסף בסך 1,400 ש"ח.
כעבור זמן נוסף, כנראה בסוף חודש ספטמבר (כך טען הנתבע), הוחזר הרכב לנתבע, שהגיע למלון יחד עם ניב כדי לקחתו, לאחר שהחשב הודיע לו כי יוכל לקבל את הרכב.
מכתבים ששלחה התובעת לנתבע בחודשים אוקטובר ונובמבר 2004, שבהם דרישות תשלום, לא זכו לתשובה.
טענות הנתבע
3. לטענת הנתבע, ביום 25/04/04, עובר לתשלום בסך 5,000 ש"ח ששילם באמצעות עצמון, הושגה בינו לבין החשב פשרה, ולפיה: החוב של הנתבע יעמוד על סך 10,000 ש"ח במקום סך 17,000 ש"ח; סך 5,000 ש"ח ישולם מיידית; היתרה תשולם בהמשך; ולהבטחת תשלום היתרה יישאר הרכב במלון. עוד טען הנתבע כי לאחר ששילם סכום נוסף בסך 1,400 ש"ח (באמצעות אביו), ויתרה התובעת, בעת שהוזמן לקבל את הרכב, על כל תשלום נוסף. בנוסף, טען הנתבע כי על התובעת לדרוש את התשלום מחברת האשראי ולא ממנו.
טענות התובעת
4. מנגד טענה התובעת, באמצעות החשב, שהעיד מטעמה, כי הדין ודברים שהתנהל עם הנתבע בלובי המלון ביום 25/04/04 כלל לא עסק בגובה החוב, אלא באופן פרעונו, כגון כנגד מה ישוחררו חפציו של הנתבע וכיצד יבטיח הנתבע את פרעון יתרת החוב, והכחישה כי ויתרה על איזה חלק מהחוב. כמו כן, הכחיש החשב כי ויתר על יתרת החוב בעת שהזמין את הנתבע לקבל את הרכב או בעת שהנתבע הגיע לקבל את הרכב. לדבריו, הוחזר הרכב לנתבע, לא משום שהחוב נמחל לו, אלא מן הטעם שהתברר בדיעבד כי עיכוב הרכב ממילא לא היווה תמריץ לנתבע לבוא ולשלם את יתרת החוב; כי המלון לא יכל למכור את הרכב על חשבון החוב, מאחר והרכב היה רשום על שם הנתבע; וכי הרכב רק תפס מקום בחניון המלון.
המחלוקות
5. מבחינה משפטית יש לבחון את טענת הנתבע כי חברת האשראי היא שצריכה לשאת בתשלום ולא הוא. מבחינה עובדתית יש לבחון אם ביום 25/04/04 התפשרו הצדדים כנטען על ידי הנתבע, ואם ויתרה התובעת לנתבע, עובר לשחרור הרכב, על כל יתרת חובותיו.
דיון
התשלום לתובעת - על הנתבע או על חברת האשראי?
6. אבחן תחילה את טענת הנתבע, שלפיה חברת האשראי לבדה צריכה לשאת בתשלום לתובעת, שכן אם תתקבל טענה זו - ממילא תידחה התביעה. יודגש כי הטענה תועיל לנתבע רק אם כלל אין לתובעת עילת תביעה נגד הנתבע וזכות התביעה שלה היא נגד חברת האשראי בלבד; הטענה לא תועיל לו אם קיימת לתובעת עילת תביעה הן נגד חברת האשראי והן נגד הנתבע.