למדן נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.זהו ערעור לפי סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) על החלטת ועדה רפואית לעררים מיום 12.6.13 (להלן - הוועדה) שניתנה במסגרת ענף ביטוח נפגעי עבודה.

2.הועדה התכנסה על מנת להכריע אם חלה החמרה במצבו של המערער, וזאת מכח תקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956, וקבעה כי לא חלה החמרה במצב ליקוי השמיעה ממנו סובל המערער ואשר הוכר כתולדה של פגיעה בעבודה. מכאן הערעור שלפני.

3.בערעורו קובל המערער על כך כי הוועדה מייחסת את ההחמרה בליקוי השמיעה לתנאים שאינם קשורים לתנאי העבודה. קביעת הוועדה בעניין זה מנוגגדת, לטענת המערער, לקביעות הרופאים המטפלים. במצב הדברים בו הנכות נקבעה לראשונה כבר לאחר גיל הפרישה טוען המערער כי היה על הוועדה לכל הפחות לשקול אם יש לייחס חלק מן ההחמרה או את כולה לפגיעה שהוכרה. להודעה המשלימה שהגיש המערער ביום 22.12.13 צרף המערער מכתב רפואי מיום 17.12.13 מאת פרופ' ברוורמן הקובע כי ההחמרה בשמיעה קשורה אמנם בחלקה לגיל ולתחלואה של האוזניים ובחלקה האחר לאותו נזק שמיעתי שנגרם בזמן העבודה וכתוצאה מתנאי העבודה.

4.המשיב טוען מנגד כי לא נפל פגם בהחלטת הוועדה וכי קביעת הוועדה כי לאור הפרישה בשנת 2000 אין מקום לקבל את התביעה להחמרה ואין לייחס את ההחמרה לתנאי העבודה היא קביעה רפואית. באשר למסמך הרפואי של ד"ר ברוורמן נטען כי דובר במסמך המאוחר למועד התכנסות הוועדה וכי הקביעה בו בדבר הקשר הסיבתי של ההחמרה לתנאי העבודה היא כללית וחסרת פירוט.

לאור האמור לעיל אני קובעת כדלקמן:

5.לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי יש לדחות את הערעור, וזאת מהטעמים הבאים:

א.החלטת הוועדה הרפואית בשאלה האם יש לזקוף מצב רפואי לתאונה שהוכרה כתאונת עבודה או להתפתחות טבעית של מחלה המחמירה עם הזמן, בהתחשב בשיקולים של גיל המבוטח, היא קביעה רפואית שאינה ניתנת לערעור.

ב.אין סתירה בין קביעת הוועדה טרם ההחמרה הנוכחית (מיום 29.5.06) לבין קביעת הוועדה כאן. הוועדה מחודש 5/06 אכן הותירה את הנכות שנקבעה לאחר מועד הפרישה (בשנת 2000 או 2001) על כנה אך ציינה כי גם נכות זו ניתנת "מחמת הספק", בהתחשב במועד הפרישה ובצורת בדיקת השמיעה המצביעה על "ליקוי שטוח בתדרי הדיבור... דבר שאינו מוסבר בצורת ההתקדמות של נזק אקוסטי כרוני, אלא בתהליך תחלואתי או הזדקנות".

ג.אין באישור הרפואי של ד"ר ברוורמן מיום 17.12.13 (לאחר מועד התכנסות הוועדה ולאחר מועד בו הקיים דיון בערעור) כדי להצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה. ד"ר ברוורמן קובע כי "ההחמרה במצב שמיעתו קשורה בחלקה לגילו, בחלקה לתחלואה של האוזניים ובחלקה לנזק השמיעתי שנגרם לו בזמן עבודתו, באופן שווה", אך לא מפרט כיצד הגיע למסקנה בדבר תרומה שווה של הגיל והתחלואה הטבעית לזו של ההחמרה בליקוי השמיעה שהוכר, וכן אינו מסביר כיצד עולה מסקנה זו עם העובדה שגם על-פי האישור הרפואי שמסר המערער אינו חשוף לרעש עוד משנת 2000.

6.בהעדר פגם משפטי – הערעור נדחה בזאת.

7.אין צו להוצאות.

8.הצדדים יכולים לפנות לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים בבקשת רשות לערער על פסק הדין וזאת תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, כ' שבט תשע"ד, (21 ינואר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.