1. ביום 12.7.07, קרוב לשעה 20.00, ישבה אשת התובע ביחד עם חברתה, גב' שרית כהן, במרפסת ביתם של התובע ואשתו ביישוב עין שריד. אותה עת שיחקו ילדיהן של השתיים, ובהם בתו של התובע, כבת חמש או שש, עם כלבם של בני המשפחה. אם התובע גרה בבית סמוך, ובין חצרות שני הבתים יש שער-מעבר. הילדים שיחקו עם הכלב בחצרות הללו.
אותה עת חנה בקרבת שני הבתים רכב מסחרי בלתי מזוהה, שהסתבר בדיעבד להיות רכב של לוכד כלבים מטעם הנתבעת: המועצה האזורית לב השרון.
התובע טוען כי לפתע, ללא סיבה נראית לעין, קפץ הכלב מעל לגדר אל הרחוב, ולוכד הכלבים ועוזרו מיהרו לתפסו והכניסוהו לתוך רכבם. בתו של התובע נבהלה ונכנסה להיסטריה. אשת התובע וחברתה מיהרו לדלוק, ברכבה של גב' כהן, אחר רכב הלוכדים, אך הוא חמק מהן, עד אשר חסמו את דרכו, ואז סירב להזדהות וסירב להחזיר להן את הכלב.
הכלב נלקח להסגר, והתובע נאלץ לשלם 470 ש"ח על מנת לשחררו (קנס בסך 370 ש"ח
ו- 100 ש"ח הוצאות שהותו של הכלב בהסגר במשך יום).
התובע העלה חשד כי לוכד הכלבים השתמש במשרוקית גבוהת-תדר, שקולה יכול להישמע על ידי כלב, אך לא על ידי אדם, על מנת לגרום לכלב לקפוץ מתוך החצר אל הרחוב, באופן שיוכל ללכוד אותו. על כל פנים, התובע טוען כי הכלב לא שוטט ברחוב, אלא נמצא בחצר הבית, ביחד עם בני המשפחה, ולא היתה כל הצדקה "ללכוד" אותו ולקחתו להסגר.
התובע תבע מהנתבעת פיצוי בסך 8,000 ש"ח, בעיקר בגין עוגמת הנפש הקשה שנגרמה לבתו הקטנה, אשר התקשתה להתאושש מהטראומה שחוותה, כשכלבה האהוב נלקח לפתע על ידי זרים.
2. מטעם התובע העידו הוא עצמו, אמו, אשתו, וחברתה - גב' כהן. האם, גב' אילנה דאי, העידה כי הילדים שיחקו בחצר עם הכלב, בעוד אשת התובע וחברתה שותות קפה במרפסת הבית.
הגיע רכב שנעמד מול בית שכן, ובו שני אנשים. לפתע ראתה האם את הכלב קופץ מהחצר, ואז יצא אדם מרכב הלוכדים ותפס את הכלב בעזרת חבל. האם פנתה אל אותו אדם ושאלה אותו מדוע הוא עושה זאת, אך האדם התעלם ממנה, הכניס את הכלב לרכבו ונסע. מייד לאחר מכן נסעו כלתה וחברתה בעקבותיו, והאם נותרה בביתה.
גב' שרית כהן העידה כי ישבה עם גילה, אשת התובע, במרפסת הבית, והילדים שיחקו עם הכלב בחצר (לדבריה, בחצרה של הסבה). לפתע נשמעו צעקות של הסבה ושל הבת הקטנה:
"לקחו את הכלב!" גב' כהן וגילה נכנסו מייד לרכבה של גב' כהן והחלו במרדף אחר רכב הלוכדים. הרכב לא עצר, עד שגב' כהן חסמה את דרכו. היא דרשה מהלוכדים להחזיר את הכלב ונענתה לבל תפריע להם בעבודתם. גב' כהן העידה כי הלוכד לא הזדהה כלוכד מטעם הנתבעת. הלוכדים עקפו את רכבה החוסם של גב' כהן ונסעו.
התובע ואשתו הגישו אותו ערב תלונה במשטרה על האירוע (המוצג ת/ 1 מיום 29.1.09).
3. את הנתבעת ייצגו ד"ר יונתן שני, וטרינר, בישיבה הראשונה, ומר יעקב שלום, תברואן, בישיבה השנייה.
ד"ר שני מסר כי יש בתחום הנתבעת כ- 40 - 50 מקרים של נשיכות על ידי כלבים. עוד הסביר כי כלב-משוטט "אמיתי" הוא כלב בר, שאין אפשרות ללכוד אותו אלא באמצעות חץ-הרדמה שיורים לעברו. האם ניתן להבין מכך שלכידה באמצעות חבל, כפי שנעשתה במקרה זה, היא לכידה של כלב שאינו "משוטט-אמיתי"?
הן ד"ר שני והן מר שלום טענו כי פעולת הלכידה נעשתה כדין, בהסתמך על חוק עזר לדוגמא, שאומץ על ידי הנתבעת.
4. בישיבה השנייה העידו העדות מטעם התובע וכן לוכד הכלבים, מר אורי כהן, שביצע את לכידת כלבו של התובע.
מר כהן העיד כי הוא לא הציג את תעודת ההסמכה שלו, כי לא פנו אליו. כשעומת עם עדותה של אם התובע, כי היא פנתה אליו בצעקות, אך הוא התעלם ממנה, השיב:
"מה יש
לי לענות לה? אם הכלב בחוץ, אני תופס אותו. לפי הנוהל שלי, אני לא עונה לפונים" (בעמ' 6 לפר'). את המרדף של אשת התובע ושל גב' כהן אחר רכבו, וחסימתו, מר אורי כהן "לא זכר". כמו כן, לא זכר שראה ילדה בוכה, ולא זכר שהכלב קפץ מתוך החצר.
עדותו של הלוכד עשתה עלי רושם בלתי אמין, ואני מעדיפה את עדויותיהן של עדות התובע, כי הכלב קפץ לפתע מהחצר, ואז מיהרו הלוכדים לתפסו ולהכניסו לרכבם, תוך שהם מתעלמים מבכייה של הילדה ומצעקותיה ופנייתה אליהם של סבתה. איני מאמינה לכהן, ש"אינו זוכר" את המרדף אחריו על ידי שתי הגברות ואת חסימת רכבו על ידן.