ליבוביץ נ' ליבוביץ ואח'

החלטה

בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בנתניה (כב' השופטת ח. שניצר - זאגא) בת"א 3908/08 מיום 5.4.12, שבמסגרתה דחה בית המשפט את בקשת המבקשת לפסול את המומחה הרפואי ד"ר חגי אורן.

1.ההליכים בבית משפט קמא

המבקשת, גב' ליבוביץ יפה (להלן: "המבקשת" או "התובעת") הגישה תביעה בגין נזקי גוף כתוצאה מתאונת דרכים מיום 25.3.01, בה היה מעורב בנה של המבקשת, הוא המשיב מס' 1 (להלן:"התאונה"). התביעה נדונה במסגרת ת"א 3908/08 (להלן: "התביעה הנדונה").

המבקשת הגישה לבית משפט השלום בנתניה תביעה נוספת בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עצמה בעקבות תאונה מיום 29.3.01 (להלן:"התאונה השנייה"). ודוק: בין שתי התאונות חלפו עברו 4 ימים בלבד.

התביעה שהגישה המבקשת שעניינה התאונה השנייה נדונה במסגרת ת"א 15901/01 לפני כב' השופטת ד"ר איריס רבינוביץ ברון (להלן: "ההליך הקודם"). בקשת המבקשת לאחד את הדיון בשתי התביעות נדחתה.

הפסיכיאטר ד"ר חגי אורן מונה כמומחה מטעם בית המשפט בהליך הקודם. בהחלטת בית משפט זה בתיק רע"א 3572-05-08 מונה ביום 15.6.08 ד"ר אורן כמומחה מטעם בית המשפט גם בתביעה הנדונה.

ד"ר אורן הגיש את חוות דעתו בתביעה הנדונה ובה קבע, כי המבקשת סובלת מנכות נפשית בשיעור 100% בגין סכיזופרניה, אך זאת ללא קשר לשתי התאונות הנדונות.

ביום 9.9.09 חקר ב"כ המבקשת את ד"ר אורן במסגרת ההליך הקודם. ד"ר אורן הבהיר בחקירתו כי האשפוז הפסיכיאטרי הראשון של המבקשת היה כשנה וחצי לאחר התאונות ולכן אין לקשור מבחינה כרונולוגית בין התאונות לבין מחלת הסכיזופרניה ממנה סובלת המבקשת, אשר סימניה התגלו עוד בשנים 97-95. בחקירתו הבהיר ד"ר אורן כי אפשר לייחס לתאונות החמרה במצבה של המבקשת. את ההחמרה אמד ד"ר אורן באופן כללי בשיעור של כ-70% לגבי התאונה הנדונה (עמ' 25-20 לפרוטוקול בנספח ד' לבקשה).

ביום 18.8.10 ניתן פסק הדין החלקי בהליך הקודם ובו קבע בית המשפט כי המבקשת -"החלה לסבול ממחלה פסיכוטית עוד בטרם התאונות. מחלה זו באה לידי ביטוי בולט במצבי דחק כדוגמת המצב אליו נקלעה בשנת 1997 סביב הגירושין שלה… כפי שמפורט בהרחבה בחוות דעתו של ד"ר אורן … "

עוד קבעה כב' השופטת רבינוביץ ברון, כי - "אני מוצאת, בשים לב אף לעדותו של המומחה מטעם בית המשפט ד"ר אורן, כי חלה החמרה של ממש בשיעור של כ-70% בין מצבה של התובעת עובר לתאונות לבין מצבה מאז שאושפזה כשנה וחצי לאחר התאונה" (סעיף 10 בפסק הדין - נספח ה' לבקשה).

ביום 24.11.11 חקר ב"כ המבקשת שוב את ד"ר אורן בעקבות חוות דעתו מיום 21.6.10 שניתנה במסגרת התביעה הנדונה (נספח ו' לבקשה).

במהלך חקירתו הנגדית חזר וטען ד"ר אורן, כי - "מסכים שבעדות הקודמת ניתנה תשובה שניתן היה ממנה להבין שההחמרה יכולה הייתה להיגרם ע"י התאונות אבל לדעתי היה צורך אז לראות את ההחמרה בשלושת החודשים שמיד לאחר מכן… לגבי אירוע נקודתי של תאונת דרכים, אני עדיין סבור שבמידה והסימפטומים פורצים בתוך 3 חודשים ראשונים, רק אז ניתן לדבר על החמרה או הופעה…"

ב"כ המבקשת ביקש מד"ר אורן כי ימציא אסמכתאות מהספרות הרפואית לגבי אותו פרק זמן של שלושה חודשים ולבקשת ב"כ המבקשת נחקר שוב ד"ר אורן ביום 3.1.12.

בחקירתו זו, השלישית במספר, נחקר ד"ר אורן על מאמר שהמציא לצדדים ובו נכתב על טווח של 6 חודשים, בגדרו ניתן לקשור בין אירוע טראומטי לבין פריצת פסיכופתולוגיה. בחקירתו זו הבהיר ד"ר אורן, בין היתר, כי "לא רק פרק הזמן שחלף הביאו למסקנה של שלילת קשר סיבתי".

בעקבות חקירתו של ד"ר אורן ועם תום שמיעת הראיות בתביעה הנדונה, הגישה התובעת בקשה לפסול את ד"ר אורן. בבקשתו הלין ב"כ התובעת על עמדתו של ד"ר אורן בחקירה הנגדית ובהשלמה לחקירה. לטענתו, ד"ר אורן ששלל בעדותו קיומו של קשר סיבתי בהתבסס על ההנחה כי נדרשת תקופה קצרה של שלושה חודשים לכל היותר בין אירוע טראומטי לבין פריצת מחלת הסכיזופרניה, הצליח להציג רק מאמר אחד שמתייחס לתקופה של 6 חודשים ולא לתקופה של 3 חודשים. לטענתו בנסיבות אלו היה על בית המשפט קמא לפסול את עדותו.

זאת ועוד, משבית המשפט בהליך הקודם לא קיבל את חוות דעתו של ד"ר אורן ששלל קיומו של קשר סיבתי בין התאונה השנייה לבין מצבה של התובעת, וקבע כי התאונה השנייה תרמה להחמרה במצבה הנפשי, לא ייתכן כי בית המשפט יגיע למסקנה שונה בתביעה הנדונה ועל כן ביקש לפסול את המומחה.

בהחלטתו של בית המשפט מיום 5.4.12 קבע בית המשפט כי ד"ר אורן עומת עם תשובותיו בחקירה הנגדית בהליך הקודם והבהיר כי בעקבות חקירתו הראשונה חזר ובדק את פרק הזמן שחלף לעניין ההחמרה במצב הנפשי והגיע למסקנה שהיא אינה נובעת מתאונות הדרכים. בית המשפט קבע כי לא מצא שד"ר אורן היה מקובע בעמדתו ואף לא בתשתית עובדתית בתיק אחר וכי ממצאי חוות דעתו לא נסתרו גם לאחר החקירות הנגדיות ולא נותרה לבית המשפט תמיהה שיהיה בה כדי להקשות על בית המשפט לקבוע ממצאים בתום שמיעת הראיות. על כן דחה בית המשפט את הבקשה לפסול את המומחה והורה על הגשת סיכומים בכתב.

2.טענות המבקשת

בבקשת רשות הערעור חזרה המבקשת וטענה כי יש לפסול את המומחה שמונה. לטענתה, לא השכיל ד"ר אורן לתמוך את עדותו בדבר פרק הזמן של שלושה חודשים, שלאחריו לא ניתן עוד לומר כי קיים קשר סיבתי בין התאונה לבין התפרצות המחלה. המאמר היחידי שהציג ד"ר אורן שלל את עדותו, כאשר זה נקב בתקופה של 6 חודשים ולא שלושה חודשים כדבריו.