לחברת קיבוץ שהוחלט על הפסקת חברותה לא קמו זכויות קנייניות בנכסי הקיבוץ מכוח חברותה בו

זוהי תביעה של הגב' לאה חן (להלן: " התובעת") כנגד קיבוץ תל קציר אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (להלן: " הנתבע ו/או הקיבוץ") שעניינה טענת התובעת בדבר זכויותיה הקנייניות בנכסי הקיבוץ, ותביעה שכנגד של הקיבוץ (התובע שכנגד) כנגד התובעת (הנתבעת שכנגד) שעניינה פינויה של התובעת מדירת מגוריה בקיבוץ.

רקע ;

התובעת הינה ילידת 1938, ועד לשנת 1966 התגוררה עם בעלה ושלושת בנותיה בבת ים. התובעת היתה תופרת במקצועה והיא עבדה במתפרה שהייתה שייכת למשפחתה. בשנת 1966 החליטו התובעת ובעלה להצטרף לקיבוץ, כאשר בשנת 1967 התקבלו כחברים מן המניין בקיבוץ. התובעת עבדה בכל השנים כתופרת בקיבוץ.

ביום 6.12.97 התכנסה אסיפה כללית בה נכחו 45 חברי קיבוץ, מתוך 120 חברים, והחליטו על הפסקת חברותה של התובעת בקיבוץ. התובעת ערערה על החלטה זו, במסגרת מנגנוני הקיבוץ, וערעורה נדחה ביום 7.2.98 באסיפה כללית בה נכחו 21 מחברי הקיבוץ. 

כנגד ההחלטה, בדבר הפסקת חברותה בקיבוץ, הגישה התובעת, ביום 3.5.98, תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת.א. 622/98), בה עתרה לסעדים הבאים: הצהרה על בטלות ההחלטה על הפסקת חברותה בקיבוץ ועל זכאותה כחברה לכל הזכויות מהם נהנים יתר חברי הקיבוץ; זכאות למימון הוצאותיה המשפטיות על ידי הקיבוץ; וצו מניעה קבוע האוסר על הקיבוץ לפנות אותה מדירתה.

בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי, ביום 17.4.00, דחתה כב' השופטת דנון את תביעת התובעת להצהיר על בטלות ההחלטה בדבר הפסקת חברותה בקיבוץ, כמו גם את תביעתה למימון הוצאותיה המשפטיות, וכן גם את בקשתה למתן צו מניעה קבוע לפינויה מהקיבוץ. כמו כן קבעה כב' השופטת דנון כי החלטתה " תהיה כפופה לכך שכאשר יחליט הקיבוץ לבצע הפרטת בתים לחברים, תקבל התובעת מהקיבוץ את הערך האמיתי והממשי באותו זמן של הבית אותו היא עוזבת כיום עם הוצאה מהקיבוץ" (להלן: " הסעד הקנייני").

על פסק הדין הנ"ל הוגש ערעור הן על ידי התובעת והן על ידי הקיבוץ. התובעת ערערה על אישור ההחלטה על הפסקת חברותה בקיבוץ ועל מניעת זכאותה למימון הוצאותיה המשפטיות (ע"א 4255/00); והקיבוץ ערער על מתן הסעד הקנייני שניתן לתובעת (ע"א 4275/00). שני הערעורים נדונו במשותף ובפסק הדין מיום 11.8.03 נדחה ערעורה של התובעת בדעת רוב. לעניין ערעורו של הקיבוץ, קבע בית המשפט העליון, כי מאחר והסעד הקנייני אותו נתן בית המשפט המחוזי בפסק דינו לא נתבקש על ידי התובעת, לא היה זה מן הראוי לתיתו וביטלו. עם זאת, הסכימו השופטים כי פתוחה הדרך בפני התובעת לנקוט לגביו הליך נפרד. ביום 4.9.03 הגישה התובעת בקשה לדיון נוסף בעניינה ובקשתה נדחתה.

מכאן התביעה שלפנינו, בגין אותו "סעד קנייני".

בדיון שהתקיים בפני ביום 24.10.06 הגיעו הצדדים להסכמה דיונית, ובה צמצמו את חקירות העדים לנושאים הבאים (זאת מבלי שיהיה בכך משום ויתור על טענות נוספות של הצדדים):

1.      הצעדים או התהליכים שבוצעו בקיבוץ עובר ליום הוצאתה של התובעת  חברות בקיבוץ, 6.12.97, ככל שהדבר נוגע לקניין הפרט או הכלל, והשלכות תהליכים אלו על זכויות חברים.

2.      מה הן זכויות התובעת כתוצאה מתהליכים או צעדים אלו, נכון לאותו מועד, ונכון להיום.

לעניין טענת התובעת כי ביום ההוצאה מן הקיבוץ היא גרה בדירה פחותה משוויה של הדירה לה היתה זכאית אותה עת, על פי קריטריונים של הקיבוץ, ודרישתה להשוואה בזכויות במיוחד ככל שהדבר נוגע לדירה, הסכים ב"כ הקיבוץ באומרו כי באם יקבע בית המשפט כי התובעת זכאית לשיוך, יחולו עליה אותם קריטריונים שנקבעו נכון ליום הוצאתה מהחברות.

טענות התובעת :

לתובעת שלוש טענות עיקריות;

1.         אין בביטול פסק דינה של כב' השופטת דנון בכל הנוגע לסעד הקנייני הכלול  

         בו, כדי לאיין את קביעותיה העובדתיות, בעניין היות התובעת חברה בקיבוץ   

         עובר לתחילת תהליך ההפרטה בו.

2.         על פי הראיות שהוצגו בפני בית משפט זה התובעת היתה חברת קיבוץ בעת

שהתחיל תהליך ההפרטה, ועל כן היא זכאית ליהנות מכל החלטה בדבר שיוך נכסיו לחברים בו.