לוינסון ואח' נ' וייל ואח'

פסק דין

בפני תביעה ותביעה שכנגד.

הנתבע שכר נכס אצל התובעים, ומדובר בשכירות שנמשכה פרק זמן ארוך של כ-12 שנה.

התובעים במסגרת ההליך שנפתח בתיק זה, הגישו תביעה לסילוק יד ובהמשך לאור הסכמות אליהם הגיעו הצדדים בישיבת ביהמ"ש מיום 27.11.11, עזב הנתבע את הנכס והתובעים הגישו כתב תביעה מתוקן נשוא פס"ד זה בו כימתו נזקים כספיים שנגרמו לטענתם בגין התנהלות הנתבע.

הנתבע מצידו הגיש תביעה שכנגד. הצדדים הסכימו לסיים את התיק בקדם משפט מורחב אשר נערך ביום 21.4.13 במהלכו שמע ביהמ"ש את התובעת 2 ואת הנתבע ועיין במסמכים שצורפו לתצהירים.

לאחר שמיעת המצהירים ובעיון בתצהירים ובמסמכים, אני נותן בזאת את פסק דיני.

דין התביעה של משפחת לוינסון להתקבל בחלקה, דין תביעתו של הנתבע דורון וייל להדחות, תוך ביצוע קיזוזים כפי שיובהר בהמשך.

להלן נימוקי ביהמ"ש והסבר התוצאה הכספית אליה הגיע ביהמ"ש:

1.כפי שציינתי, מדובר בתובעים אשר הם הבעלים של נכס מקרקעין המצוי ברח' החקלאים 3, בכפר ביאליק. התובעים השכירו את הנכס הנ"ל כולל מחסן לנתבע אשר שכר מהם את הנכס למשך כ-12 שנה. דהיינו, מדובר בחוזה שנמשך שנים רבות בין הצדדים ויש לכך משקל ומשמעות הגם שיחסיהם של הצדדים עלו עליות ומורדות במשך השנים, כפי שגם ניתן להתרשם מתצהירהם.

2.מכל מקום, אין חולק שהמדובר בבית ישן שהצריך שיפוצים ותחזוקה. לטענת התובעים, הם עמדו בהתחייבויות שלהם בהקשר זה, בעוד הנתבע הוא שהיה אחראי בסופו של דבר למצבו התחזוקתי הירוד של הנכס וחלק מתביעתם נוגעת בטענה להשארת הנכס שהוא לא מסויד עם חורים, עם נזק בשיש ובאינסטלציה אשר אותו העריכו בסכום של 10,000 ₪. לטענתו של הנתבע לעומת זאת, התובעים הם שלא עמדו בהתחייבויות שלהם לתחזק ולשפץ את הנכס אשר היה במצב ירוד עם רטיבות, עם נזקים שונים, עם העדר אטימה והכל כעולה מהתמונות שצרף לתצהירו, ולכן גם לאחר שהתחייבויות בעניין זה לא קויימו על ידם, החליט לקזז מתוך שכר הדירה סכומי כסף מסוימים.

כאן המקום להסביר כי מדובר היה בשכירות של כ-625 $ לחודש, כפי שציינו הצדדים בתצהיריהם מדובר בסכום היה משולם בשקלים ולכן לפעמים עולה ולפעמים היה יורד בהתאם לשער הדולר. בשלב מסוים הסכימו הצדדים על סכום קבוע של 2,800 ₪ שהיה מעין ממוצע בין הסכומים הגבוהים לסכומים הנמוכים אליה היו מגיעים דמי השכירות.

דמי שכירות אלה של 2,800 ₪ לחודש, שולמו בפועל 53 חודשים, דהיינו כ-4.5 שנים עד שהנתבע הפסיק לשלם את דמי השכירות בטוענה שיש לקזז חלק יחסי של כ-600 ₪ עד הסכום המקורי של דמי השכירות 2,200 ₪ בגין אי עמידה של התובעים בהתחייבות שלקחו על עצמם בעת ההחלטה המשותפת על עליית דמי השכירות והיא לשפץ ולתחזק את הנכס.

התובעים תובעים אפוא 8 חודשי אי תשלום שכ"ד של 2,800 ₪ לחודש בשיעור של 22,400 ₪ ואילו הנתבע טוען כי הקיזוז האמור מביא לכך ששילם סכומים ביתר ויש להחזיר לו

כ-7,500 ₪ לערך.

אלה הטענות המרכזיות של הצדדים בתביעה ובתביעה שכנגד.

החלטתי היא כי יש לקבל את טענת התובעים לעניין חיוב בדמי השכירות בלבד ולדחות את טענת הנתבע בהקשר זה.

להלן נימוקיי:

א.לא סביר בעיני כלל ועיקר שהצדדים יסכמו ביניהם והנתבע מודה בכך בתצהירו על העלאת דמי השכירות ל-2,800 ₪ לחודש, הנתבע בפועל ישלם מהלך 53 חודשים שהינו זמן ארוך את הסכום האמור, ולפתע יחליט שעל דעת עצמו יש לקזז מתוכם את הסכומים שכבר שילם.

ב.אם הנתבע היה באמת סבור שזכויותיו מתקפחות, היה עליו להודיע כי הוא מבקש לעזוב את המושכר במשך אותם 4.5 שנים, ואולם הנ"ל בחר להמשיך ולהתגורר במושכר, ולמעלה מזה דחה את דרישת התובעים לפינויו דבר שהצריך פנייה לעו"ד והגשת תביעה משפטית לסילוק יד שרק לאחריה הסכים לעזוב את המושכר.

טענתו של הנתבע בפני, כי סרב לעזוב את המושכר לאור הטענות הכספיות שהיו לו כנגד התובעים, דהיינו, כי שילם שכ"ד ביתר אינן סבירות, שהרי לשיטתו שלו הוא הגדיל את נזקיו שלו בכל רגע נתון שהוא שוהה בנכס ולכאורה היה לו אינטרס לעזוב את הנכס דבר שלא קרה עד התערבות ביהמ"ש בישיבה מיום 27.11.11.