לויט נ' איתן הובלות 557805595

פסק דין

ביום 4.4.12, בעקבות פנייתו אל הנתבעת על בסיס המלצה מחברים, קבל ממנה התובע הצעת מחיר בסך כולל של 4,872 ₪ עבור אריזה והובלה של תכולת ביתו הקודם ברח' הרצל 84 בחדרה אל ביתו הנוכחי ברח' הרצל 50 בעיר.

אין חולק על כך שעל אף שבתחילה סוכם כי האריזה וההובלה יבוצעו במהלך הימים 22.4.12-23.4.12 , נדחה ביצוען לימים 1.5.12-2.5.12 וכי בשל מצבו הבריאותי של התובע, שהתה בתו ענת בבית הקודם בעת פינויו.

בתביעתו טוען התובע כי חפצים מסוימים שהושארו בבית ולא נארזו (בעיקר שמיכות), הועברו על ידי עובד הנתבעת כעבור מספר ימים בנפרד, בעקבות פנייתו אל מנהל הנתבעת.

עוד טוען התובע כי במקפיא שהיה בחדר המרתף של הבית היו מוצרי מזון (בשר, גלידה ופשטידות) ששוויים הכולל 860 ₪ ואשר נרכשו על ידו לכבוד מסיבת יום הולדתו שאמורה היתה להתקיים באותם ימים (ר' קבלה מיום 7.5.12 על סך 717 ₪ בגין בשר שעל פי הטענה רכש התובע במקום זה שהתקלקל). לטענת התובע, במהלך אריזת תכולת הבית, רוקנו עובדי הנתבעת את המקפיא והשאירו את מוצרי המזון הללו על הרצפה.

כשחזר אל הבית לאחר העברת תכולתו, גילה התובע כי קטע מסוים ברצפת המרתף "נאכל" ולטענתו ארע הדבר כתוצאה מחומצת הבשר שהונח על הרצפה (ר' התצלומים המצורפים לכתב התביעה).

בתביעתו עותר התובע לפיצוי של 2,260 ₪ המורכב מ- 860 ₪ ערך מוצרי המזון שהושארו על רצפה, 600 ₪ עלות תיקון הרצפה על פי הצעת מחיר שקבל מקבלן (ת/1) ו-800 ₪ פיצוי בגין עגמת נפש.

נציג הנתבעת מר איתן נחום, בעל החברה ומנהלה, הכחיש בעדותו בבית המשפט את טענת התובע לפיה הוא התחייב להביא אל המקום צידנית לשם אריזת המזון והוסיף כי הבין מעובדיו שהתובע סיפק להם צידנית (טענה המוכחשת על ידי התובע). לשאלת מר נחום בהקשר זה השיב התובע כי תיק כחול הנראה בתצלומים שהוגשו מטעמו, הינו ספק כח למחשב ולא צידנית, כטענת מר נחום..

במהלך עדותו אמר מר נחום: "בסוף ההובלה אנחנו מוציאים את הדברים של המקרר לתוך קרטונים והוא מועמס אחרון ומורידים את זה ראשון".

בהביטו בתצלומים שבהם ניכר בבירור כתם לבן נרחב על רצפת המרתף, אמר מר נחום כי "הוא לא רואה נזק" ואישר שלאחר הובלת התכולה, בוצעה הובלה משלימה נוספת, אך טען כי הדבר נעשה על אף שבתו של התובע "אישרה שאין יותר מה להוביל".

עד התובעת, מר תומר סעדה אשר שימש כ"ראש צוות ההובלה" טען כי לא נשאר בבית דבר שלא היה אמור להישאר בו, לרבות המזון שהיה במקפיא.

בתו של התובע טענה בעדותה כי לא ביצעה עם העובדים סריקה וכי בשעת הפינוי היא שהתה באזור המטבח והסלון בקומה האמצעית. לשאלה כיצד היא מסבירה את טענתו הנ"ל של מר סעדה השיבה: "אם הייתי עושה איתו סיבוב הוא היה לוקח גם את השמיכות, למה הוא צריך היה לבוא אחרי יום או יומיים לקחת את השמיכות?" והוסיפה כי "הם עבדו במהירות". הבת אישרה כי היא אכן הנחתה את העובדים להשאיר במקום פריטי ריהוט שונים והוסיפה כי בשלב מאוחר יותר שמעה מאביה שהם השאירו בבית את תכולת המקרר.

הן התובע והן בתו ציינו כי במהלך האריזה וההובלה נגרמו נזקים מסוימים לפריטי ריהוט שונים ולשאלתי בעניין זה השיב התובע: "למרות שבהובלה נגרמו נזקים לפריטים שונים השייכים לי, כמו מקרר, סמובר יקר ושולחן, לא תבעתי נזקים אלה ואני תובע את הנזק בגין הבשר בגלל שהייתי צריך לקנות אותו שוב, כי זה היה יום ההולדת שלי."

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים והעדים מטעמם ועיינתי בראיות שהוגשו, אני מחליטה לקבל את התביעה בחלקה, ואלה נימוקי:

התובע ובתו הותירו עלי רושם של אנשים ישרים וצנועים שלא היו ממציאים את הטענות העומדות בבסיס התביעה לולא היו הן אמיתיות. בנוסף לכך, בטרם הוגשה תביעה זו לבית המשפט, פנה התובע אל הנתבעת בכתב בעניין זה אך פניו הושבו ריקם.

טענות נציגי הנתבעת בדבר אופן האריזה והסיבוב שנעשה בבית בטרם סיומה, נשמעו לי יותר כתיאור של מה שהם נוהגים לעשות בדרך כלל ולא כתיאור מה שארע בפועל במקרה מסוים זה.

להתרשמותי, מוצרי המזון אכן נשכחו על הרצפה – לא בשל מעשה מכוון של מאן דהוא, - אלא ככל הנראה מחמת רשלנות הנעוצה במהירות העבודה.

שווי מוצרי המזון שנשכחו הוכח באופן חלקי.

הקשר הסיבתי בין הכתם הנראה על אריחי הרצפה (כשאין חולק על עצם הימצאותו – ר' הסממך ת/1 המלמד על הצורך בהחלפת מספר אריחים פגומים) לבין הבשר (גם אם הוא אכן היה מונח על הרצפה), לא הוכח במידה הנדרשת.

התוצאה היא אם כן שאני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסכום של 717 ₪ (עלות הבשר שנרכש במקום זה שנשכח בבית על ידי עובדי הנתבעת), בתוספת 200 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה לו ו- 300 ₪ הוצאות משפט, סה"כ 1,217 ₪.