לוי נ' ג.י. ואח'

1. בפנינו ערעור אזרחי.

2. הערעור מופנה נגד פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מ' קסלסי) בת"א 19227-06-17. פסק הדין ניתן ביום 20.7.22. בפסק הדין חויב המערער (ביחד ולחוד עם משיב 2) לשלם למשיב 1 סך של 423,738 ₪; סך נוסף של 72,000 ₪ (ראו החלטה על תיקון טעות סופר, 21.7.22); וכן שכר טרחת עורך דין והוצאות משפט.

3. לאחר שנתנו דעתנו לטענות המערער, על רקע כלל החומר שבפנינו, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור בלא צורך בתשובה (ראו תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט – 2018 (להלן – התקנות). נעמוד עתה על הטעמים ביסוד מסקנה זו.

4. נקודת המוצא לדיון היא, כי עיקרו של הערעור מופנה נגד קביעות וממצאים בעובדה שקבע בית משפט קמא, ובמרכזם הקביעה כי המשיב 1 הילווה למערער ולמשיב 2, אשר ניהלו ביחד חנות חומרי בניין וכלי בית, את הכספים הנזכרים לעיל. אין זה מדרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים כגון אלה, שנקבעו על ידי הערכאה המבררת אשר יכלה להתרשם מן העדים באופן בלתי אמצעי. הערעור אינו מצביע על טעמים חריגים או כבדי משקל, העשויים להצדיק סטייה מהלכה מושרשת זו.

5. המערער טוען כי לא הוצג הסכם הלוואה בכתב. לטענתו, בית משפט קמא התעלם מדרישת החוק לקיומו של הסכם הלוואה בכתב (ראו סעיף 2 לחוק אשראי הוגן, תשנ"ג – 1993 (החוק נקרא לפני כן חוק הלוואות חוץ בנקאיות)).

6. ברם, אין חולק כי המערער לא העלה טענה לעניין זה בכתב הגנתו (ואף לא בתצהירו). טענת המערער, כי מדובר בעניין משפטי גרידא, אינה יכולה להתקבל. עצם תחולת החוק מסויגת מקום בו מדובר במי שנתן הלוואה שלא דרך עיסוק (סעיף 15 לחוק). מדובר בעניין שבעובדה. לפיכך, אי העלאת הטענה במועד עלולה לפגוע בזכותו היסודית של הצד שכנגד לטעון ולהוכיח את העובדות הנוגעות לכך. במצב זה, צדק בית משפט קמא כאשר דחה את הטענה בשל אי העלאתה במועד.

7. המערער תוקף את קביעת בית משפט קמא כי הוכחה הלוואה של המשיב 1 למערער ולמשיב 2. בחינת חומר הראיות מלמדת כי יש בסיס לשלושת היסודות העיקריים לקביעה זו – הודאה של המערער בקיומה של הלוואה ממועד פתיחת העסק; אי הכחשה של המערער בתמליל שהוגש לבית משפט קמא את קיומן של הלוואות; דפי חשבון המעידים על העברת הכספים. לגבי היסוד הראשון טוען המערער כי בית משפט קמא לא עשה הבחנה בין הלוואה שניתנה לפי טענת משיב 1 בתחילת העסק, לבין הלוואות נוספות שנתן לטענתו. ברם, שעה שבכתב הגנתו (כמו גם בתצהירו) נמנע המערער מלהודות בקיומה של הלוואה כלשהי, ובעדותו הודה בהלוואה (בעמוד 27 לפרוטוקול), יש לדברים משקל. אף התיאור שבפסק הדין של מהלך השיחה שתומללה, תואם את תוכן התמלול, אשר צורף לתצהיר המערער בבית משפט קמא, ובו עיינו. דפי החשבון מהווים ראייה מוצקה מזמן אמת על העברת הכספים. נוסיף, כי בניגוד לנטען, המשיב 1 תייג בעדותו את הכספים שהעביר כהלוואות, ולא כהשקעה, וזאת חרף ניסיון להציג לו את הדברים באופן שונה (ראו פרוטוקול, עמוד 13). יוצא, כי אין עילה להתערב בקביעתו העובדתית האמורה של בית המשפט. לא למותר להעיר, כי בית המשפט נקט גישה זהירה בהערכת העדויות, ונתן דעתו לכך שהמשיבים 1 ו – 2 הם אחים, ויש להם אינטרס משותף בהליך אף שאחד מהם (משיב 1) היה התובע, והאחר – נתבע.

8. אשר לטענות המערער לעניין שיעור ההלוואות שנקבע על ידי בית משפט קמא, הרי שקביעותיו של בית המשפט התבססו על ראיות בכתב מזמן אמת, הם דפי החשבון. לא למותר להעיר, כי מדובר בחשבון משותף למערער ולמשיב 2. אין בפי המערער טענה של ממש כנגד הסכומים שנקבעו. אף אין המערער מראה כי מדפי החשבון שהוגשו עולים סכומים אחרים. העובדה שעלו לגבי גובה החוב גרסאות שונות אינה מכרעת, שעה שדפי החשבון מספקים תמונה ברורה, מלאה ומדויקת של הסכומים שהועברו. נעיר, כי מן הבחינה המשפטית, צדק בית המשפט כאשר קבע כי על המערער רבץ הנטל להוכיח פירעון, מלא או חלקי, של הסכומים שהולוו.

9. התוצאה של כל האמור היא, כי אנו דוחים את הערעור. משלא התבקשה תשובה לערעור, לא נעשה צו להוצאות. העירבון שהופקד על ידי המערער יושב לו באמצעות ב"כ.

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"ג, 10 ינואר 2023, בהעדר הצדדים.