לוי נ' מועצה מקומית ריינה

פסק דין

רקע וטענות הצדדים

1.בפני תביעה כספית שהוגשה בבית המשפט לתביעות קטנות, במסגרתה ביקש התובע – שלומי לוי – לחייב את הנתבעת – מועצה מקומית ריינה – לפצותו בתקרת הפיצוי המגיעה בהליך זה, 30,000 ₪, לאחר שהוגשה נגדו תביעה אזרחית שגויה.

2.התובע הינו תושב פרדס חנה כבן 30.

כפי העולה מכתב תביעתו ובמהלך חודש מאי 2009, קיבל התובע לידיו כתב תביעה אזרחי גדול, מרובה עמודים ונספחים, אשר ייחס לו מעשה תקיפה חמור כנגד אחד, מרואן חג'יר (להלן: "חג'יר"). על פי הנטען בכתב התביעה האזרחי, נקטה הנתבעת שם (היא גם הנתבעת כאן) הליכי גבייה כנגד חג'יר, באמצעות חברת גבייה שהתובע – כך על פי הנטען – היה אחד מעובדיה, במסגרתם ננקטה כנגד חג'יר אלימות קשה, בגינה ביקש פיצויים (להלן: "התביעה האזרחית").

טוען התובע בפני כי למרות שמעולם לא עבד בחברת גבייה; לא ביקר במקום מגוריו של חג'יר; וודאי שלא היה מעורב במקרה המתואר בתביעה האזרחית, נגרמו לו כתוצאת הגשתה השגויה כנגדו, נזקים, ביניהם נזקים כספיים וביניהם נזקים נפשיים.

3.עוד נטען כי חודשים רבים היה התובע שרוי במתח וחרדה, כאשר אינו יודע אם יוכל להוכיח בפני בית המשפט שפרטיו שורבבו לכתב התביעה בטעות; אם יטען חג'יר כי הוא מזהה את התובע כמי שתקף אותו (למרות שהדבר אינו נכון) על מנת לזכות בפיצוי; או מה יעלה בגורל התביעה. חרדות אלו ליוו אותו ואת בני משפחתו תקופה ארוכה, במהלכה שכר שירותיו של עורך דין. לבסוף ורק במועד הדיון שהיה קבוע לקדם משפט, אישר חג'יר כי התובע הוא אינו האיש שתקף אותו. בהתאם ועל פי החלטת בית המשפט מיום 25/1/10, נדחתה התביעה כנגד התובע.

4.נוכח המתואר, ונוכח נזקיו הכספיים (שכ"ט עו"ד, הוצאות נסיעה לבית המשפט, אובדן ימי עבודה וכיו"ב) ונזקיו הנפשיים – לגביהם נטען כי הם הם נזקיו העיקריים – דרש התובע פיצוי מהנתבעת בסך התקרה הקבועה בחוק בעניינן של תביעות קטנות, באשר הנתבעת היא זו שהמציאה את פרטיו לחג'יר, וסיבותיה עמה.

בהקשר זה נטען גם כי חרף החלטתו של בית המשפט שדן בתביעה האזרחית, אשר חייב את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות בסך 1,500 ₪ כולל מע"מ, לא שולמו לו הוצאות אלה עד עצם היום הזה.

5.בכתב ההגנה מטעמה טענה הנתבעת כי לא קמה כל יריבות בינה ובין התובע, שכן מי שהגיש את כתב התביעה האזרחי – חג'יר – הוא זה שצירף את התובע בפועל לכתב תביעתו, ועל כן יש להפנות אליו כל טענה בהקשר זה.

6.לחילופין נטען כי מרגע שקבע בית המשפט בתביעה האזרחית כי על הנתבעת לשלם את הוצאות התובע (בסך 1,500 ₪), מנוע התובע מלהמשיך ולטעון טענות כלפיה בעניין זה, וכי פסק הדין החלקי שניתן שם מהווה סוף פסוק להתדיינות.

7.עוד נטען כי לא קיים קשר סיבתי בין הנתבעת ובין נזקיו הנטענים של התובע, וכי מכל מקום נזקיו מוגזמים ומופרכים, ומלמדים כי מדובר בניסיון להתעשר על חשבון המועצה המקומית והקופה הציבורית. משכך ביקשה הנתבעת לדחות את התביעה על הסף ולחייב את התובע בהוצאות המשפט.

8.בדיון בפני, חזרו הצדדים על תמצית האמור בכתבי הטענות, תוך שהפנו לנספחים הרלוונטיים.

דיון ומסקנות

9.עיון בכתב התביעה האזרחי (נספח א' לכתב התביעה שבפני), מלמד כי במסגרתו יוחסה לתובע התנהגות אלימה כנגד חג'יר, שגרמה לו לנזקי גוף ולנכות רפואית, אותם העריך, למצער, במאות אלפי שקלים.

10.בפסק הדין החלקי שניתן בעניינה של התביעה האזרחית – פסק דין מיום 25/1/10 שניתן על ידי כב' השופט בולוס בת"א 11785-05-09, שלום נצרת – נקבע כך (להלן: "ההחלטה"):

"לאור בקשת התובע אני מורה על דחיית התביעה נגד הנתבע מס' 3 (התובע כאן – כ.ר.ה).

...

הואיל ופרטיו של הנתבע מס' 3 שהינו הצד השלישי מס' 2 נמסרו לידי התובע על ידי המועצה איני רואה לחייב את התובע (חג'יר – כ.ר.ה) בהוצאות אלא יהיה נכון בנסיבות לחייב את המודיעה (המועצה המקומית ריינה) לשלם לצד השלישי מס' 2 את הוצאותיו בסך של 1500 ₪ כולל מע"מ".

11.עיון בטענותיו של התובע מעלה, איפוא, כי התובע מבקש למעשה להשיג על שיקול הדעת שהופעל על ידי כב' השופט בולוס במסגרת התביעה האזרחית, ולאחר שכבר ניתנה החלטה שיפוטית מפורשת באותו העניין בדיוק.