לוי נ' מדינת ישראל

פסק דין

המערער, יליד 1974, הורשע בבית משפט השלום באילת לאחר שמיעת הראיות בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום שהוגש לו. נקבע כי ביום 27.11.08, באולם הנוסעים היוצאים משדה התעופה באילת, המערער שהינו נהג מונית באילת, תקף נהג מונית אחר בכך שנגח בפניו ושבר את שיניו הקדמיות והוסיף ואיים עליו בפגיעה בגופו. את כל זאת ביצע המערער על רקע ויכוח שפרץ בינו לבין נהג המונית שפגע בו ביחס לסדר קדימויות בקבלת לקוחות למונית.

בית משפט השלום דחה את בקשת המערער שלא להרשיעו, ובגזר הדין גזר עליו עבודות של"צ של 160 שעות, מאסר על תנאי של 6 חודשים, פיצוי המתלונן בסך 3,000 ₪ וחתימה על התחייבות.

בפנינו ערעורו של המערער על עצם הרשעתו בדין.

ב"כ המערער, עו"ד מויאל, טען לזכות מרשו כל שאפשר לטעון. הוא מפנה לעברו הנקי מפלילים, לחד פעמיות של האירוע ולהכבדה שעשויה להיוודע מקיומה של הרשעה בעניינו.

לטענת הסניגור, מתקיימים במערער מבחנים רבים מ"מבחני אי ההרשעה" שנקבעו בהלכת תמר כתב.

לאחר בחינת הדברים, לאחר ששבנו ועיינו בהכרעת הדין המפורטת, בגזר הדין על נימוקיו, בהודעת הערעור שבכתב ובנימוקי הערעור שבעל פה, לא מצאנו מקום לשנות מהקביעה המרשיעה שבהכרעת הדין.

מעשה האלימות שביצע המערער הינו קשה וחמור וגם תוצאותיו רעות. מדובר בפרץ אלימות על רקע של מה בכך מצד נהג מונית כלפי חברו, במקום הומה אדם. אין להקל ראש כל עיקר בפרץ האלימות שאחז בו המערער. המדובר באדם בוגר, במי שעובד בעבודה המחייבת אורך רוח והתייחסות לזולת. די בתיאור דברים זה, כדי לשלול על הסף היזקקות לאפשרות של אי הרשעה שלא תהיה בעניינו של נאשם בוגר, אלא בחריגים נדירים ומיוחדים.

תנאי ראשון להתקיימות אותו חריג הינו בטיב המעשה שביצע הנאשם. המעשה שביצע המערער דנן אינו בא בגדרי חריג שכזה.

זאת ועוד, גם לא הובא בפנינו נתון כלשהו לפיו ההרשעה תפגע קונקרטית במהלך חייו של המערער או תוביל לקיפוח פרנסתו.

מקווים אנו כי אכן המדובר במעידה חד פעמית וכי המערער לא יחזור לסוג זה של מעשים.

במכלול הנתונים שבפנינו, בעניינו של המערער לא מצאנו כאמור כי היה מקום להימנע מהרשעתו ומסקנתנו הינה כי בדין הרשיעו בית משפט השלום בעבירות שביצע.

ב"כ המדינה הפנתה תשומת ליבינו לכך כי ברכיב ההתחייבות שנכלל בגזר הדין, נכללה קביעה לגבי תקופת חלף המאסר, אם תחולט ההתחייבות בעתיד, ולכך שבפסיקה האחרונה של בית משפט זה נקבע כי סמכות קביעת חלף המאסר לעניין זה, נתונה לבית המשפט שידון בעתיד בשאלת חילוט ההתחייבות ולא לבית המשפט שמטיל את ההתחייבות מלכתחילה.

לאור זאת, ומבלי שהדבר נכלל בהודעת הערעור, אנו מקבלים הערה זו של ב"כ המדינה ומורים כי מהפסקה האחרונה שבגזר הדין, יימחקו המילים: "לא ישלם את הסך האמור בהתחייבות, ייאסר למשך 50 ימים".

פרט לתיקון מזערי זה בגזר הדין קמא, אנו דוחים את הערעור והוראות גזר הדין ייעמדו במלוא תוקפן.

ניתן והודע היום ל' ניסן תשע"ג, 10/04/2013 במעמד הנוכחים.

יוסף אלון, נשיא

יורם צלקובניק, שופט

יעל רז-לוי, שופטת

שם הקלדנית: מיכל וקנין