פסק דין
התובע, יליד 1946, טוען כי ביום 15.4.02 תקפו אותו נתבעים 2-3 שהם קצין הביטחון ועוזר המנכ"ל אצל הנתבעת 1 בהתאמה, ברובע היהודי בירושלים. הנתבעת 1 - החברה לשיקום ולפיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים, מעסיקה את נתבעים 2 ו-3 והיא נתבעה כאחראית למעשיהם, באחריות שילוחית. חב' המגן, צורפה כצד ג' מכוח הודעה ששלחה נתבעת 1 ואין מחלוקת כי היא ביטחה את הנתבעת 1 במועדים הרלוונטיים.
(נתבעת 1 תקרא להלן "הנתבעת" או "החברה" ושני הנתבעים הנוספים ייקראו "הנתבעים", או בשמותיהם, אלא אם יצוין אחרת).
בהחלטה מיום 19.11.09 התקבלה בקשת הנתבעים לפיצול הדיון, באופן שבתחילה תשמענה הראיות רק באשר לסוגיית האחריות. ההכרעה דנן הינה בסוגיה זו.
בעניין האירוע, נשוא התביעה, נשמעו באריכות עדי הצדדים במשך שלוש ישיבות כאשר בישיבה אחרונה גם סוכמו הטענות. מסיכומי הצדדים עלו מחלוקות שונות - החל מכאלה הנוגעות לנסיבות חיצוניות לאירוע (סמכויות הנתבעת 1, זכויות קנייניות של התובע בשטח בו חנה רכבו במועד האירוע) וכלה במחלוקות הנוגעות לאירוע לגופו (האופן בו התרחש, אמינות התובע והעדים השונים מטעם הצדדים ומהות הפגיעה לגופה, ככל שקיימת).
כפי שאבהיר להלן מצאתי שאין מקום או צורך להידרש לחלק מהסוגיות והכרעתי רק בנדרש לצורך הנמקת מסקנתי.
אקדים המאוחר ואציין כי בסופו של יום מסקנתי היא כי אין מקום להטיל אחריות על מי מהנתבעים בגין האירוע ביום 15.4.02 וזאת אף שמצאתי כי במהלכו פגע נתבע 3 בתובע. הוכח כי אותה פגיעה הייתה בתגובה לתקיפה קודמת מצד התובע.
להלן אדרש בהרחבה לדברים;
תמצית הטענות התביעה:
בכתב התביעה נטען, כי לתובע, המתגורר מזה כשלושים שנה ברובע היהודי בירושלים, והמשמש כיו"ר מכון "חי חי" לחקר והפצת כתבי יד, ספרים ותרבות יהדות לוב בישראל - יש זכויות חכירה בקרקע הנמצאת בשטח הרובע היהודי, בה נמצא ביתו ובשטח נוסף המשמש אותו לחניה. השטח האמור משמש לצורך חניית רכבו ולצורך פריקה וטעינה של ספרי המכון, שפעל בזמנו מתוך ביתו. לטענת התובע הוא הותקף כאמור ביום 15.4.02 ע"י הנתבעים 3-2 (להלן: "הנתבעים"), עת פלשו לשטחו והדביקו מדבקות אזהרה על מכוניתו, מבלי שכניסתם לשטחו הפרטי אושרה ומבלי שהסבירו פשר מעשיהם. באותה עת, שב התובע מהמשטרה, לאחר הגשת תלונה כנגד הנתבע 2 בגין מעשים דומים שבצע מוקדם יותר. התובע הופתע לראות את הנתבעים עושים בשטחו כבשלהם ודרש מהם לצאת מהשטח. לפי הנטען, הכו הנתבעים בתגובה את התובע והפילו אותו ארצה, תוך שהם ממשיכים לבעוט בו, לזרוק עליו חפצים ולשפוך עליו צבע. אשת התובע שהבחינה בנעשה מחלון ביתם צעקה והתחננה בפני הנתבעים לחדול אך אלה הרפו רק כאשר התקרב למקום שכן של התובע וביקש מהם להפסיק. התובע ספג חבלות בכל חלקי גופו ובעיקר בראשו ובצד השמאלי של גופו - בכתפו, במרפקו, בשוקו ובכף רגלו. התובע טוען כי כתוצאה מהאירוע איבד הכרתו. התובע טען ביחס לנתבעים לתקיפה, רשלנות והפרת חובות חקוקות בחוק העונשין. ביחס לנתבעת 1 נטען לאחריות שילוחית ורשלנות באשר להדרכת עובדים מטעמה.
נטען, כי בעקבות התקיפה ואיבוד ההכרה פונה התובע לבית החולים הדסה עין כרם, שם נבדק, חובר לאינפוזיה ושוחרר עם הוראות למנוחה ולמעקב מרפאה אורטופדית. לאחר חמישה ימים פנה התובע לבית החולים שערי-צדק בירושלים, בעקבות כאבים עזים בראשו וברגלו השמאלית. התובע נבדק, טופל ושוחרר לביתו עם הוראות טיפול ומעקב. לטענת התובע כתוצאה מהתקיפה הוא מוגבל בהליכתו ונעזר בקביים דרך קבע, מאחר ואינו יכול להניח את רגלו השמאלית על הקרקע. בעקבות השימוש בקביים נגרמו לו גם בעיות גב קשות, כאבים בכתפיים, בעיות בזרימת הדם וכאבי ראש התוקפים אותו לעיתים תכופות. במקביל חלה הידרדרות במצבו הנפשי והוא הפך לאדם דכאוני, מפוחד וחסר ביטחון. מאז האירוע לא שב התובע לעבודתו ומשפחתו עברה טלטלה ומשבר עמוק.
התביעה נתמכה בחוו"ד בתחום האורטופדיה ובתחום הפסיכיאטריה.
אף שהוסכם כאמור על פיצול הדיון בין סוגיית האחריות והנזק, באופן שאין מקום להידרש בשלב זה לקביעות בחוות הדעת הרפואיות (עליהן מטבע הדברים חולקים הנתבעים ואף הפנו בסיכומיהם לאי סבירות הפגיעות) - אני מוצאת כי יש ממש בבחירת ב"כ צד ג' להפנות בסיכומיו לאמור בחוות הדעת הפסיכיאטרית מטעם התובע.
ההפניה רלוונטית הן באשר לאופיו של התובע והן באשר לנסיבות החיצוניות של האירוע; כך, עולה, מחוות דעתו של ד"ר דורון כי האירוע היה על רקע איסור של החברה להכניס מכוניות לתוך הרובע. התושבים התבקשו לפרוק הסחורה ברובע אך לאחר מכן להחנות הרכב מחוץ לרובע. התובע מצידו - "סירב להיענות להחלטה זו. לדבריו יש לו חניה פרטית במגרש שלו ולכן לא ראה לנכון להחנות את הרכב מחוץ לאזור הסגור. הוא טען שההחלטה יכולה לחול על אנשים שרוצים לחנות באזור ציבורי אך כבעל חניה פרטית נראה לו שזכותו המלאה להחנות שם את רכבו" (ר' בתיאור האירוע בחוות הדעת).
באשר לאופיו של התובע, אף שהמומחה סבר שקיימת פגיעה נפשית עקב האירוע הוא ציין בו זמנית כי הוא מתרשם שחלק מהנכות בה הכיר, נובעת מאישיות של התובע שקדמה לאירוע. וכך אמר - "אני מתרשם שקווי האישיות הגראנדיוזים עם מחשבות הגדלות אפיינו את מר לוי עוד טרם האירוע. אפיונים כגון המחשבה שאיש לא יכול לעזור לו ושהוא יודע הכול טוב מכולם, אינם קשורים לאירוע ולהערכתי אחראים לחלק מהמצב" (ר' בחלק הסיכום של חוות הדעת).
תמצית טענות ההגנה:
החברה טענה בהגנתה שהתובע מסתיר עובדות שאינן נוחות לו, כמו הסגת גבול מצידו, הפרות נהלי משטרת ישראל, הפרעה לציבור וסיכונו ותקיפת עובדי הנתבעת על ידו. נטען כי מדובר בתובענה טרדנית וקנטרנית ודינה להימחק על הסף. כטענה מקדמית טענה הנתבעת לשיהוי בשים לב לכך שהתביעה הוגשה שש שנים ואחד-עשר חודשים לאחר האירוע הנטען. עוד טענה הנתבעת כי יש לדחות התביעה כנגדה על הסף מחמת העדר עילה. לטענתה, נהגה בהתאם להנחיות המשטרה שקיבלה. בהקשר זה נאמר כי בניגוד לטענת התובע, המקום בו החנה את רכבו אינו שטחו הפרטי. לתובע אין אף זכות בשטח החניה, כפי שמצוין מפורשות במפרט הטכני המצורף להסכם החכירה של התובע, (ההסכם צורף להגנה). עוד נטען כי התובע הוא זה שתקף את הנתבעים, כשהוא מצויד בפח צבע באמצעותו הכה בהם. הנתבעת הוסיפה כי אין המדובר במקרה חד-פעמי וכי כבר הגישה תלונות במשטרה בגין מעשיו של התובע.
הובהר כי הנתבעת היא חברה ממשלתית שנוסדה בשנת 1969 והיא מהווה זרוע ממשלתית קיימת וזמינה, כמנוף לביצוע מדיניות הממשלה בעיר העתיקה בירושלים.
החברה היא החוכרת הראשית ממנהל מקרקעי ישראל של כ- 133 דונם בתוך חומות העיר העתיקה ועוד כ- 17,500 דונם בעיר דוד. נטען כי הרובע היהודי הינו מקום רגיש מבחינה ביטחונית הן בשל הסמטאות הצפופות שבו והן בשל ריבוי המבקרים. בנסיבות אלו, נדרשים שם אמצעי אבטחה קפדניים ביותר. הסדרי החניה הם מרכיב עיקרי בסוגיית האבטחה ולפיכך בין קב"ט הנתבעת ובין משטרת ישראל, יש שיתוף פעולה מלא. ביום 2.9.01, לאחר פגישות עם הגורמים הרלוונטיים ובהם משטרת ישראל, פורסמו הסדרי הביטחון של הנתבעת, בהם פורט כי הרכבים החונים בתוך הרובע, מהווים סכנה ביטחונית, זאת בשל מיכלי הדלק העלולים להתפוצץ ולהוסיף חומר נפץ. בעקבות סיור שנערך בשטחי הרובע ע"י משטרת ישראל וקב"ט הנתבעת, ביום 6.8.01, צוין כי פעילות השומרים והקב"ט למניעת כניסת רכבים לרובע ראויה לציון. ביום 20.11.02 קיבל הקב"ט הודעה מקצין המבצעים של תחנת משטרת דוד כי יש לפעול ביתר מרץ למיגור תופעת החנייה בסמטאות הרובע היהודי. לאור הוראות הביטחון הללו הפיצה הנתבעת הנחיה בקרב כלל תושבי הרובע האוסרת על כניסת כלי רכב בשעות היום (8:30 -18:00), אלא לצורך פריקה וטעינה. לשם אכיפת ההנחיות מינתה הנתבעת את הנתבע 2 כקב"ט מטעמה.
כלל תושבי הרובע נשמעו להנחיות, למעט התובע, בתואנה כי מדובר בשטח פרטי שלו. טענה זו נבדקה ע"י מחלקת הנכסים של הנתבעת והתבררה כלא נכונה. ראשית, כל שטח הרובע מוחכר לנתבעת ואינו בבעלות פרטית של אף אחד. שנית, מקום החניה של התובע לא היווה חלק מהשטח שהוחכר לו בחוזה עימו. מכל מקום, נטען כי הנחיית הביטחון גוברת על כל הסכם חכירה. פניות אל התובע ופגישות שנערכו עמו לא הועילו. התובע עמד במריו תוך שהוא מסכן את שוכני הרובע, מפריע לציבור ומפר הנחיות משטרה.