לוי ואח' נ' דקל

פסק דין

בפניי תובענה כספית בסך של 10,836 ₪ .

רקע עובדתי וטענות הצדדים :

התובעים יצאו לטיול מאורגן בצפון איטליה בין התאריכים 23.6.2009 ועד 29.6.2009 . הנתבעת הינה יו"ר סניף גליל-עליון של צוות ארגון גמלאי צה"ל ופעילת ציבור בתחומים שונים , אשר תיווכה בין סוכנות הנסיעות "מגה נופש ישיר בע"מ" מתל-אביב (להלן : "סוכנות הנסיעות") לבין התובעים לצורך קיום הטיול .

לטענת התובעים , הנתבעת הוליכה אותם שולל בכך שהציגה עצמה בפניהם כמתווכת בשם ארגון גימלאי צה"ל ובכך עשתה עושר ולא במשפט על חשבונם עת גבתה מהם גבתה מהם סך של 890$ ארה"ב לאדם וכן סכומי כסף נוספים בגין ארוחות כשרות לשומרי שבת בסך של 110 ₪ לאדם , וכל זאת בה בשעה שיתר המטיילים שילמו לחברה המארגנת (חברת "איסתא") מחיר נמוך בהרבה בסך של 669$ לאדם . לגרסת התובעים , בעת רכישת הכרטיסים הם יצאו מתוך נקודת הנחה כי הנתבעת ביצעה את מלאכת התיווך מול סוכנות הנסיעות מתוקף פעילותה הציבורית בארגון גימלאי צה"ל , דהיינו מתוך מטרה להביא להוזלת עלויות הנסיעה , אולם לא שיערו בנפשם כי הנתבעת פעלה כמתווכת בשכר המבקשת למקסם את שכרה . לאחר תום הטיול התובעים אף פנו אל הנתבעת הן בכתב באמצעות משרד עו"ד והן טלפונית , אולם לגרסתם הנתבעת התחמקה ממתן תשובה עניינית לפניותיהם . התובעים אף הדגישו בתביעתם , כי בשיחה עם סוכנות הנסיעות נתחוור להם כי הנתבעת הציגה עצמה כיו"ר ארגון גימלאי צה"ל באיזור הצפון ולא כאשת עסקים .

בסופו של יום , עותרים התובעים לחיוב הנתבעת בסך כולל של 10,836 ₪ הפרשי עלויות הנסיעה בין הסכום אותו שילמו , לגרסתם , יתר המטיילים (699$) בטיול לבין הסכומים אותם שילמו התובעים לסוכנות הנסיעות . התובעים מספר 1 (משפחת לוי) עותרים לחיוב הנתבעת בסך של 1106 $ בגין הפרשי נסיעות בצירוף 150 ₪ בגין עלויות הארוחות . התובעים 2 (משפחת צרור) עותרים לחיוב הנתבעת בסך של 389$ בגין הפרשי הנסיעות ו – 120 ₪ בגין עלויות הארוחות . התובעת 3 (גב' בוזגלו) עותרת לחיוב הנתבעת בסך של 191$ בצירוף 60 ש"ח בגין הארוחות . בנוסף לכך , עותרים התובעים 1 לחיוב הנתבעת בהוצאות נלוות (נסיעות וטלפונים) בסך של 600 ₪ , וכן לחיובה בשכ"ט עוה"ד בסך של 500 ₪ ובגין נזק לא ממוני (עגמת נפש) בסך של 1000 ₪ לכל אחד הימנם .

לטענת הנתבעת , במקביל לפעילותה הציבורית הינה בעלת עסק פרטי בשם "קבוצת דקל" , ואשר עיקר מטרתו הינה לשמש כמתווך משנה בין מטיילים פרטיים ו/או קבוצות מטיילים לבין סוכנויות נסיעות לחו"ל המקיימות טיולים מאורגנים בחו"ל . לטענת הנתבעת , התובעים אינם נמנים כלל על חברי ארגון גמלאי צה"ל , וכי הכספים אותם שילמו בפועל לסוכנות הנסיעות הועברו על ידם באופן ישיר לידי חברת הנסיעות ולא באמצעותה . הנתבעת הוסיפה והטעימה , כי התובעים אישרו את הסכמותיהם ביחס לעלויות בהן נשאו בפועל הן בכתב והן בע"פ , וכי עלות הטיול הזול ביותר באותה תקופה עמדה על סך של 890$ לאדם .

דיון והכרעה :

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בכתבי טענותיהם ובמסמכים , אשר הוצגו בפניי במהלך הדיון , הנני מקבל את התביעה באופן חלקי . התרשמתי ממהימנותם ומכנות עדותם של התובעים , לפיה יצאו מתוך נקודת הנחה כי הנתבעת פעלה במקרה דנן כ"מתווכת" בינם לבין סוכנות הנסיעות ב"כובעה" הציבורי ולא כבעלת עסק פרטי המבקש למקסם את רווחיו . תנא דמסייע לגרסת התובעים ניתן אף למצוא בעדותה של הנתבעת בביהמ"ש עת הדגישה , כהאי לישנא : "לא אמרתי לתובעים שאני לא לוקחת רווח לעצמי. לא הסברתי להם כלום, מלבד זאת שהטיול עולה 890$" .

זאת ועוד , התובעת עצמה לא הציגה בפני ביהמ"ש ולו בדל ראייה לכך שהינה בעלת עסק פרטי בשם "קבוצת דקל" המוכר על ידי רשויות המס , מה גם שמעיון בהסכמי ההתקשרות המצורפים לכתב ההגנה אין כל זכר לכך שקיימת התניה בכל הנוגע לרווח הכספי של הנתבעת כתוצאה מההתקשרות החוזית עם סוכנות הנסיעות ואף אין כל אזכור של עסק בשם "קבוצת דקל" ו/או אזכור לשמה של הנתבעת . יתירה מזאת , עיון בלשון הסכם ההתקשרות המודפס מעלה , כי חברת הנסיעות היא זו המשמשת כמתווכת בין הנוסעים ו/או סוכני הנסיעות לבין הספקים השונים בחו"ל (חברות תעופה ,בתי-מלון, שירותי קרקע ועוד) כאשר גם במסגרת הסכם זה לא נכלל כלל שמה של הנתבעת ו/או של עסק בשם "קבוצת דקל" .

יודגש , כי חוק שירותי תיירות , תשל"ו – 1976 קובע בחובו תנאים מחמירים לצורך מתן היתר לפעילותה של סוכנות נסיעות המוסמכת ליתן "שירותי סוכנות נסיעות" , לרבות הזמנה או מכירה של כרטיסי נסיעה או שוברי נסיעה אל מחוץ לישראל הזמנת שירותי לינה בבתי מלון בישראל טיפול בהשגת אשרות כניסה ומתן ייעוץ מקצועי בעניינים אלו . ברי כי משלא הוצגה אסמכתא כלשהי מרשויות המס ו/או ממשרד התיירות לכך שהנתבעת פועלת כעוסק מורשה על פי דין וכן מחמת הודאתה של הנתבעת בכך שלא הבהירה בפני התובעים כדבעי כי הינה זכאית לרווח כספי כתוצאה מן ההתקשרות החוזית , אזי התובעים יצאו מתוך נקודת מוצא ראשונית כי הנתבעת איננה פועלת מתוך תכלית רווח , אלא מתוך שליחות ציבורית כאשת ציבור .

עם זאת , התובעים אשר נושאים בנטל ההוכחה בחרו שלא לזמן לעדות את נציג חברת "איסתא" ו/או את המטיילים , אשר לדבריהם שילמו לחברת איסתא בעבור הטיול סך של 669$ בלבד , ובכך לא עלה בידם להוכיח כי בפועל נתגלעו אותם הפרשי הסכומים שבגינם הגישו את התובענה דנן . כמו כן , אין כל מחלוקת כי לתובעים לא הייתה כל טרוניה בכל הנוגע להתנהלות הטיול , אולם עם זאת התרשמתי כי אכן הנתבעת פעלה בחוסר תום לב והטעתה את התובעים ביחס למהות תפקידה , דהיינו , אשת עסקים ולא אשת ציבור . כמו כן , שוכנעתי כי אכן נגרמה לתובעים עגמת נפש רבה כתוצאה מהתנהלותה של הנתבעת , וכי ככל שהיו מודעים לכך שהנתבעת לא פעלה ב"כובעה הציבורי" אלא כאשת עסקים או אז היו פונים לסוכנויות הנסיעות באופן עצמאי . אי לכך , נחה דעתי כי במקרה זה יש מקום לחייב את הנתבעת לפצות את התובעים בפיצוי גלובאלי על דרך האומדן .

לפיכך , הנני מחייב את הנתבעת לשלם לכלל תובעים פיצוי גלובלאלי בסך של 6000 ₪ (2000 ₪ לכ"א משלושת התובעים) וכן לשאת בנוסף לסכום זה בהוצאות משפט בסך של 400 ₪ לטובת כל אחד מהתובעים (1200 ₪ בסה"כ) . ככל שהסך האמור לא ישולם בתוך 30 יום יישא הסך הנ"ל הפרשי ריבית והצמדה כדין .

ניתן היום, ח' ניסן תש"ע, 23 מרץ 2010, בהעדר הצדדים.