לאוניד פקטרוביץ נ' עיריית חדרה

           בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט א' קיסרי) בת"צ 46584-02-15 מיום 1.3.2017 בה הובהרה החלטת בית המשפט קמא מיום 22.2.2017, ועל ההחלטה מיום 9.3.2017 בה הוחלט שלא להיענות לבקשת המערער לעיון חוזר בהחלטת ההבהרה.

1. המבקש הגיש ביום 19.2.2015 בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד עיריית חדרה (להלן: העירייה) בטענה כי היא פועלת בניגוד להוראות סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), התש"ם-1980 (להלן: חוק הרשויות המקומיות). לטענת המבקש העירייה אינה מעבירה לקבוצה אותה התובע מייצג סכומי הפרשי הצמדה ו/או ריביות שהם זכאים לקבל לפי דין "לאחר שהתקבלה השגתם על חיובי ארנונה ו/או בגין כל תשלום חובה שהיו זכאים להשבתו בעקבות ערר ו/או הנחה ו/או טעות ו/או מכל סיבה אחרת" (מב/ג). בבקשה זו ציין המבקש כי הוא עצמו נפגע מפעולת העירייה לאחר שניתנה לו הנחה, והתקבלה השגתו לעניין שטח בית מגוריו אולם ההחזר שקיבל לא כלל הפרשי הצמדה וריבית כדין. העירייה הגישה את תגובתה לבקשה ביום 20.3.2015 וטענה כי דין העתירה להידחות מטעמים שונים. בין היתר ציינה העירייה בתגובתה כי הבקשה מנוסחת באופן רחב וכי המבקש יצא ל"מסע דייג", הוסיף עילות מבלי לפרטן וללא בסיס ראייתי וכי ככל שבית המשפט לא יורה על דחיית הבקשה יש לאפשר לה להשיב באופן מפורט ביחס ליתר תשלומי החובה שלא פורטו בבקשה (מב/ד). בתשובת המבקש לתגובת העירייה נטען כי אין לקבל את ניסיון העירייה לצמצם את גדר המחלוקת לריבית והפרשי הצמדה על תשלומי ארנונה בלבד וכי אין הבדל ביישום סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות על תשלומי ארנונה לעומת תשלומי חובה אחרים. לאחר שהתקיימו ישיבות קדם משפט, ולאחר דיון במהלכו העידה גברת שרי אלדן, מנהלת מחלקת הארנונה בעירייה, אישר בית המשפט בהחלטתו מיום 22.2.2017 (להלן: החלטת האישור) את הבקשה וקבע:

"התובענה הייצוגית תנוהל בשם כל מי שבמשך התקופה של עשרים וארבעה חודשים שקדמו להגשת הבקשה לאישור היה זכאי, מכל סיבה שהיא, להחזר תשלום יתר לעירייה, וזו לא שילמה לו הפרשי הצמדה וריבית בנוסף על סכום ההחזר" (פסקה 18 להחלטת האישור).

2. העירייה הגישה בקשה להבהרת החלטת האישור כהחלטה המאפשרת ניהול תובענה ייצוגית רק בשם מי שהיה זכאי, מכל סיבה שהיא, להחזר בשל תשלום יתר של ארנונה. העירייה ציינה כי הבהרה זו דרושה לנוכח הדיון שהתקיים בבקשת האישור וכן מנוסח ההחלטה עצמה. בית המשפט נעתר לבקשה וקבע כי:

"איני משוכנע שההבהרה אכן נחוצה אולם כדי להניח את דעתה של המשיבה אני נעתר לבקשה ומורה כמבוקש" (להלן: החלטת ההבהרה).

           המבקש מצידו עתר לעיון חוזר בהחלטה זו וטען כי בקשת האישור נסובה על החזרים גם כאשר מקורם אינו בתשלומי ארנונה. בדחותו בקשה זו קבע בית המשפט כי גם אם יש ממש בטענות המבקש שניסוח הבקשה היה רחב, תביעתו האישית נגעה לענייני ארנונה בלבד, תשובת המשיבה צומצמה לעניין זה ואף חקירת המצהירה מטעם העירייה וכל הקשר אחר במהלך הדיון לא הורחבו לעניינים אחרים. על כן, כך נקבע, מסגרת הדיון הייתה תחומה לסוגיית הארנונה בלבד ואין לקבל את בקשת המבקש אשר קורא בהחלטת האישור "את מה שאין בה".

3. מכאן הבקשה דנן בה טוען המבקש כי לאורך ההליך כולו הוא טען כי יש לכלול במסגרת הקבוצה אשר בשמה תנוהל התובענה הייצוגית את כל מי שהעירייה לא שילמה לו הפרשי הצמדה ו/או ריבית בגין החזר תשלומי חובה כלשהם ששולמו ביתר. לטענתו, העירייה לא טענה במהלך ההליך כי היא מיישמת באופן שונה את סעיף 6 לחוק הרשויות המקומיות לגבי תשלומי חובה מסוגים שונים וכי אף מהחלטת האישור עולה כי כוונת בית המשפט הייתה לקבוע את היקף הקבוצה באופן רחב וזאת בניגוד לאמור בהחלטת ההבהרה. עוד הוסיף המבקש כי הגדרה זו עולה בקנה אחד עם תכלית חוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 וכי החלטת בית המשפט לצמצם את היקף הקבוצה אינה תואמת את האינטרס הציבורי. לטענת המבקש העובדה שתביעתו האישית נוגעת לאי תשלום הפרשי הצמדה וריבית על תשלומי ארנונה ששולמו ביתר אינה מהווה סיבה לצמצום הקבוצה שכן על פי הפסיקה אין חובה כי תהא זהות מוחלטת בשאלות של עובדה או משפט. בהתייחס להחלטת ההבהרה טוען המבקש כי בית המשפט חרג מסמכותו לפי סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט) כאשר הורה על שינוי מהותי של החלטת האישור תוך תיקון בפועל של ההחלטה ופגיעה בעקרון סופיות הדיון. לטענת המבקש הוספת המילה "ארנונה" להגדרת הקבוצה לא יכולה להיחשב כתיקון של השמטה מקרית ויש לראות בהוספתה שינוי מהותי של החלטת האישור והדרה של קבוצת תובעים ניכרת שלהם עילת תביעה דומה.

4. בקשת רשות הערעור נסובה על החלטת ההבהרה מיום 1.3.2017 ומשכך הדיון מתמקד בשאלת סמכותו של בית המשפט מכוח סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט ליתן את ההחלטה שנתן לפיה נוספה המילה "ארנונה" בפסקה 18 להחלטת האישור.

           סעיף 81(א) לחוק בתי המשפט מסמיך את בית המשפט לתקן טעות שנפלה בהחלטה וכך נקבע בו: