לאוזון נ' בזק חברה ישראלית לתקשורת בע"מ

פסק דין

זהו פס"ד בתביעתו של התובע לחיוב הנתבעת לתיקון דרגת הפרישה המגיעה לו, לטענתו, ולתשלום הפרשי השכר הנובעים מכך, וכן לעידכון שנות הוותק להן הוא זכאי, לטענתו.

הנתבעת כופרת בטענותיו של התובע. לטענתה, דרגתו של התובע המשולמת לו כיום נעשתה בידיעתו ובתיאום עמו וכי קיבל את כל הזכויות המגיעות לו. כמו כן, דוחה הנתבעת את טענות התובע לעניין הותק.

העובדות הרלבנטיות בתיק:

א. התובע הינו פנסיונר של הנתבעת והועסק אצלה עד ליום 31.12.99 בדירוג טכנאים.

ב.התובע פרש מעבודתו בנתבעת בהתאם להסכם קיבוצי מיוחד לפרישה מוקדמת שנחתם בין הנתבעת לבין ארגון עובדי בזק והסתדרות העובדים הכללית החדשה מיום 23.11.97 (להלן- "ההסכם המיוחד").

ג. ביום 26.8.99 חתם התובע על הסכם פרישה עם הנתבעת אשר במסגרתו פרש. בהסכם זה, הוסדרו הזכויות במסגרת פרישתו- דרגתו, חודשי הסתגלות, פדיון חופשה ועוד.

ד.התביעה לבית הדין הוגשה ביום 31/12/06.

4. המחלוקות בתיק:

האם חלה התיישנות על התביעה לאור מועד הגשתה לבית הדין. לטענת הנתבעת התביעה התיישנה היות וזכויותיו של התובע נקבעו בהסכם הפרישה מיום 26.8.99, מכאן שהתביעה הוגשה מעל לשבע שנים ולפיכך דינה להדחות. מנגד טוען התובע, כי רק לאחר פרישתו נודע לו כי הוא לא הועלה בדרגה כנדרש, כלומר, רק בעת פרישתו, ביום 31.12.99, הבין כי לא קיבל את הדרגה המיוחלת 46+ ולכן , לגרסתו, בהגשת התביעה ביום 31/12/06 טרם החלה תקופת ההתיישנות.

2. ככל שייקבע כי עילת התביעה לא התיישנה, נדרש לסוגיות הבאות העולות מטיעוני הצדדים: א. מהו הסכם הפרישה האחרון שנחתם עם התובע, ומהי הדרגה הכתובה בו: האם ההסכם האחרון המחייב הינו ההסכם בו נאמר כי דרגתו של התובע הינה "45 ותוספת שיקלית" כטענת התובע, או " 46 ומחיקת התוספת השיקלית" כטענת הנתבעת.

ב. האם התובע היה זכאי בעת פרישתו לדרגת פרישה נוספת על הדרגה האמורה בהסכם? התובע טוען, כי הוא זכאי לדרגה 47 או לכל הפחות לדרגה 46+ ואילו הנתבעת טוענת כי הוא אינו זכאי לכל דרגה נוספת מעבר להסכם.

ג. האם הנתבעת החשיבה לתובע את השנה האחרונה לעבודתו (1999) לצורך חישוב הותק, ואם לא, האם יש לכך תוצאה אופרטיבית באופן תשלום הגימלה אותה מקבל המבקש.

5. דיון והכרעה: א. התיישנות

1. בפתח הכרעתינו, עלינו להחליט, מאימתי עלינו למנות את מירוץ ההתיישנות.

2. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 קובע כי ההתיישנות מתחילה מיום בו נולדה העילה. במקרה דנן, עלינו לבחון מאימתי נולדה העילה, האם מיום חתימת הסכם הפרישה- 26.8.99, או מיום פרישתו של התובע ביום 31.12.99 עת הסכם הפרישה נכנס לתוקף.

3. בהסכם הפרישה האמור, נאמר מפורשות בסעיף 3.11 "דרגת פרישה". כלומר, מתוך ההסכם מובן, כי הפורש יסיים את העסקתו בנתבעת כאשר דרגתו הסופית הינה הדרגה אשר תקבע בהסכם ככתוב בסעיף 3.11.

4. בעניייננו, לתובע נכתב: "לעובד דרגת פרישה 45 טכ' ותוספת שקלית" כאשר ליד מילים אלו ישנה חתימה של התובע. בסעיף 8 לתצהירו, אומר התובע כי דרגת פרישתו היתה 45 ותוספת שיקלית אשר יחד הן שוות ערך לדרגה 46 הן בתנאים והן בשכר. כלומר, התובע פרש מהנתבעת בידיעה כי דרגת פרישתו הינה 46 (או לחילופין, דרגה שוות ערך ל- 46).

5. עוד נאמר בהסכם זה סעיף 4: "מובהר בזה כי העובד אינו זכאי לפיצוי נוסף כלשהו מעבר לאמור בהסכם זה". מהאמור לעיל עולה, כי ההסכם ממצה את את מלוא הזכויות להן יהיה זכאי עובד הפורש מהנתבעת. לאחר הפרישה לא ינתנו דרגות נוספות, הדרגה הסופית של העובד, הינה הדרגה החתומה בסעיף 3.11. מכאן, ש"מירוץ ההתיישנות" החל ביום חתימת ההסכם, קרי- 26.8.99, היום בו נקבעו ונחתמו זכויותיו של התובע בידיעתו ובהסכמתו ולפיכך התביעה התיישנה כיוון שחלפו מעל שבע שנים ממועד החתימה.

6. בעע 600026/97 מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ - מרק פיורסט ואח' (ניתן ביום 23.10.03) התייחס בית הדין הארצי להתיישנות שחלה במקרים של תביעות פנסיוניות ויוצר אבחנה בין רכיבים המתיישנים ממועד הפרישה לבין רכיבים המתחדשים מדי חודש בחודשו ולפיכך אינם מתיישנים. וכך נאמר בפס"ד זה: "זכויותיו של אדם לפנסיה נקבעות על פי הוראות החוק החל עליו (אם חל) או תקנות קרן הפנסיה החלות עליו ועל פי נתוניו האישיים מתקופת שירותו...