לא תנתן לנישום זכות לעיין במסמכים חסויים במסגרת הליכי שומה כנגדו

א.        בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט סוקול) מיום 2.7.06 בתיק בש"א 5697/06.

רקע

ב.        בשנת 2004 (או בקירוב) נחקר המשיב 1 (להלן המשיב) אצל המבקש, הודה כי השמיט הכנסות, והכליל הוצאות פרטיות, בדוחות שהגיש לשנים 2002-2000. בסופו של דבר שילם המשיב כופר בסך 50,000 ש"ח והתיק הפלילי נסגר. בעקבות הממצאים שנמצאו בתיק הפלילי, ובעקבות גידול הון בלתי מוסבר, נערכה למשיב שומה על פי מיטב השפיטה, ולפיה הוספה להכנסות המשיב לשנים 2002-1996 הכנסה חייבת בסך 1,509,830 ש"ח. ביחס לשומות אלה הגיש המשיב (ביום 2.6.05) ערעור לבית המשפט המחוזי (עמ"ה 742/05).

ג.        במסגרת ערעור זה, הגיש המשיב בקשה למתן צו עיון וגילוי במסמכי המבקש, ולענייננו בדו"ח סיכום החקירה שנערכה בעניינו בשנת 2004. נטען כי מסמכים אלה נדרשים למשיב כדי להוכיח, שבמסגרת החקירה סוכם כי לאחר תשלום כופר לא ינוהל הליך אזרחי נגד המשיב. המבקש התנגד למבוקש, בטענה כי מדובר בתרשומת פנימית חסויה. עוד נטען כלפי עצם העלאתה של טענת ההסכם (בהתבסס על ע"א 425/88 פטר חיים נ' פקיד שומה עכו-נהריה, פ"ד מה(5) 569) - אך טענות אלה אינן רלבנטיות לענייננו. ביום 2.7.06 אימץ בית המשפט המחוזי את עמדת המשיב. נקבע כי המסמך נדרש, הן על מנת לבסס את טענת המשיב בדבר ההסכם, והן כדי לעמוד על נסיבות מתן ההודאה שהביאה לפסילת הספרים ולהוצאת השומות החדשות. בית המשפט התייחס לכך שהרציונל שביסוד החיסיון על תרשומות פנימיות "הוא האינטרס הקיים בשמירה על חופש הבעת הדעות של עובדי הציבור, מבלי לחשוש כי אלו יגיעו לידיעת גורמים חוץ מערכתיים" (ראו לעניין זה בש"פ 7008/97 מדינת ישראל נ' הורוביץ, פ"ד נא(5) 224 , 229, המצטט את בג"צ 2534/97 ח"כ יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3) 39, 44). ואולם, בנסיבות קבע בית המשפט קמא:

"דומה כי אינטרס המערערים לבסס את טענת נסיבות ההודאה וההסכם בעניין הכופר, גובר על האינטרס בשמירת סיכום החקירה חסוי. לא מצאתי בנימוקי המשיב כל טענה ראויה במה ייפגע האינטרס הציבורי אם סיכום תיק החקירה יובא לעיון המערערים" (עמ' 12-11).

ד.        ביום 31.10.06 קיבל בית המשפט המחוזי את בקשת המבקש לעכב את ביצוע החלטתו. בהחלטה קודמת לכך קבע בית המשפט כי "החלטתי התייחסה לנסיבות תיק זה בלבד, ובמיוחד לכך שפקיד השומה הסתמך בעת הוצאת השומה על הודאת המשיב במסגרת ההליך הפלילי... אין בהחלטתי הנ"ל כל התייחסות לגבי זכותו של נישום לעיין בסיכום חקירה, בנסיבות אחרות" (החלטה מיום 24.10.06). בהחלטה מיום 31.10.06 נאמר:

 "כי בהליך פלילי זכאי נאשם לעיין במלוא תיק החקירה, ולכן אין כל הצדקה לאפשר לו עיון בסיכום החקירה, המהווה תרשומת פנימית. לעומת זאת מקום שבו פקיד השומה מסרב להעמיד לעיון נישום את תיק החקירה, ולמרות זאת מבסס את החלטתו על חומר המצוי בתיק החקירה, אין מנוס אלא לאפשר לנישום לעיין ב'סיכום החקירה'".

ה.        כלפי ההחלטה מיום 2.7.06 הוגשה הבקשה שלפנינו, בה נטען כי בשורה ארוכה של פסקי דין והחלטות הכיר בית משפט זה בחסיונם של סיכומים ותרשומות פנימיות (בין היתר: פרשת הורביץ הנזכרת; בג"צ 233/85 אל הוזייל נ' משטרת ישראל, פ"ד לט(4) 124; בש"פ 9086/01 רביב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 163), לרבות בעניין סיכומי חקירה של רשות המס (בש"פ 62/02 מדינת ישראל נ' נרקיס, פ"ד נו(4) 625) - ושאין לסטות מעיקרון זה גם במסגרת גילוי מסמכים בהליך מס אזרחי. הוטעם כי אין זה סביר שחומר שלא היה נמסר לנישום לפי סעיף 74 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982, יימסר לו בהליך אזרחי, וכי רק במקרים בהם אין לתרשומות הפנימיות תחליף בראיות אחרות יוסר החיסיון (כך לשיטת המבקש בעע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוהה נ' הוצאת עיתון הארץ (לא פורסם); ובעע"מ 7024/03 גבע נ' גרמן (לא פורסם)). ואולם, כך נטען, במקרה שלפנינו הועמד חומר החקירה לעיון המשיב, ובידו להזמין את חוקריו כדי לבסס טענה בדבר סיכומים אליהם הגיע עמם. עוד נטען כי בית המשפט הכריע שהמסמכים רלבנטיים למשיב מבלי לעיין בהם, ושכיון שטענת ההסכם לא הופיעה בתצהיר המשיב - ויתכן אף שנטען שם אחרת - לא היה מקום לאפשר גילוי לביסוס הטענה. ביום 25.9.07 התבקשה תגובת המשיב (שהוגשה ביום 21.12.07), וביום 23.12.07 ביקשתי מן המבקש להעביר לעיוני את המסמך המדובר. ביום 30.12.07 הוגש המסמך, ובעקבות העיון ניתנת החלטה זו.

דיון

ו.        לאחר העיון - כפל עיון: בבקשה ובמסמך החסוי - סברתי כי יש להיעתר לבקשה, לדון בה כבערעור ולהיעתר לערעור (המשיב אמנם ביקש לא לראות בתגובתו סיכומים בכתב, אך בנסיבות - וכאמור בתקנה 410 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 - סברתי כי לא תיפגע זכותו כבעל דין מדיון באופן האמור). לדידי מעוררת הבקשה שתי נקודות שראוי להידרש אליהן: ראשית, הצורך שבית המשפט יעיין בעצמו במסמכים לגביהם נטענת טענת החיסיון; ושנית, החריגים לחיסיון הכללי של תרשומות פנימיות. נשיב על ראשון ראשון.

  הצורך לעיין במסמך שטענה לגביו טענת חיסיון

ז.        בהחלטה שניתנה לאחרונה (27.6.07) נאמר:

"סברתי כשלעצמי, כי ראוי שבית המשפט יבחן מסמך שמתבקש לגביו חיסיון כדי לעמוד על טיב הנושא - פעולה שהיתה עשויה בהקשר דנא לייתר את ההליכים בבית משפט זה ואולי חלקם בבית המשפט המחוזי, ולאו מילתא זוטרתא היא. הכלי הדיוני הנתון לכך הוא הוראת תקנה 119 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, המרשה לבית המשפט ולרשם לעיין במסמך שלגביו מתבקש חיסיון "כדי להחליט אם יש ממש בטענה זו". אכן, משכבר הימים פורשה תקנה זו ככרוכה בחשד בכנות תביעת החיסיון, ועל כן כמי שאינה מיועדת לשימוש בדרך שיגרה... ואולם, לימים נתפתחה גישה שונה (ראו בר"ע 4865/93 הבנק הבינלאומי הראשון נ' נאות מרינה בת-ים (לא פורסם) - השופט, כתארו אז, אור, ובמיוחד רע"א 900/99 קמינסקי בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם) - השופטת שטרסברג-כהן), לפיה 'המדיניות המשפטית היא שיש לגלות כל מסמך שבידי צד שיכול להאיר עובדות או היבטים כאלה או אחרים בהליך משפטי. למעט חריגים, ראוי לערוך בירור ממשי על מנת לבדוק אם אכן מסמך מסוים בא בגדר איזה מן החריגים'" (רע"א 2498/07 מקורות חברת מים בע"מ נ' אורה בר (טרם פורסם)).

ח.        באותה החלטה אף הפניתי לדברי חברי המשנה לנשיאה ריבלין, בהחלטה שניתנה ימים אחדים קודם לכן (החלטה מיום 13.6.07):

"תקנה 119 מיועדת ליתן בידי בית המשפט כלי חשוב לעריכת איזון האינטרסים הנדרש בכגון דא. היא משרתת את התכלית בדבר צמצמום החסיונות והרחבת הגילוי. היא מבטיחה שבית המשפט יוכל להכריע בשאלת החיסיון מבלי לעמוד מאחורי "מסך בערות". היא מסירה את הלוט מעל המסמך ומאפשרת בכך לבית המשפט ללמוד, בין השאר, על חשיבותו עבור בעל הדין המבקש לעיין בו ועל התועלת שגלומה בו בהתחשב גם בראיות אחרות גלויות; הנזק שעלול להיגרם עקב חשיפת המסמך; על המטרות שעמדו ביסוד הכנתו של המסמך; ועל האפשרות לתחום את הגילוי באופן שתוגשם התכלית של עשיית צדק מבלי לפגוע יתר על המידה במי מבעלי הדין (עניין סקולר הנ"ל).

לאור השיקולים הללו, נראה כי במחלוקות מהסוג הנידון כאן, הכלל צריך להיות שימוש בתקנה 119, ורק מקום שבו עיון של בית המשפט במסמך שבמחלוקת אין בו כדי לתרום להבהרת טענת החיסיון, ייתייתר הצורך בעיון כזה" (רע"א 5806/06 עיזבון המנוח נמירובסקי מיכאל ז"ל נ' שימקו (טרם פורסם); ההדגשה הוספה - א"ר)

ט.        בעקבות החלטות אלה ניתנו - בערכאות הדיוניות - החלטות דומות, שעניינן עיון בחומר לגביו נטען חיסיון בטרם הכרעה (ראו לדוגמה: בש"א (תל אביב) 16852/06 חאלד נ' פיוניר קונקריט (ישראל) בע"מ (לא פורסם); א' (תל אביב) 2195/05 בנק מרכנטיל דיסקונט נ' בי-עזר (לא פורסם); א' (תל אביב) 15804/07 מסילטי נ' ביטוח ישיר (לא פורסם); א' (תל אביב) 2221/05 זאב נ' בנק הפועלים (לא פורסם); ראו גם בש"א (משפחה ירושלים) 55357/06 י.א. נ' מ.ג. (לא פורסם)), לרבות ביחס להתדיינויות עם רשויות המס: "תקנה 119 ל תקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד - 1984 מאפשרת העברת המסמך השנוי במחלוקת לעיונו של בית המשפט, לשם הכרעה בשאלת חסיונו. פתרון זה יעיל בענייננו... לאחר המצאת הדו"ח לעיונו של בית המשפט - תינתן החלטה לגופו של עניין, בשאלת הסרת החסיון" (ע"ש (באר שבע) 1526/04 חברת א. אדיר פרויקטים בע"מ נ' מע"מ אשדוד (לא פורס) - השופטת מרוז).

י.        עיון במסמך מאפשר בנסיבות לקבל החלטה מושכלת ומוארת. ואכן, מעיון במסמך הסיכום בנידון דידן ניתן ללמוד, כי אינו כולל כל מידע שיכול להעיד על נסיבות הודאתו של המשיב במסגרת ההליך הפלילי, או לבסס טענה בדבר הסכם שהושג. לשון אחר, אין במסמך כל מידע העשוי לסייע למשיב. הוא אף אינו כולל מידע שאינו ידוע למשיב. בנסיבות ברי איפוא כי אין לגלות את המסמך - ומבחינה זו דין הערעור להתקבל. על אף האמור אומר מה ביחס לאיזון בין חובות הגילוי בהליך משפטי לבין החיסיון על תרשומות פנימיות (מעבר לאמור בהחלטות הנזכרות מעלה). אוסיף, כי אני מניח, דווקא בעקבות העיון, כי עמדת המבקש עניינה עקרוני, קרי, לא תיק זה הוא שהטרידו, אלא השלכות רוחב, וזאת אף שבית המשפט קמא טרח להטעים כי ההחלטה ניתנת בנסיבותיו של המקרה.

גילוי תרשומות פנימיות