לא הוכיח כי היה שימוש לרעה בכרטיס האשראי - החיוב לא יבוטל

התובע מחזיק כרטיס אשראי שהונפקה על ידי הנתבעת.

התובע טוען כי שני חיובים מסוימים, אשר בוצעו לכאורה באמצעות הכרטיס שלו ביום 13.12.08, בחנות לודז'יה רוטקס בצומת ביל"ו, על סך כולל של  3040.47 ש"ח, לא בוצעו על ידו ולא ברשותו. הנתבעת אינה חולקת על כך שאם גרסתו של התובע תתקבל, עליה לזכותו בגין חיוב זה. אולם, הנתבעת מוצאת קושי של ממש בגרסתו.

טענת התובע היא כי הוא היה בעבודתו במפעל "נשר" באותו יום. הוא הציג כרטיס נוכחות לפיו נכח משעה 13:46 ועד שעה 22:00 ולפיכך לא יכול היה לבצע את הקניות באותו יום בשעות 16:11 ו- 16:12.

התובע טען בבית המשפט כי בשעה 16:00 החלה ישיבת צוות, בה נכח והוא אף הגיש מכתב מטעם מהנדס המשמרת כי השתתף בישיבה זו. לדבריו, ניתן לבדוק במצלמות האבטחה אצלו בעבודה ולהיווכח שלא יצא, כן ניתן לבדוק במצלמות האבטחה בחנות ולדעת שלא הוא ביצע את הקנייה.

לשאלתי, התובע עמד על כך שאין לו שום ספק כי כרטיס האשראי שלו היה אצלו. כאשר הצעתי שמא הכרטיס נגנב מחדר הלבשה והושב למקומו, עמד התובע על כך שהכרטיס היה מונח בארנקו אשר בכיוס כל העת, ולא ייתכן שנגנב והוחזר שלא על דעתו.

התובע ציין עוד כי משכורתו טובה ומעולם לא בא בטרונייה אל חברת האשראי, אלא במקרה זה. לדבריו, הוא לא היה מסתכן בהסתבכות במעשה מרמה עבור סכום פעוט של 3000 ש"ח. התובע ציין עוד החתימה על טפסי הקנייה אינה חתימתו, ומספר הטלפון אינו מספרו שלו. יתרה מזו, טען התובע כי באחד הכרטיסים לא חתום שמו, ובאחר חתום שם דומה אך לא זהה.

נציג הנתבעת הצביע על קשיים בגרסה זו. זה הסביר כי לפי דברי התובע, לפיהם הכרטיס היה אצלו בכל העת, הרי שמדובר על כרטיס מועתק. אולם, לדברי נציג הנתבעת, דפוס הקנייה אינו מתאים לכרטיס מועתק. זאת, משום שבדרך כלל, מחזיקי כרטיס מעותק שכזה ממשיכים לקנות עד אשר הכרטיס נחסם, ולא מפסיקים לאחר שתי קניות.

הנתבעת ציינה עוד כי התובע הסכים לבדיקת פוליגרף ואז חזר בו ובכך הקשה על הנתבעת לקבל את גרסתו. הנתבעת הצביעה על כך שאין מרחק גדול בין מקום עבודתו של התובע במפעל "נשר" לבין צומת ביל"ו, שם בוצעה הקנייה. לשיטת הנתבעת, קיימת אפשרות שמסר את הכרטיס לאחר, והוא לא הוכיח שלא כך.

דיון

אפתח ואציין כי הנטל במקרה זה מוטל על כתפי התובע. אין ספק מוחשי כי הקניות נעשו באמצעות כרטיס פיזי, והוצא תלוש קניה, כאמור. יש שתי אפשרויות בלבד. האחת, כי כרטיס האשראי זויף והשני כי נעשה שימוש בכרטיסו של התובע. התובע שולל בביטחון את האפשרות השנייה, אך אין כל אינדיקציה המחזקת את האפשרות הראשונה. שני החיובים נעשו תוך דקה זה מזה, באותה חנות. לו היה מדובר בכרטיס מזויף, יש להניח כי הזייפן היה "נהנה" מהאוצר שהחזיק עד אשר היה הכרטיס נחסם. הקנייה מתאימה יותר לקנייה חד פעמית.

התובע טוען כי אשתו היא אשר שמה לב לחיובי היתר, אך לא הביא אותה לעדות כי לא היא השתמשה בכרטיס ברשותו, אפשרות שאינה מופרכת, בהתחשב בכך שנקנו בעיקר לבני נשים. בהקשר זה יש לציין כי על אחד מהתלושים יש חתימה קריאה של השם "דימיטר"  שאפשר שהוא פשוט שמו של התובע, אלא שהאות האחרונה לא נקלטה. התובע טען כי מספר הטלפון שנרשם על שתי הקבלות אינו שלו, אך לא הוכיח כי אין מדובר במספר של מי מקרוביו או חבריו.

בנסיבות אלה, יש לקבוע כי התובע לא הרים את הנטל להוכיח כי היה שימוש לרעה בכרטיסו.

התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 400 ש"ח. סכום זה ישולם תוך 30 יום, ולאחר מכן ישא הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

פסק הדין יישלח לצדדים.

זכות לבקש רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוך 15 יום.

ניתן היום י"ח באלול, תשס"ט (7 בספטמבר 2009) בהעדר הצדדים.