לא הוכחה רשלנות רפואית במהלך לידה שהסתיימה בכריתת רחם

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כבוד השופט מאיר שנהב) בת"א 159827/02, מיום 19.10.04, שדחה את תביעת המערערת לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לה, בטענה לרשלנות של רופאי המשיבה במהלך לידה שהסתיימה בכריתת רחמה.

1.                    1.                    רקע

(א)                (א)                המערערת, ילידת 1964, בת 36 בעת הלידה, הרתה חרף התקן תוך רחמי שהיה בגופה. הריונה נצפה תקין והיא הוגדרה יולדת ללא סיכון. קודם להריון זה ילדה המערערת 5 ילדים בלידות וגינאליות, ונוסף על כך עברה שתי הפלות יזומות בשלבי הריון מוקדמים.

(ב)                 (ב)                 ביום 26.10.00, בשבוע ה- 40 להריונה, בשעה 01:00, הגיעה המערערת לחדר הלידה של בית חולים "אסף הרופא". היא נבדקה בבדיקת אולטרסאונד והועברה לחדר מיון יולדות למעקב וניטור עוברי. בשעה 13:00 הועברה המערערת לחדר לידה, לאחר שנמצאה האטה בודדת בדופק ללא מצוקה עוברית.

(ג)                  (ג)                  בשעה כלשהי בין השעות 14:00 ל- 16:30 אובחן כי תנאי צוואר הרחם לא הבשילו דיים לפקיעת מים, ולכן הוכנס בלון כדי להתחיל את תהליך הבשלת צוואר הרחם. לאחר מכן בוצעה פקיעת מי השפיר והם נמצאו נקיים.

(ד)                 (ד)                 בשעה 17:30 הוצמדה אלקטרודה לראש העובר והוכנס קטטר למדידת הלחץ התוך רחמי, תדירות ועוצמת הצירים. נצפו צירים סדירים המבשרים על התקדמות לידה ללא מצוקה עוברית.

(ה)                (ה)                בשעה 2:20 שלמחרת נצפו האטות משמעותיות בדופק העוברי ובשעה 2:40, לאחר הופעת בריקרדיה עוברית קיצונית בפתיחה מוחלטת של צוואר הרחם, הוחלט על סיום הלידה באמצעות שולפן ריק (ואקום). הלידה הסתיימה מיד לאחר מכן בשליפת העובר במשיכה אחת.

(ו)                  (ו)                  לאחר חילוץ העובר הבריא נצפה דימום ניכר ואובחן קרע גדול בדופן השמאלית של הרחם. המערערת הועברה מיידית לניתוח חירום שבמהלכו נכרת רחמה בשלמותו.

(ז)                  (ז)                  המערערת טענה לרשלנות רופאי המשיבה שלא שקלו ניתוח קיסרי ושפעולותיהם גרמו לפגיעה ברחם; לחלופין טענה לעוולת התקיפה בשל אי קבלת הסכמתה לכריתת הרחם.

(ח)                (ח)                המשיבה טענה כי רופאיה נקטו אמצעים שנדרשו כדי להציל את חייהם של המערערת והעובר וכי הרחם נכרת לאחר שאובחן קרע שאי אפשר היה לצפותו או למונעו בעוד מועד.

(ט)                (ט)                כל אחד מהצדדים הגיש חוות-דעת מטעמו, ובהסכמת הצדדים מינה גם בית המשפט מומחה מטעמו את פרופ' ויז'ניצר, מנהל יחידת האם והעובר בבית החולים סורוקה.

2.                    2.                     פסק דינו של בית משפט קמא

(א)                (א)                בפתח פסק-דינו התייחס בית המשפט לטענת המערערת בדבר אי תקינות הרישום הרפואי וקבע שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה. ב"כ המשיבה התנגד להרחבת יריעה ושינוי חזית (עמ' 11 לפרוטוקול 11.5.04 שורות 15-17) ולכן היא בגדר הרחבת יריעה או שינוי חזית אסור. בית משפט קמא דחה את נסיון ב"כ המערערת להבנות מטענות כלליות בכתב התביעה בנושא זה, טענות שאף המומחה מטעם המערערת לא התייחס אליהן בחוות-דעתו.

גם לגוף העניין לא מצא בית המשפט ממש בטענה זו, וקבע כי הטיפול שניתן למערערת תועד היטב, לא הוכחה מגמת "טיוח" וגם אם היו מחיקות ברישום, הן מעידות דווקא על תום לב.

(ב)                 (ב)                 בית המשפט התייחס לטענת המערערת לתחולתו של הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" למרות שטענה זו לא נטענה בכתב התביעה והמערערת הייתה מנועה מלטעון אותה כלל, וקבע כי קיים תיעוד רפואי שלם, וכי המערערת לא הוכיחה שאירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שרופאי המשיבה לא נקטו זהירות סבירה. נפסק כי מהנתונים והראיות עולה תמונה הפוכה, המבססת את המסקנה שפעולת הצוות הרפואי היתה סבירה, מקצועית וזהירה והצליחה למזער את הנזק.

(ג)                  (ג)                  בית המשפט אימץ את חוות דעתו של המומחה שמינה, וקבע כי הצוות הרפואי של המשיבה הפעיל שיקול דעת מקצועי ונכון, השתמש באמצעים המקובלים והצליח להציל את חיי העובר והמערערת. מהנתונים עולה כי סביר שהקרע ברחם התרחש בשלבים האחרונים של הלידה, בפרק זמן של כ- 20-30 דקות לפני הלידה. קביעה זו שוללת קשר סיבתי בין הקרע ובין החדרת הבלון והקטטר שעליהן הצביעה המערערת כגורמי הקרע. שליפת העובר, אבחון הקרע והטיפול במערערת  היו יעילים ומקצועיים ולא נמצאה כל פעולה חריגה. בנסיבות אלו, ונוכח הסיכון לחיי המערערת, מצא בית המשפט שההחלטה על כריתת הרחם היתה סבירה ונכונה ולא הוכחה כל התרשלות.

(ד)                 (ד)                 גם טענת המערערת בדבר אי הסכמתה לכריתת הרחם והפגיעה באוטונומיה שלה נדחתה. בית המשפט קבע כי מעבר להסכמתה הכללית של המערערת, שניתנה עם קבלתה לחדר הלידה, ידעה המערערת כי היא נקלעה למצב חירום ולסכנת חיים והסכימה לכריתת הרחם, או למצער הותירה את ההחלטה לשיקול דעתם של רופאיה. במצב חירום שבו הובהלה המערערת לחדר ניתוח, כשהיא מדממת באופן מסיבי ונשקפת סכנה לחייה, אין צורך בהסכמה בכתב ודי בקבלת הסכמה בעל פה, ובלבד שהצוות הרפואי משתכנע כי המטופל מבין את מצבו ואת פרטי הטיפול. כך היה במקרה דנן.

(ה)                (ה)                נוכח האמור דחה בית המשפט את תביעת המערערת וחייבה בהוצאות ובשכ"ט עו"ד. 

3.                    3.                    טענות המערערת