כתובה וחלוקת רכוש

הצדדים נישאו כדמו"י ביום י"ז באלול תשס"ג (14/9/2003) בישראל, מנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, [נ'] (9) ו[ד'] (6), והם התגרשו בבית דין זה ביום כ"ו טבת תשע"ד (29/12/2013). את תביעת הגירושין וחלוקת הרכוש הראשית הגיש הבעל, ומנגד הגישה האישה תביעה לתשלום כתובה.

מראשית תקופת הנישואין עבדו בני הזוג בחברת [...] והשתכרו יפה. הגרוש (להלן: "התובע") עבד כחשב בחברה, והגרושה (להלן: "הנתבעת) כמזכירה. בשנת 2009 הם עברו להתגורר בג'מייקה המשיכו בעבודתם ב"[...]" והכנסותיהם גדלו שם בצורה משמעותית, הם נהנו מרמת חיים גבוהה במיוחד. בנקודה זו נציין לדו"ח איזון המשאבים (אותו ערך רואה החשבון מר עפר חן) ובו הוצגו נתונים על תשלומי אשראי בסדר גודל של עשרות אלפי ₪ לחודש. מלבד ההכנסות הגבוהות הם גם נהנו מהחזרי מסים במאות אלפי ₪ וכספים אלה שימשו אותם לכיסוי חוב המשכנתא על דירת המגורים המשותפת בנתניה, שאותה הם רכשו בתחילת הנישואין.

דו"ח איזון המשאבים הונח לפנינו. במספר החלטות ביניים שניתנו בעבר הערנו שמאחר שסך המשאבים הכולל של בני הזוג הוא גבוה מעבר לסך ה-60,000 דמי הכתובה, הרי שהיא תיבלע ותקוזז במסגרת עריכת איזון המשאבים. זו הייתה הנחת היסוד בראשיתם של ההליכים. במועד סידור הגט שילם התובע סכום זה לנתבעת, לאחר מכן נערכו שני דיוני הוכחות והוגשו סיכומים על ידי באי כוחם של הצדדים.

כאמור, סכום הכתובה הידוע עמד על 60,000 ₪, אך למרבה ההפתעה מעיון מדוקדק בכתובה (לאחר הגשת סיכומי הצדדים) נראה בעליל כי בוצעה בכתובה מחיקה (באמצעות קשקוש בעט) והסכום המקורי שנכתב היה 360,000 ₪ (העתק צילום הכתובה נסרק בתיק "סידור גט").

בהחלטת ביניים שניתנה ביום י"ג בטבת תשע"ה (4/1/2015) הבענו את פליאתנו והסבנו לתשומת לב באי כוח הצדדים את דבר המחיקה והזיוף. בעקבות זאת פנתה הנתבעת ללשכת הרבנות בנהריה ולרב מסדר הקידושין לבירור העניין. הרב הבהיר לה כי המחיקה לא בוצעה על ידו בזמן כתיבת הכתובה וכפי הנראה הדבר בוצע שלא כדין במועד מאוחר יותר, על ידי גורם נעלם. בתגובתה המציאה הנתבעת גם את תמלול השיחה שלה עם הרב. נציין כי ההלכות בנושא תיקון וקיום שטרות וכתובות הן ברורות: יש צורך בקיום השטר בצירוף חתימות עדים במקום התיקון – דבר שלא קיים בכתובה זו. דברים אלה הובהרו לה על ידי הרב מסדר הקידושין.

כאמור, בהחלטתנו מיום י"ח במרחשוון תשע"ה (11/11/2014) דרשנו את התייחסות הצדדים לדבר הזיוף בכתובה. מקריאת תגובת בא כוחו של התובע מיום כ"א בטבת תשע"ה (12/1/2015) לא מצאנו כל הכחשה לעובדת המחיקה והזיוף, ויש לראות בהתעלמות זו כהודאת בעל דין. תגובת התובע לא עסקה בגופו של זיוף אלא בהעלאת טענות עקיפות כמו בצורך לקזז את דמי הכתובה באיזון המשאבים; או שמדובר בסכום כסף שאביו של התובע נתן בשעתו לבנו כהלוואה לצורך תשלום דמי הכתובה לצורך סידור הגט והסרת צו עיכוב היציאה וכי יש להשיב את הכסף לאב.

נאמר כעת כי למרות עמדתנו המסורתית לפיה אין לחייב בכתובה בנוסף לאיזון המשאבים (ואגב, זו גם הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים) סבורים אנו שבמקרה שלפנינו יש להחריג את סך ה-60,0000 ₪ – דמי הכתובה ששילם התובע במעמד סידור הגט, מאיזון הנכסים הכללי, משני טעמים: האחד, הנוגע למישור העקרוני; והשני, הנוגע במישור הטכני של האיזון.

הטעם הראשון והעקרוני

נראה לנו כי יש להכיר למפרע בתשלום זה כתשלום מרצון לשם קיצור הליכים. כדי לסדר את הגט כבר בראשית הדרך, הסכים התובע לשלם מראש את הכתובה, אך למרבה הצער הדבר התבצע בדרך של רמייה וזיוף. סכום הכתובה 'הופחת' ונמחק בחלקו הגדול כדי שלתובע יהיה קל יותר לשלם סכום מופחת באופן משמעותי. בתשלום זה הוא ריצה את הנתבעת שתסכים להתגרש כבר בראשית ההליכים, ולהסיר בכך גם את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו. כלומר תשלום דמי הכתובה המופחתים ששולם במועד סידור הגט התאפשר בדרך של רמייה – בביצוע מחיקה בסכום המקורי. אנו סבורים כי יש לראות בתשלום זה כקניית הגט וכרצון מפורש מצדו של התובע להחריג את דמי הכתובה ששולמו ממסגרת איזון הנכסים הכללי, כפי שנבאר.

כסימוכין לסוגיה דומה, נעיר לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ל ע"א) "עביד איניש דזבין דיניה" (= עשוי אדם לקנות את דינו). והרשב"ם שם פירש:

"אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת. ובפירוש רבינו חננאל מפורש – "אמינא למיזבן דינאי" לקנות המריבות כלומר אף על פי שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינין אקנה אותם הדינין והמריבות באלו המעות אף על פי שעיקר הארץ שלי."

וראו רמב"ם פרק ט"ז מהלכות טוען ונטען הלכה ד', ושו"ע חושן משפט סימן קמ"ו סעיף י"ז.

כאמור, התובע לשלם את דמי הכתובה עוד בטרם שהתחילו הדיונים בנושא הגירושין (פתיחת תיק הגירושין ע"י התובע – י"ז בכסלו תשע"ד (20/11/2013); סידור הגט – כ"ו בטבת תשע"ד (29/12/2013); והדיון הראשון נערך כחודשיים לאחר מכן – כ"ו באדר א' תשע"ד (26/2/2014)). הצעה נדיבה זו לשלם מראש את כל סכום הכתובה – למרות שהוא תבע לחייב את הנתבעת להתגרש ולהוכיח את עילות הגירושין שלו להיפטר מתשלום כתובה – נבעה מרצונו העז להשתחרר כמה שיותר מהר מכבלי הנישואין, ולחזור לעיסוקיו בג'מייקה.

בכדי להקל עליו את תשלום הכתובה עשה התובע, כפי הנראה, מעשה פלילי. הוא ביצע מחיקה בסכום המקורי של הכתובה והעמיד אותה על סך של 60,000 ₪ – דבר שהקל עליו את התשלום וסלל לו את הדרך להשגת הגט המיוחל. יובהר כי שטר הכתובה הוא שטר חוב גמור ומסמך משפטי מחייב לכל דבר. כשמסמך זה נסרק לתיק בית הדין הוא נמצא במרכזו של דיון משפטי כמסמך אוטנטי ויש לראות בהעלמת עובדה זו מהנתבעת ומהדיינים כהתנהלות פלילית. מדובר אפוא בהוספת חטא על פשע: המחיקה עצמה והעלמת העניין מבית הדין ומהנתבעת לאחר מכן. על מעשה רמייה זה יש לחייב בהוצאות משפט, אך בנוסף לכך, וללא קשר להיבט הפלילי שנעשה כאן, נראה כי יש להחריג את דמי הכתובה שכבר שולמו מכלל איזון המשאבים.

נבהיר כי החרגת דמי הכתובה ששולמו מכלל האיזון זו איננה באה כעונש או הטלת קנס על מעשה זיוף פלילי. לא בסוגיית קנסות, עסקינן כאן אלא בסוגיית קניית דין, עסקינן כאן.

הסכמתו של התובע לשלם מראש את הכתובה עוד קודם הדיונים בבית הדין בטרם שהוא השמיע את טענותיו – היא בחינה של "עביד איניש למיזבן דינא לנפשיה" (=עשוי אדם לקנות את דינו), ולכן אין להכיר בתשלום זה כתשלום מקדמה כספית שתקוזז בסופו של יום במסגרת איזון הנכסים. מסיבה זו נערכה מחיקה בשטר הכתובה ודבר המחיקה הועלם מהנתבעת. במקום לבוא לבית הדין בידיים נקיות ולהצהיר בפה מלא כי תשלום כתובה כפי שהוא, המקורי (360,000 ₪) מותנה בכך שהוא יוחזר אליו אם תוכחנה עילות הגירושין שלו; או לחילופין לדרוש שתשלום זה יקוזז לטובתו במועד עריכת איזון המשאבים, העדיף התובע לקנות את חירותו בתעריף זול בהרבה.

ונחדד את הדברים: ההלכה המקורית שהוזכרה בגמרא בדין "עביד אינש למיזבן דינא לנפשיה" מדברת באדם תם (כפי שפירש הרשב"ם) שכדי לחסוך מעצמו קטטות ומריבות או הוצאות משפטיות מיותרות הוא מוכן לשלם מראש מכיסו כסף לבעל דינו – ובשל כך אין לראות בניסיון זה כהודאת בעל דין שתפסיד אותו זכויות ממון במשפט שהוא שיתנהל לאחר מכן. אמור מעתה: אם באדם תם הדברים אמורים – קל וחומר באדם רמאי וזייפן הרדוף להשתחרר מִכֵּבְלֵי הנישואין, וּמִכֶּבֶל עיכוב היציאה שחוסם את דרכו.

אמנם מאידך גיסא יש להעיר, ובצדק, שלכאורה הנידון איננו דומה כלל לראיה. במקרה שלפנינו לאחר שהתובע שילם לנתבעת את כתובתה במועד סידור הגט, נערכו שני דיוני הוכחות ארוכים שעסקו בתביעת הגירושין שלו, עילות הגירושין, ובזכות הנתבעת לכתובה. באי כוחם של הצדדים גם הגישו את סיכומיהם הסופיים בנושא. ואם כן, לכאורה מקרה זה איננו שייך לסוגיית התלמוד ב'קניית הדין' הנ"ל! הלוא לא נחסכו כאן מהתובע ההליכים הדיוניים!