הצדדים נישאו כדמו"י ביום י"ז באלול תשס"ג (14/9/2003) בישראל, מנישואין אלה נולדו להם שני ילדים, [נ'] (9) ו[ד'] (6), והם התגרשו בבית דין זה ביום כ"ו טבת תשע"ד (29/12/2013). את תביעת הגירושין וחלוקת הרכוש הראשית הגיש הבעל, ומנגד הגישה האישה תביעה לתשלום כתובה.
מראשית תקופת הנישואין עבדו בני הזוג בחברת [...] והשתכרו יפה. הגרוש (להלן: "התובע") עבד כחשב בחברה, והגרושה (להלן: "הנתבעת) כמזכירה. בשנת 2009 הם עברו להתגורר בג'מייקה המשיכו בעבודתם ב"[...]" והכנסותיהם גדלו שם בצורה משמעותית, הם נהנו מרמת חיים גבוהה במיוחד. בנקודה זו נציין לדו"ח איזון המשאבים (אותו ערך רואה החשבון מר עפר חן) ובו הוצגו נתונים על תשלומי אשראי בסדר גודל של עשרות אלפי ₪ לחודש. מלבד ההכנסות הגבוהות הם גם נהנו מהחזרי מסים במאות אלפי ₪ וכספים אלה שימשו אותם לכיסוי חוב המשכנתא על דירת המגורים המשותפת בנתניה, שאותה הם רכשו בתחילת הנישואין.
דו"ח איזון המשאבים הונח לפנינו. במספר החלטות ביניים שניתנו בעבר הערנו שמאחר שסך המשאבים הכולל של בני הזוג הוא גבוה מעבר לסך ה-60,000 דמי הכתובה, הרי שהיא תיבלע ותקוזז במסגרת עריכת איזון המשאבים. זו הייתה הנחת היסוד בראשיתם של ההליכים. במועד סידור הגט שילם התובע סכום זה לנתבעת, לאחר מכן נערכו שני דיוני הוכחות והוגשו סיכומים על ידי באי כוחם של הצדדים.
כאמור, סכום הכתובה הידוע עמד על 60,000 ₪, אך למרבה ההפתעה מעיון מדוקדק בכתובה (לאחר הגשת סיכומי הצדדים) נראה בעליל כי בוצעה בכתובה מחיקה (באמצעות קשקוש בעט) והסכום המקורי שנכתב היה 360,000 ₪ (העתק צילום הכתובה נסרק בתיק "סידור גט").
בהחלטת ביניים שניתנה ביום י"ג בטבת תשע"ה (4/1/2015) הבענו את פליאתנו והסבנו לתשומת לב באי כוח הצדדים את דבר המחיקה והזיוף. בעקבות זאת פנתה הנתבעת ללשכת הרבנות בנהריה ולרב מסדר הקידושין לבירור העניין. הרב הבהיר לה כי המחיקה לא בוצעה על ידו בזמן כתיבת הכתובה וכפי הנראה הדבר בוצע שלא כדין במועד מאוחר יותר, על ידי גורם נעלם. בתגובתה המציאה הנתבעת גם את תמלול השיחה שלה עם הרב. נציין כי ההלכות בנושא תיקון וקיום שטרות וכתובות הן ברורות: יש צורך בקיום השטר בצירוף חתימות עדים במקום התיקון – דבר שלא קיים בכתובה זו. דברים אלה הובהרו לה על ידי הרב מסדר הקידושין.
כאמור, בהחלטתנו מיום י"ח במרחשוון תשע"ה (11/11/2014) דרשנו את התייחסות הצדדים לדבר הזיוף בכתובה. מקריאת תגובת בא כוחו של התובע מיום כ"א בטבת תשע"ה (12/1/2015) לא מצאנו כל הכחשה לעובדת המחיקה והזיוף, ויש לראות בהתעלמות זו כהודאת בעל דין. תגובת התובע לא עסקה בגופו של זיוף אלא בהעלאת טענות עקיפות כמו בצורך לקזז את דמי הכתובה באיזון המשאבים; או שמדובר בסכום כסף שאביו של התובע נתן בשעתו לבנו כהלוואה לצורך תשלום דמי הכתובה לצורך סידור הגט והסרת צו עיכוב היציאה וכי יש להשיב את הכסף לאב.
נאמר כעת כי למרות עמדתנו המסורתית לפיה אין לחייב בכתובה בנוסף לאיזון המשאבים (ואגב, זו גם הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים) סבורים אנו שבמקרה שלפנינו יש להחריג את סך ה-60,0000 ₪ – דמי הכתובה ששילם התובע במעמד סידור הגט, מאיזון הנכסים הכללי, משני טעמים: האחד, הנוגע למישור העקרוני; והשני, הנוגע במישור הטכני של האיזון.
הטעם הראשון והעקרוני
נראה לנו כי יש להכיר למפרע בתשלום זה כתשלום מרצון לשם קיצור הליכים. כדי לסדר את הגט כבר בראשית הדרך, הסכים התובע לשלם מראש את הכתובה, אך למרבה הצער הדבר התבצע בדרך של רמייה וזיוף. סכום הכתובה 'הופחת' ונמחק בחלקו הגדול כדי שלתובע יהיה קל יותר לשלם סכום מופחת באופן משמעותי. בתשלום זה הוא ריצה את הנתבעת שתסכים להתגרש כבר בראשית ההליכים, ולהסיר בכך גם את צו עיכוב היציאה שהוצא נגדו. כלומר תשלום דמי הכתובה המופחתים ששולם במועד סידור הגט התאפשר בדרך של רמייה – בביצוע מחיקה בסכום המקורי. אנו סבורים כי יש לראות בתשלום זה כקניית הגט וכרצון מפורש מצדו של התובע להחריג את דמי הכתובה ששולמו ממסגרת איזון הנכסים הכללי, כפי שנבאר.
כסימוכין לסוגיה דומה, נעיר לסוגיית הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ל ע"א) "עביד איניש דזבין דיניה" (= עשוי אדם לקנות את דינו). והרשב"ם שם פירש:
"אדם תם שאינו רוצה להתקוטט אפילו על שלו עשוי הוא להוציא מעותיו ליטול את שלו בלא דין ומחלוקת. ובפירוש רבינו חננאל מפורש – "אמינא למיזבן דינאי" לקנות המריבות כלומר אף על פי שהיא שלי איני מוציאה מידו בלא מריבות ודינין אקנה אותם הדינין והמריבות באלו המעות אף על פי שעיקר הארץ שלי."
וראו רמב"ם פרק ט"ז מהלכות טוען ונטען הלכה ד', ושו"ע חושן משפט סימן קמ"ו סעיף י"ז.
כאמור, התובע לשלם את דמי הכתובה עוד בטרם שהתחילו הדיונים בנושא הגירושין (פתיחת תיק הגירושין ע"י התובע – י"ז בכסלו תשע"ד (20/11/2013); סידור הגט – כ"ו בטבת תשע"ד (29/12/2013); והדיון הראשון נערך כחודשיים לאחר מכן – כ"ו באדר א' תשע"ד (26/2/2014)). הצעה נדיבה זו לשלם מראש את כל סכום הכתובה – למרות שהוא תבע לחייב את הנתבעת להתגרש ולהוכיח את עילות הגירושין שלו להיפטר מתשלום כתובה – נבעה מרצונו העז להשתחרר כמה שיותר מהר מכבלי הנישואין, ולחזור לעיסוקיו בג'מייקה.
בכדי להקל עליו את תשלום הכתובה עשה התובע, כפי הנראה, מעשה פלילי. הוא ביצע מחיקה בסכום המקורי של הכתובה והעמיד אותה על סך של 60,000 ₪ – דבר שהקל עליו את התשלום וסלל לו את הדרך להשגת הגט המיוחל. יובהר כי שטר הכתובה הוא שטר חוב גמור ומסמך משפטי מחייב לכל דבר. כשמסמך זה נסרק לתיק בית הדין הוא נמצא במרכזו של דיון משפטי כמסמך אוטנטי ויש לראות בהעלמת עובדה זו מהנתבעת ומהדיינים כהתנהלות פלילית. מדובר אפוא בהוספת חטא על פשע: המחיקה עצמה והעלמת העניין מבית הדין ומהנתבעת לאחר מכן. על מעשה רמייה זה יש לחייב בהוצאות משפט, אך בנוסף לכך, וללא קשר להיבט הפלילי שנעשה כאן, נראה כי יש להחריג את דמי הכתובה שכבר שולמו מכלל איזון המשאבים.
נבהיר כי החרגת דמי הכתובה ששולמו מכלל האיזון זו איננה באה כעונש או הטלת קנס על מעשה זיוף פלילי. לא בסוגיית קנסות, עסקינן כאן אלא בסוגיית קניית דין, עסקינן כאן.
הסכמתו של התובע לשלם מראש את הכתובה עוד קודם הדיונים בבית הדין בטרם שהוא השמיע את טענותיו – היא בחינה של "עביד איניש למיזבן דינא לנפשיה" (=עשוי אדם לקנות את דינו), ולכן אין להכיר בתשלום זה כתשלום מקדמה כספית שתקוזז בסופו של יום במסגרת איזון הנכסים. מסיבה זו נערכה מחיקה בשטר הכתובה ודבר המחיקה הועלם מהנתבעת. במקום לבוא לבית הדין בידיים נקיות ולהצהיר בפה מלא כי תשלום כתובה כפי שהוא, המקורי (360,000 ₪) מותנה בכך שהוא יוחזר אליו אם תוכחנה עילות הגירושין שלו; או לחילופין לדרוש שתשלום זה יקוזז לטובתו במועד עריכת איזון המשאבים, העדיף התובע לקנות את חירותו בתעריף זול בהרבה.
ונחדד את הדברים: ההלכה המקורית שהוזכרה בגמרא בדין "עביד אינש למיזבן דינא לנפשיה" מדברת באדם תם (כפי שפירש הרשב"ם) שכדי לחסוך מעצמו קטטות ומריבות או הוצאות משפטיות מיותרות הוא מוכן לשלם מראש מכיסו כסף לבעל דינו – ובשל כך אין לראות בניסיון זה כהודאת בעל דין שתפסיד אותו זכויות ממון במשפט שהוא שיתנהל לאחר מכן. אמור מעתה: אם באדם תם הדברים אמורים – קל וחומר באדם רמאי וזייפן הרדוף להשתחרר מִכֵּבְלֵי הנישואין, וּמִכֶּבֶל עיכוב היציאה שחוסם את דרכו.
אמנם מאידך גיסא יש להעיר, ובצדק, שלכאורה הנידון איננו דומה כלל לראיה. במקרה שלפנינו לאחר שהתובע שילם לנתבעת את כתובתה במועד סידור הגט, נערכו שני דיוני הוכחות ארוכים שעסקו בתביעת הגירושין שלו, עילות הגירושין, ובזכות הנתבעת לכתובה. באי כוחם של הצדדים גם הגישו את סיכומיהם הסופיים בנושא. ואם כן, לכאורה מקרה זה איננו שייך לסוגיית התלמוד ב'קניית הדין' הנ"ל! הלוא לא נחסכו כאן מהתובע ההליכים הדיוניים!
ברם, אם נעיין ונעמיק יותר בנידון ובהליכים שנערכו לפנינו, ניווכח כי היא הנותנת: הנחת היסוד הראשונה בתיק זה הייתה כי שיעור זכותה של הנתבעת באיזון המשאבים הוא גבוה בהרבה מסך הכתובה. הנחה זו הייתה ברורה כבר בראשית ההליכים – כשדובר אז על כתובה בסך 60,000 ₪ (בטרם גילוי הזיוף שנערך בכתובה) ונתוני הזכויות היו גבוהים בהרבה. מעיון בכתבי טענות הצדדים בנושא הרכוש, קרי בהצגת רמת החיים וההכנסות הגבוהות של הצדדים ברור היה כי מודבר באיזון משאבים בסכום נכבד. הגט סודר בהסכמת הנתבעת בכפוף לכך שהיא תקבל את כתובתה עם סידור הגט. אם כן, מתבקשת כאן השאלה הנוקבת הבאה: לשם מה דרשו הצדדים, ובעיקר התובע, לקיים דיוני הוכחות ארוכים ומתישים, אם בסופו של יום לכאורה לא תהיה לכך נפקות מעשית הואיל וסך הכתובה יתבטל באיזון המשאבים? מה הועילו כאן חכמים בתקנתם ובעריכת דיונים מיותרים?
המסקנה המתבקשת היא אחת: ברור היה לצדדים, וגם לבית הדין, כי תשלום דמי הכתובה שהוא שילם במועד סידור הגט הוא תשלום המוחרג ממסגרת איזון הנכסים העתידי. תשלום הכתובה במועד הגט בא מתוך הכרה ובחירה שבכך הוא משתחרר מכבלי הנישואין שלו ומקולר עיכוב היציאה התלוי בו. בטרם פתיחת ההליכים המשפטיים 'קנה' התובע את הסכמתה של הנתבעת להתגרש מתוך הנחה שאולי יעלה בידו להוכיח לאחר מכן את עילות הגירושין שלו – להפסיד את הנתבעת מכתובתה ולקזז סכום זה לטובתו בסופו של יום, במועד עריכת האיזון.
אמור מעתה, גם אם אין הנידון דומה לגמרי לראיה, כלומר, על אף שהלכת ה"זבין דיניה"' (='קניית הדין') הקלאסית שהוזכר בסוגיית התלמוד – זו שנועדה למנוע את ההתדיינות עצמה, איננו מתקיים כאן (שהרי נערכו לאחר מכן דיוני הוכחות) – מכל מקום יסוד ועומק ההלכה מתקיימת כאן ובשופי, כפי שנתבאר. על הרצון להקדים את הגירושין הוא היה מוכן לשלם בתשלום מלא (שלאחר מכן גם התברר עד כמה הוא היה חסר...) מתוך הנחה שהוא יוכל לאחר מכן להיפטר מתשלום זה למפרע לאחר שהוא יוכיח את עילות גירושין שלו.
ניתן להיווכח בכך גם מפרוטוקול הדיון שנערך ביום כ"ב טבת תשע"ד (25/12/2013) – מספר ימים קודם סידור הגט – דיון שעסק בביטול צו עיכוב היציאה שהוצא נגד התובע, ובו נתנה הנתבעת את הסכמתה בכפוף לקבלת הכתובה –
"לשאלת בית הדין, מדוע שלא יתגרשו?
ב"כ האשה: אם הוא ישלם את כתובתה וכל מה שצריך לתת לה. הוא העביר עשרות אלפי שקלים לחו"ל. אם אחרי הגט הוא יבטיח שלא יחזור הביתה עוד יותר – נסכים. במסגרת הסדרי הראייה שניסינו לעשות.
הבעל: היא לא זכאית לכתובתה." (שורה 39–41).
ובהמשך הדיון כשדובר על הכתובה –
"בית הדין: מציע שהבעל ייתן את כתובתה, ואחרי שיחזור מחו"ל, יהיה דיון הוכחות, ואם יתברר שאינה זכאית לכתובה, יקוזז מחלוקת הרכוש והאיזון. אם מתגרשים מחר – אין מזונות אשה." (שורה 79–82).
נמצא אפוא כי התנהלותו של התובע בתיק זה מראה כי תשלום הכתובה שהוא שילם במועד הגט ניתן לנתבעת כדמי הסכמה כדי שתסכים להתגרש ולכן יש להחריג סכום זה מהאיזון הכללי. זו גם הסיבה שבגינה דרשו התובע ובא כוחו לקיים לאחר מכן דיוני הוכחות בנושא הכתובה.
כאמור, דברים אלו נכתבו בפן העקרוני, במה שנוגע לדמי הכתובה שכבר שולמו, שלדעתנו באופן עקרוני יש להחריג אותם מאיזון הנכסים גם אם חלקה של הנתבעת באיזון היה גבוה מדמי הכתובה.
אך נוסיף ונאמר כי מבחינת מדוקדקת של דו"ח איזון המשאבים הרי שגם ברמה הפרטנית, בסופו של יום הנתבעת זכאית לכמעט מלוא דמי כתובתה, גם מעבר לסך ה-60,000 ₪ שכבר שולמו, כפי שיתבאר להלן.
הטעם השני, הטכני, הנוגע לעריכת איזון
בדו"ח רואה החשבון פורטו זכויותיהם הממוניות של הצדדים, והם נחלקים לשלושה חלקים: האחד, רכוש משותף שנרשם על שם שני הצדדים כמו הדירה בנתניה, השווה כשני מיליון ₪; תכנית חיסכון אגוד – 80,000 ₪; חשבון דולרי בג'מייקה – 76,390$, ועוד).
השני, זכויות הרשומות על שם התובע [פלוני], כמו 'מגדל' קופת פנסיה (191,489 ₪) ; 'מיטב דש' השתלמות (93,256 ₪) ; 'אלטשולר שחם' פיצויים 27,200 ₪ +18,917 ₪): ובסך הכול: 330,862 ₪.
השלישי, זכויות הרשומות על שם הנתבעת [פלונית] כמו 'מגדל' קופת פנסיה (31,133 ₪) ; 'מיטב דש' פנסיה (19,244 ₪) ; קרן השתלמות (9,601 ₪) ; ובסך הכול: 59,978 ₪.
זכויות התובע עודפות על זכויות הנתבעת ב-270,884 ₪. במסגרת איזון המשאבים מגיע לנתבעת מחצית מסכום זה – 135,442 ₪. סכום הכתובה המקורית עומד על 360,000 ₪, ואם נפחית ממנו את הסכום שנוטלת הנתבעת מזכויות התובע (הרשומות על שמו בלבד) יתקבל סך של 224,558 ₪ – שהם דמי הכתובה המגיעים לנתבעת (360,000–135,442). מאחר שבמועד סידור הגט שולם כבר סך של 60,000 ₪, חוב הכתובה נותר על 164,558 ₪.
עם יתר הזכויות הרשומות על שם שני הצדדים כמו הדירה וחשבונות הבנק המשותפים, אין לקזז את הכתובה. מדובר בשותפות רגילה וגמורה ולא בזכויות הרשומות על שמו של צד אחד, כך שהנתבעת לא נוטלת מהתובע זכויות אישיות, ומדובר בפירוק שיתוף רגיל.
עילות הגירושין
את תביעת הגירושין שהגיש התובע יש לדחות. לא מצאנו בתביעה זו כל עילת גירושין שיש בה כדי לחייב את הנתבעת בגט או להפסידה את כתובתה. הסכסוך הזוגי בין הצדדים התעצם בג'מייקה, וטענות קשות נטענו כנגדו על ידי הנתבעת כמו אלימות פיזית ומילולית (שלדבריה החלה עוד כאן בארץ עם לידתה של [נ'] הבכורה) ; מניעת יחסי אישות; ובעיקר: קשירת קשר שקשר התובע עם נשים זרות, אפרו-לטיניות, נוכריות מקומיות. בדיון ההוכחות הוצגו לפנינו ראיות ותמונות כמו ריקודים משותפים פרועים של התובע עם אותן נשים במועדוני הלילה שבג'מייקה; והתכתבויות בעלות אופי מיני עם נשים זרות בפייסבוק. התובע הצטדק בדיון ואמר שאצלו הריקוד (בפרט ריקוד ה'סלסה' – ריקוד אפרו-לטיני זוגי ארוטי) הוא תחביב אישי, ולכן הוא אף כונה שם בג'מייקה ה'ראביי המרקד' (היות והתובע גם שימש בקהילה הרפורמית המקומית בתפקיד ה'ראביי': קרא בתורה ומסר דרשות).
הסכסוך התעצם וגרם לפירוד, ובחודש אוגוסט 2013 חזרו הנתבעת והילדים ארצה. לדברי הנתבעת, התובע חסם אותה מבחינה כלכלית: הוא ביטל את כרטיסי האשראי וחסם את חשבון הבנק – דבר שאילץ אותה להגיש תביעת מזונות בבית המשפט – ונדגיש שוב שמדובר בבני זוג שחיו חיי רווחה ומותרות. לאחר מספר חודשים הגיע התובע ארצה, אך המריבה התעצמה. בחודש נובמבר 2013 הוציאה הנתבעת נגד התובע צו הרחקה לשבעה ימים באמצעות משטרת ישראל בגין אלימות והצקות שונות כמו לקיחת רכבה האישי; גניבת אייפוד ומפתחות הבניין, והפגנת אלימות מילולית ופיזית כנגדה. לתובע גרסה משלו, ולדבריו צו ההרחקה הוצא שלא כדין ולכן יש לראות בנתבעת כאישה מורדת שאיבדה את כתובתה. כראיה לדבר נטען כי התיק במשטרה נגדו נסגר. בית הדין כבר העיר בדיון כי סגירת התיק הייתה בשל היעדר ראיות ולכן אין להסיק מכך כל מסקנה.
נעיר עוד, כי גם אם ההרחקה הייתה שלא כדין, הרי שאם התובע היה חפץ בשלום היה עליו לפתוח תיק לשלום בית ולא תיק לגירושין. הרחקה בת שבעה ימים בשל מריבה כזו או אחרת לא הופכת אוטומטית לעילת גירושין ולדרישה מוצדקת לפירוק התא המשפחתי. מועד הגשת התלונה במשטרה היה ביום 17/11/2013 ושלושה ימים לאחר מכן, ביום 20/11/2013, הגיש התובע את תביעת הגירושין שלו בבית הדין הרבני, ודי בעובדה זו כדי ללמד שכנראה כבר היה מנוי וגמור אצל התובע להתגרש, רק שהיה לו נוח להיתלות בעניין ההרחקה עבור הגשת תביעת הגירושין שלו. נעיר גם כי לפי ההלכה בכדי להפסיד אישה מכתובה תידרשנה שלוש התראות –כמבואר בשו"ע אבהע"ז סימן ע"ז, דבר שלא נעשה כאן.
טענה נוספת שהעלה התובע הייתה בדבר קשר אישי שהנתבעת קשרה עם גבר זר בשם [מ' כ']. כראיה לדבר הוא הציג בדיון ההוכחות קבלת תשלום משהייה משותפת שלהם בבית מלון בפנמה. כבר מעיון ראשוני מעיון בחומר שהוצג דחינו ראיה זו. מבחינת קבלת התשלום של בית המלון ניתן להיווכח שמדובר בשכירת שני חדרים נפרדים. הנתבעת הבהירה לנו שהחדרים שבהם הם לנו היו בשתי קומות נפרדות של המלון ושהתשלום המשותף לשני החדרים נועד לצורך קבלת הנחה. מבדיקת קבלת התשלום אכן נראה כי מדובר בשני חדרים שונים. עוד היא הבהירה כי מר [מ' כ'] הנ"ל קיבל אצלה שיעורי עזר בשפה הספרדית והסתייע בה בתרגומי מסמכים. לא בקשר אישי מדובר כאן אלא בידידות רגילה ושגרתית, ובמתן שיעורי עזר בספרדית.
בסיכומו של דבר, בנושא הגירושין והכתובה: יש לדחות את תביעת הגירושין, והנתבעת זכאית לקבל כתובה.
איזון המשאבים
הדו"ח שהוגש לנו מפרט בפרוטרוט את כל זכויות הצדדים השונות, ואנו מאמצים את מסקנותיו. בין הצדדים נתגלעה מחלוקת בנוגע לסכום של 57,000 ₪ שמשכה הנתבעת לחשבונה האישי זמן קצר לאחר חזרתה ארצה באוגוסט 2013. הצדדים שטחו את טיעוניהם בנושא בכתב ובעל פה בדיון שנערך לפנינו ביום י"ב בסיון תשע"ד (10/6/14, שורה 304 ואילך לפרוטוקול). לטענת התובע מדובר בהברחת כספים, והנתבעת טוענת שמדובר במזונותיה ובמזונות הילדים. הם חזרו ארצה חסרי כול ומסכום זה שאותו שלח התובע, הם התפרנסו. מנגד השיב התובע כי הנתבעת הגישה אז תביעת מזונות בבית המשפט, ולכן מדובר אפוא בהברחת כספים.
נעיר כי את חוות הדעת הפרטית בנושא שהגיש בא כוחה של הנתבעת (נערכה על ידי המרכז לאקטואריה משפטית) – יש לדחות מאחר שמדובר בדו"ח חד צדדי שהוזמן ומומן על ידי הנתבעת. לא מדובר בדו"ח אובייקטיבי כמו זה שנערך על ידי רואה חשבון ניטראלי-מר עפר חן, שמונה ביוזמת בית הדין.
בדו"ח איזון המשאבים מציין רואה החשבון את הצדדים לשבח כי השכילו ליצור הבנות והסכמות בנושאים רבים. במפגש הראשון שבו נכחו הצדדים; אביו של התובע, ורואת חשבון מטעמה של הנתבעת; הוסכם לייתר את הצורך בבדיקת כל תנועות הכספים ההיסטורית בתקופה שהם ניהלו משק בית משותף מאחר שהוצאותיהם ורמת המחיה הגבוהה שלהם תאמה אז את הכנסותיהם. בסעיף י' בדו"ח נכתב כי הצדדים הסכימו שמשיכת הכספים של הנתבעת בחודש אוקטובר 2013 נועדה לצורך קליטת המשפחה בארץ, וכספים אלה שימשו את הנתבעת והילדים לצרכי מחייה שוטפים. עוד נכתב בדו"ח כי בפגישה נוספת שנערכה לצדדים עם רואה החשבון ובה הוצגה להם טיוטת דו"ח האיזון, הביעו הצדדים את הסכמתם העקרונית לדו"ח למסקנותיו ולאופן חלוקת הכספים שהומלץ. לסיכום נכתב כי "דו"ח זה הוא סופי ומוסכם על הצדדים. בכל נקודה שהייתה בה מחלוקת הצליחו הצדדים לגשר על הפערים בינים ולהסכים על שווי החלוקה ביניהם" (סעיף יג).
עם זאת לאחר שהדו"ח נערך סופית והומצא לבית הדין, חזרו בהם הצדדים ושטחו שוב את טיעוניהם בנוגע לסך הנ"ל – 57,000 ₪ שמשכה הנתבעת. הם נדרשו להבהיר לנו את פשר החזרה, ומקריאת הבהרות בא כוחו של התובע לא מצאנו אלא התפתלות בטענות ותואנות שונות.
לפיכך, אנו מקבלים את כל מסקנות הדו"ח גם ביחס לסכום האמור. הוכח כי הנתבעת נהנתה מרמת חיים גבוהה במיוחד וכהלכת "עולה עמו ואינה יורדת עמו" היה על התובע להמשיך ולזון אותה לפי רמת החיים ממנה היא נהנתה. אין לראות בעלייתה של הנתבעת לארץ ובעזיבתה את התובע כמורדת ממזונות בנסיבות החיים שהתגלו לפנינו בתיק זה. כבר שנינו במשנה (כתובות קי) שהכול מעלין לארץ ישראל ואם הבעל מסרב לרצון אשתו יוציא וייתן כתובה (אבהע"ז סימן ע"ה, ד'), ופרטים רבים תלויים בהלכה זו. בנידון זה שלפנינו טען התובע כי התכנון המקורי היה שהם יישארו בג'מייקה לפחות עד לסוף שנת 2014 לצורך קבלת תושבות קבועה – דבר שיסייע בידו להשיג שם תואר עו"ד, אך הנתבעת קטעה זאת כשהיא חזרה ארצה. כלומר, גם לדבריו תקופת שהייתם שם הוגבלה מראש ואם כן אין לראות בעלייה זו כעזיבת מקום מולדת בחו"ל לטובת עלייה לא"י שעליה דיברה ההלכה הנ"ל, אלא כחזרה ארצה למולדת הטבעית שלהם, לישראל, מוקדם מהמתוכנן. אם נוסיף לכך את התנהלותו של התובע-כ"ראביי המרקד" במועדוני הלילה בג'מייקה ובעגמת הנפש המרובה שהוא גרם לנתבעת, יש להצדיק את חזרתה ארצה ולא לראות בה גם לא כמורדת למזונות, וקל וחומר שלא כמורדת לעניין כתובה.
נציין כי התובע לא העלה טענה זו של מורדת ממזונות בגין עלייתה ארצה, והראיה לכך היא שבחודשים הראשונים הוא שלח לנתבעת כספים עבור קליטתם בארץ. כאמור, גם בנוגע לסך 57,000 ₪ הייתה הסכמה אלא שמסיבה לא ברורה חזר בו התובע מהסכמתו לאחר מכן.
בסיכומו של דבר:
- תביעת הגירושין נדחית, והנתבעת זכאית לקבל את כתובתה.
- הנתבעת זכאית לקבל 164,558 ₪ עבור כתובתה (מלבד 60,000 ₪ שכבר שולמו במועד סידור הגט).
- מחייבים את התובע בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪ על ביצוע המחיקה בשטר הכתובה, ועל אי-דיווח לבית הדין שסכום הכתובה שונה וזויף.
- 4. על משטרת ישראל לפתוח בהליך פלילי כנגד התובע מר [פלוני] על שיבוש ראיות בהליך משפטי – בנוגע למחיקה שבוצעה בכתובה. את תוצאות החקירה משטרת ישראל תמציא לבית הדין.
- 5. מסקנות דו"ח רואה החשבון מקובלות עלינו ויש לחלק את הכספים כפי ההמלצות שנקבעו בו בעמודים 10–11 ולאופן חלוקתם.
- הדירה המשותפת ברחוב [...] בנתניה:
מדובר בדופלקס בן 5 חדרים שהוערך בשעתו ב-1.95 מיליון ₪, אך לטענת הנתבעת הוא שוויו היום 2.2 מיליון. דירה זו נרשמה על שם שני הצדדים והם שותפים בה. טענת בא כוחה של הנתבעת שכביכול רוב הכסף בא ממנה (דבר דגם הוכחש כל ידי התובע) נדחית. רישום הבעלות הוא שקובע.
התובע מעוניין לרכוש את הנכס וניתנו מספר החלטות ביניים בהן הורינו לצדדים להגיע להסכמות. לדברי התובע, הנתבעת ממשיכה להתגורר בדירה וכל רצונה הוא לדחות את פירוק השיתוף ולמשוך זמן.
אנו מורים לצדדים להמציא לנו חוות דעת עדכנית בתוך 21 יום על שווי הדירה. אם הנתבעת לא תשתף הפעם פעולה עם התובע תתקבל חוות דעת שימציא התובע מטעמו.
לחילופין יש להודיע לנו אם לדירה נערכה כבר שמאות מקצועית – ואם כן על השמאי לעדכן את השמאות לערכה היום. אם טרם נערכה שמאות – יש להמציא אלינו שמאות זו בתוך 21 יום.
נפנה את הצדדים לשמאי המקרקעין יוסף ארנברג ממגדלי שקל בבני ברק.
- התובע דורש לקבל דמי שימוש מיום הרחקתו ע"י המשטרה – י"ד בכסלו תשע"ד (17/11/2013). ב"כ הנתבעת כותב כי דמי מדור הקטינים בעצם שולמו בדמי שימוש אלה.
עם זאת, מאחר שמדובר בנכס יוקרה, אין צידוק לפי ההלכה לחייב את התובע בדמי מדור כה גבוהים, ויש לקזז מדמי השימוש הגבוהים את דמי המדור הנמוכים יותר. מדור ומזונות קטינים לפי ההלכה נקבע לפי צרכם ולא לפי רמת החיים של האב. אין דין 'עולה עמו' במזונות ומדור קטינים. את דמי השימוש יש לחשב ממועד סידור הגט – 29/12/2013. מאחר שמזונות הקטינים נפסקו בבית המשפט יהיה על הנתבעת לבצע שם את שערוך דמי מדור הקטינים מיום הגירושין ועד היום; ומדמי השימוש יקוזזו דמי המדור, כאן בבית הדין.
מאחר שמדובר בכרכור מיותר בין הערכאות מוטב כי הצדדים ישכילו להתפשר על סכום דמי השימוש. בהיעדר הסכמה, יוטל על השמאי להמציא לנו הערכה לשווי דמי השכירות של הדירה.
- על הצדדים לגבש הסכם מכר בתוך 45 יום לרכישתה על ידי התובע, ולהמציאו לבית הדין.
- אם הסכם מכר זה לא יומצא, ימונו באי כוחם של הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירתה כפנויה לצד ג'.
הרב אריאל ינאי
ראיתי את שכתב חברי הדיין הרה"ג אריאל ינאי שליט"א ודימה את הגמ' בבא בתרא לנידון דידן, ולענ"ד אין הנידון דומה לגמ' הנ"ל ונבאר דברינו. כתב חברנו, ונצטט –
"נאמר כעת כי למרות עמדתנו המסורת2ית לפיה אין לחייב בכתובה בנוסף לאיזון המשאבים (ואגב, זו גם הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבניים) סבורים אנו שבמקרה שלפנינו יש להחריג את סך ה-60,0000 ₪ – דמי הכתובה ששילם התובע במעמד סידור הגט, מאיזון הנכסים הכללי."
הנה אחר שהערתי לחברי כי הנידון אינו דומה לראיה חזר חברי על דבריו בהרחבה, ואפילו הכי לא הבנתי דבריו, ונסביר את דברינו.
בגמ' איירי שהמחזיק הביא עדים שאמר לו המערער לקחתה לו מיד המוכר לא עשה עמו שום תנאים אלא ביקש לקנות את השדה בכסף מלא ולכן ברור הדבר אם היה קונה לו את השדה בכסף מלא ודאי שאז לא הייתה למערער כל טענה כנגד המחזיק עבור כספים ששילם, אבל בנידון דידן לא כן הדברים. הבעל אומנם היה כדאי לו לתת לקבל גיטה ויוסר צו העיכוב יצאה מהארץ שהוצא נגדו אולם נאמר במפורש לבעל כי סכום זה הוא אינו סכום שצריך לשלם כדי לצאת לחו"ל אלא ההפך הגמור הוא נאמר מפורש לבעל כי סכום זה הוא סכום עבור תשלום הכתובה ואם יתברר כי הוא פטור מתשלום הכתובה הרי שסכום זה יקוזז ודברים אלו נאמרו פעמים
בראשונה נאמרו בדיון שהתקיים ביום כ"ב בטבת תשע"ד (25.12.2013) וז"ל בית הדין:
"מציע שהבעל ייתן את כתובתה, ואחרי שיחזור מחו"ל, יהיה דיון הוכחות, ואם יתברר שאינה זכאית לכתובה, יקוזז מחלוקת הרכוש והאיזון. אם מתגרשים מחר – אין מזונות אשה."
ובפעם השנייה, בדיון הפרוטוקול מיום כ"ו באדר א' תשע"ד (26.2.2014) –
"בית הדין: בפרוטוקול מיום 25/12/13 כתוב במפורש (ש- 79-80) שבית הדין הציע שתינתן כתובה, ואחרי שיחזור מחו"ל יהיה דיון הוכחות."
וכוונת הדברים היא שבית הדין אמר דברים מפורשים אין הוא נותן כסף זה כמתנה או כתמורה בעבור זה שהוא יוכל לצאת לחו"ל אלא כסף זה הוא עבור תשלום הכתובה שהאשה תבעה ונאמר לו מפורשות כי אם לא יחויב בכתובה סכום זה יקוזז אם זה מכסף כתובה או מכספים משותפים שצריך הבעל להחזיר לאשה. כספים אלו (60.000 ₪) ניתנו על תנאי מפורש וודאי שלא עלה לא על דעת הבעל ולא על דעת האשה כי סכום זה הוא מתנה או עבור ההסכמה כי יוסר הצו עיכוב יצאה מהארץ
הדברים פשוטים למדי כי יקוזז מכל כסף שבית הדין יחייב אותו להעביר לידי האשה. אחרי דברים מפורשים כאלו אין כאן מה להעמיק או לחקור והדברים פשוטים אצלי כביעתא בכותחא.
עוד כותב חברי כבוד הרב ינאי:
"ברם, אם נעיין ונעמיק יותר בנידון ובהליכים שנערכו לפנינו, ניווכח כי היא הנותנת: הנחת היסוד הראשונה בתיק זה הייתה כי שיעור זכותה של הנתבעת באיזון המשאבים הוא גבוה בהרבה מסך הכתובה. הנחה זו הייתה ברורה כבר בראשית ההליכים – כשדובר אז על כתובה בסך 60,000 ₪ (בטרם גילוי הזיוף שנערך בכתובה) ונתוני הזכויות היו גבוהים בהרבה. מעיון בכתבי טענות הצדדים בנושא הרכוש, קרי בהצגת רמת החיים וההכנסות הגבוהות של הצדדים ברור היה כי מודבר באיזון משאבים בסכום נכבד. הגט סודר בהסכמת הנתבעת בכפוף לכך שהיא תקבל את כתובתה עם סידור הגט. אם כן, מתבקשת כאן השאלה הנוקבת הבאה: לשם מה דרשו הצדדים, ובעיקר התובע, לקיים דיוני הוכחות ארוכים ומתישים, אם בסופו של יום לכאורה לא תהיה לכך נפקות מעשית הואיל וסך הכתובה יתבטל באיזון המשאבים? מה הועילו כאן חכמים בתקנתם ובעריכת דיונים מיותרים?"
גם דברים אלו לא הבנתי. וכי זו פעם ראשונה שבית הדין מקיים הוכחות אף שיודעים כי בסופו של דבר כי סכום הכתובה אם האשה תהא זכאית לו יקוזז מכספים שהאשה לוקחת מכספים הרשומים על שם הבעל במסגרת האיזון. שנית, מניין לחברי כי היה ברור כי לבעל יש זכויות יתר שהאשה מכספים הרשומים על שם בעלה הרי מדובר בשני בני זוג שכירים. שלישית, בדיוני הוכחות לא רק מתברר אם האשה זכאית לכתובתה או לא אלא גם מתברר פעמים רבות גם אם האשה אסורה לבעלה או אסורה לנטען. רביעית, אם היה ברור לחברי כי זכויות הבעל הם רבות וסכום הכתובה ודאי שייבלע בכספים שהאשה תיקח במסגרת האיזון, אם כן לשיטתו למה נעשו דיוני הוכחות על תשלום הכתובה.
עוד כותב חברי:
"המסקנה המתבקשת היא אחת: ברור היה לצדדים ולבית הדין כי תשלום דמי הכתובה שהוא שילם במועד סידור הגט הוא תשלום המוחרג מביצוע איזון הנכסים העתידי."
זה לא ידעתי היכן היה ברור לבית הדין כי סכום זה מוחרג אחרי שנכתבו פעמים דברים מפורשים היפך מהנחת יסוד זו ואיך אפשר להפסיד לאדם ממון בכהאי גוונא ובוודאי אחרי שנתבאר כי דברי הגמ' לא דמו לנידון דידן ואף חברי מסכים לזה ואם כן מניין הכוח להפסיד לבעל ששים אלף ₪.
מה שברור הוא כי הבעל היה מוכן להקדים לאשה לשלם לה על החשבון ששים אלף ₪ כדי שיתבצעו הגירושין ויוכל לצאת לחו"ל אולם האשה לא הסכימה לששים אלף אלא הסכימה שיקדים וישלם את כל הכתובה על החשבון וז"ל הפרוטוקול –
"בית הדין: בפרוטוקול מיום 25/12/13 כתוב במפורש (ש- 79-80) שבית הדין הציע שתינתן כתובה, ואחרי שיחזור מחו"ל יהיה דיון הוכחות, ואם יתברר שאינה זכאית לכתובה – יתקזז. לכן ברור שהדיון היום הוא גם לעניין הכתובה."
ברור אפוא כי ההצעה הייתה על הקדמת תשלום הכתובה ואף הבעל ידע זאת אלא שברוב ערמתו זייף את הסכום הרשום בכתובה בעוד שהצעת בית הדין הייתה כי יקדים את הכתובה ולא שיזייף את הסכום הרשום בכתובה וודאי גם האשה כוונתה הייתה על הקדמת סכום הרשום בכתובה ולא על הסכום שזייף הבעל
על כן לענ"ד מה שהיה צריך לשער הוא מה הוא הסכום שאדם מוכן לשלם כדי שיאחרו לו תשלום של 360.000 ₪ למשך שנה וחצי [זה הזמן שעבר מיום קבלת 60,000 ₪ עד היום] ואותו היה עליו לשלם, אולם למעשה לא ניתן לחייבו כי כל ההפסד שנעשה לה הוא ע"י גרמא שהרי ע"י הזיוף גרם לכך שכסף שהיה צריך להיות אצלה מוקדם יותר לזמן מסוים עד שבית הדין יחליט אם מגיע לה כסף זה ואת זה מנע ממנה ע"י הזיוף.
על כן לדעתי יש לחשב את הסכום שהאשה בסך 60,000 ₪ כחלק מתשלום הכתובה, ולקזז אותו עם איזון המשאבים כפי שהסיק חברי בחישוב איזון המשאבים הסופי (164,558 ₪).
הזיוף בכתובה
בית הדין מביע תרעומות על מעשיו של הבעל שהגיש מסמך מזויף שבו זייפו את הכתוב בכתובה וביודעין מגיש שטר זה לבית הדין.
בית הדין מבהיר בזה כי שטר הכתובה הוא שטר התחייבות לכל דבר ואף יותר מזה בשטר הכתובה הבעל מתחייב לא רק כספים אלא גם התחייבויות אחרות כלפי אשתו כמפורט בכתובה ובעל דין מגיש לבית הדין שיושב כערכאה משפטית מסמך מזויף וזאת כדי להפיק תועלת מסוימת כמבואר בפס"ד ובכך הוא מטעה את בית הדין ומטעה את הצד שכנגד ומכשיל את בית הדין בעבודתו שיצא מתחת ידו פס"ד שאינו אמתי.
על כן בית הדין מטיל על הבעל חיוב בהוצאות לאוצר המדינה בסך 10,000 ₪.
כמו כן מפנה את התיק למשטרת ישראל לחקור את הבעל ולפעול כנגדו כמקובל.
הרב מיכאל עמוס – אב"ד
מצטרף למסקנות.
הרב שניאור פרדס
נפסק:
- תביעת הגירושין נדחית, והנתבעת זכאית לקבל את כתובתה.
- הנתבעת זכאית לקבל 164,558 ₪ עבור כתובתה (מלבד 60,000 ₪ שכבר שולמו במועד סידור הגט).
- מחייבים את התובע בהוצאות משפט לטובת אוצר המדינה בסך 10,000 ₪ על ביצוע המחיקה בשטר הכתובה, ועל אי-דיווח לבית הדין שסכום הכתובה שונה וזויף.
- 4. על משטרת ישראל לפתוח בהליך פלילי כנגד התובע מר [פלוני] על שיבוש ראיות בהליך משפטי – בנוגע למחיקה שבוצעה בכתובה. את תוצאות החקירה משטרת ישראל תמציא לבית הדין.
- 5. מסקנות דו"ח רואה החשבון מקובלות עלינו ויש לחלק את הכספים כפי ההמלצות שנקבעו בו בעמודים 10–11 ולאופן חלוקתם.
- הדירה המשותפת ברחוב [...] בנתניה:
מדובר בדופלקס בן 5 חדרים שהוערך בשעתו ב-1.95 מיליון ₪, אך לטענת הנתבעת הוא שוויו היום 2.2 מיליון. דירה זו נרשמה על שם שני הצדדים והם שותפים בה. טענת בא כוחה של הנתבעת שכביכול רוב הכסף בא ממנה (דבר דגם הוכחש כל ידי התובע) נדחית. רישום הבעלות הוא שקובע.
התובע מעוניין לרכוש את הנכס וניתנו מספר החלטות ביניים בהן הורינו לצדדים להגיע להסכמות. לדברי התובע, הנתבעת ממשיכה להתגורר בדירה וכל רצונה הוא לדחות את פירוק השיתוף ולמשוך זמן.
אנו מורים לצדדים להמציא לנו חוות דעת עדכנית בתוך 21 יום על שווי הדירה. אם הנתבעת לא תשתף הפעם פעולה עם התובע תתקבל חוות דעת שימציא התובע מטעמו.
לחילופין יש להודיע לנו אם לדירה נערכה כבר שמאות מקצועית – ואם כן על השמאי לעדכן את השמאות לערכה היום. אם טרם נערכה שמאות – יש להמציא אלינו שמאות זו בתוך 21 יום.
נפנה את הצדדים לשמאי המקרקעין יוסף ארנברג ממגדלי שקל בבני ברק.
- התובע דורש לקבל דמי שימוש מיום הרחקתו ע"י המשטרה – י"ד בכסלו תשע"ד (17/11/2013). ב"כ הנתבעת כותב כי דמי מדור הקטינים בעצם שולמו בדמי שימוש אלה.
עם זאת, מאחר שמדובר בנכס יוקרה, אין צידוק לפי ההלכה לחייב את התובע בדמי מדור כה גבוהים, ויש לקזז מדמי השימוש הגבוהים את דמי המדור הנמוכים יותר. מדור ומזונות קטינים לפי ההלכה נקבע לפי צרכם ולא לפי רמת החיים של האב. אין דין 'עולה עמו' במזונות ומדור קטינים. את דמי השימוש יש לחשב ממועד סידור הגט – 29/12/2013. מאחר שמזונות הקטינים נפסקו בבית המשפט יהיה על הנתבעת לבצע שם את שערוך דמי מדור הקטינים מיום הגירושין ועד היום; ומדמי השימוש יקוזזו דמי המדור, כאן בבית הדין.
מאחר שמדובר בכרכור מיותר בין הערכאות מוטב כי הצדדים ישכילו להתפשר על סכום דמי השימוש. בהיעדר הסכמה, יוטל על השמאי להמציא לנו הערכה לשווי דמי השכירות של הדירה.
- על הצדדים לגבש הסכם מכר בתוך 45 יום לרכישתה על ידי התובע, ולהמציאו לבית הדין.
- אם הסכם מכר זה לא יומצא, ימונו באי כוחם של הצדדים ככונסי נכסים לצורך מכירתה כפנויה לצד ג'.
ניתן ביום כ' בסיון התשע"ה (07/06/2015).
הרב מיכאל עמוס – אב"ד הרב שניאור פרדס הרב אריאל ינאי