כרמל דיירקט בע"מ נ' שיווק שמאי בע"מ ואח'

התובעת היא חברה המייבאת לארץ מכשירים ידניים לחיתוך ועיבוד ירקות – קוצץ ירקות ומעבד מזון ידני – מחברה בהונג קונג המייצאת מכשירים אלה (חברת Konstar Industries Limited, להלן: "קונסטאר"). התובעת שיווקה את המוצרים תחת מותג מסחרי שאת שמו הגתה - "SLICER". מותג זה אף נרשם כסימן מסחר (סימן מסחר רשום 243136, כעולה מהנסח מיום 2.6.13). את קוצץ הירקות כינתה התובעת בשם "Slicer", ואילו את מעבד המזון הידני כינתה בשם "Master Slicer" (להלן: "סלייסר" ו"מאסטר סלייסר", בהתאמה).

עניינה של התביעה בטענה של התובעת כי הנתבעים, המפעילים חנות למכירת כלי בית בירושלים, פנו לקונסטאר בשנת 2013, תוך הפרה של הסכם הבלעדיות שנכרת בין קונסטאר לבין התובעת, וייבאו מכשירים הנחזים להיות זהים למכשירים ששיווקה התובעת. מכשירים אלה הציגו הנתבעים בפרסומיהם ובחנותם כמכשירי "סלייסר" ו"מאסטר סלייסר". התובעת טוענת שעל אף הדמיון החזותי שבין המוצרים שייבאו הנתבעים לבין קו המוצרים המיובא על ידה, ועל אף שמוצרים אלה יובאו ישירות מקונסטאר, הרי שמדובר במוצרים נחותים יותר מאלו שהיא מייבאת. לטענתה, הטעו הנתבעים את הלקוחות לחשוב כי מדובר במוצרים זהים. עוד טענה התובעת כי הנתבעים הציגו את המוצרים המיובאים על ידיהם כמוצרים המשווקים על ידי התובעת, תוך שהם "רוכבים על המותג" של התובעת (סעיף 19.3 לכתב התביעה), מציגים את המוצרים שייבאו כסלייסר ומאסטר סלייסר ונהנים מההשקעה הרבה של התובעת בפרסום הנרחב של מוצריה. לעניין זה הבהירה התובעת כי השקיעה בפרסום המותג סלייסר סכום של מליוני ₪. לפיכך נטען כי הנתבעים ביצעו עוולה של גניבת עין כמשמעותה בסעיף 1 לחוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999 (להלן: "החוק"). על יסוד כל אלה ביקשה התובעת כי יינתן צו מניעה קבוע כנגד הנתבעים, כי יינתן כנגדם צו למתן חשבונות וכי הם יחויבו בפיצוי סטטוטורי על פי סעיף 13 לחוק, בסכום של 100,000 ₪ לכל אחד מהם.

הנתבעים הודו בכתב ההגנה כי הם מוכרים את המוצרים המיובאים על ידי התובעת, כמו גם מוצרים אחרים ובהם מוצרים של חברת קונסטאר. יחד עם זאת טענו שהמוצרים נמכרים זה לצד זה תוך הפרדה מלאה ומבלי להטעות את הציבור. הם טענו להעדר יריבות מאחר שהנתבעת 1 התאגדה בחודש ינואר 2014, בסמוך להפרה הקונקרטית שהוזכרה בכתב התביעה, ואילו קודם למועד זה לא שימש הנתבע 2 אלא כעובד של עסק בשם דומה, באופן שלא מקים לו אחריות אישית. הנתבעים לא הכחישו שרכשו מוצרים מקונסטאר ישירות, אך טענו כי אין כל הבדל באיכות בין מוצרים אלה לבין המוצרים שייבאה התובעת. לטענתם התובעת לא רכשה מוניטין בקשר למותג סלייסר ולשמות המסחריים בהם עשתה שימוש. לשיטתם, לא ביצעו עוולה של גניבת עין ולא פגעו בזכויות הקניין הרוחני של התובעת בכל דרך אחרת.

לאחר שהוגשו ראיות הצדדים, הגיעו הצדדים לכלל הסכמה דיונית, במהלך הדיון שהתקיים ביום 5.10.16, ולפיה יינתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בכינוי סלייסר או מאסטר סלייסר בעסקם, למעט שעה שהם מוכרים מוצרים שייבאה התובעת ומציגים אותם בשמות אלה. להסכמה זו ניתן תוקף של פסק דין חלקי. עוד הסכימו הצדדים כי יוותרו על חקירות העדים, ויגישו סיכומים בנוגע לשאלה אם אכן הפרו הנתבעים את זכויות התובעת, ומה גובה הפיצוי הסטטוטורי שיש לפסוק בגין הפרה זו, ככל שייקבע שהנתבעים אכן ביצעו הפרה של זכויות הקניין הרוחני של התובעת. לנוכח טיב ההסכמה לא עמדה עוד התובעת על הסעד שעניינו במתן חשבונות.

יובהר שבכתב התביעה ובשולי סיכומיה טענה התובעת כי במעשי הנתבעים יש גם משום פגיעה בסימן המסחר הרשום של התובעת, באופן העולה כדי "הפרה" כמשמעה בסעיף 1 לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש], התשל"ב-1972 (להלן: "הפקודה"). בטענה זו אין צורך להכריע, מאחר והצדדים הסכימו למתן צו מניעה קבוע והדיון בסיכומים סבב, בעיקרו של דבר, את הפיצוי הסטטוטורי המעוגן בהוראת סעיף 13 לחוק העוולות המסחריות. פיצוי זה, שאינו מחייב הוכחת נזק, לא חל במסגרת הפקודה. נראה שמטעם זה הועלו הטענות בסוגיה זו בקיצור נמרץ ביותר בסיכומים, בהערות טרם החיתום.

מסיכומי הצדדים עולה שהמחלוקות הנטושות ביניהם עוסקות בשאלות אם הוכחה יריבות בין התובעת לבין הנתבעים; אם עלה בידי התובעת להוכיח שהנתבעים אכן הפרו את זכויותיה בכך שהציגו מכשיר של קונסטאר כמכשיר המשווק על ידי התובעת; ואם עלה בידי התובעת להוכיח את התקיימות רכיבי עוולת גניבת העין במעשיהם של הנתבעים. עניינים אלה יידונו כסדרם.

היריבות המשפטית 

כאמור, הנתבעים טענו שאין יריבות בינם לבין התובעת. לטענתם הוקמה הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") רק ביום 2.1.14, וממילא אין מקום לטענות כלפיה בכל הנוגע למעשים שהתרחשו קודם למועד זה. אשר לנתבע 2 (להלן: "הנתבע"), נטען כי אין הוא אלא עובד של הנתבעת, וקודם להקמתה היה עובד בעסק ששמו "שיווק שמאי", אותו ניהלה רעיתו. לפיכך נטען שאין מקום לטענות התובעת כנגד הנתבע, שעה שזה לא היה אלא עובד בעסק.

כפי שיובהר להלן, יש לדחות את הטענות בעניין היעדר היריבות האישית.

בתצהיריה טענה התובעת כי הנתבע התקשר עימה באופן אישי בשנים 2012 ו-2013 ורכש ממנה יחידות של המוצרים הנמכרים על ידה (סעיפים 21-20 לתצהיר טל הלפרין ולתצהיר שמואל סחר). בכך יש כדי להצביע על מעורבות של הנתבע ברכש באופן שאינו תואם פעולה של מי שמועסק על ידי אחרים. טענת ההעסקה על ידי אחרים אינה עולה בקנה אחד גם עם העובדה שביום 2.1.14 התאגדה הנתבעת, וכבעלי מניותיה נרשמו הנתבע ורעייתו בחלקים שווים (כעולה מהמידע על פרטי החברה שצורף הן כנספח א' לתצהירי התובעת והן כנספח א' לתצהירה של אתי שמאי, רעייתו של הנתבע).

גם ההתנהלות העסקית מול התובעת מעידה על מעורבות ישירה של הנתבע. הנתבעים שניהם התייחסו בתצהיריהם לרכישת מוצרים מהתובעת, ומתצהיריהם עלה שלכל הפחות החל משנת 2013 רכש העסק מוצרים מהתובעת ובמקביל רכש מוצרים דומים מקונסטאר. השוואה בין עדויות השניים בתצהירים מביאה למסקנה לפיה הנתבע הוא שהיה מעורב ישירות בכל הנוגע לפעולות הרכש. בהקשר זה העידה רעיתו של הנתבע כי "לפי נתוני הנהלת החשבונות שלנו" נרכשו בשנים 2013 – 2015 יחידות מקונסטאר ומהתובעת, כשהיא מפרטת את מספר היחידות שנרכשו בכל שנה על יסוד הרישום בהנהלת החשבונות (סעיף 19 לתצהירה). מכאן שמקור ידיעתה אינו אלא עיון בספרי הנהלת החשבונות. הדגשים בעדות הנתבע היו שונים, באופן המלמד על כך שהרכישה מקונסטאר נעשתה על ידיו ישירות. תחילה מסר הנתבע בתצהירו כי בשנת 2013 החליטה התובעת להעלות את מחירי המאסטר סלייסר והעמידה בפני שיווק שמאי (שמו הקודם של העסק) תנאים לרכישה, כגון הגדלת כמויות (סעיף 12 לתצהירו). הוא המשיך וציין שבעקבות המהלך של התובעת "החלטנו" לייבא את המוצרים ישירות ממפעל היצרן בחו"ל, כי הייבוא נעשה בשיתוף חברת דאבמי בע"מ, וכי "במסגרת זו ייבאנו במשותף" כמות שאין הוא זוכר במדויק (סעיף 13 לתצהירו). עוד הבהיר הנתבע בתצהירו שייבוא זה נעשה באופן חד פעמי, מאחר ו"לא היה לי צורך בייבוא נוסף כיוון שאני רוכש באמצעות סיטונאים ישירות מכרמל דיירקט" (סעיף 14 לתצהירו; כל ההדגשות אינן במקור אלא אם נאמר אחרת – ר.ו.).

רישום החברה ככזו המצויה בבעלות משותפת של בני הזוג ובחלקים שווים מהווה ראיה חזקה לכך שהפעילות שבאה החברה להחליף היא פעילות של שני בני הזוג. לכל הפחות יש בה כדי להצביע על מעורבות של הנתבע בהפעלת העסק עצמו, ולא כעובד בלבד. מסקנה זו מתחזקת לנוכח עדויות עדי התובעת, לפיה מי שעמד מולם בקשר עסקי בנוגע לרכישת המוצרים היה הנתבע, ולעדויות הנתבע ורעייתו בכל הנוגע לייבוא המוצרים. כאמור, מעדויות הנתבע ורעייתו עולה בבירור שהייבוא נעשה על ידי הנתבע, ככל הנראה ללא מעורבות של רעייתו, וכי הנתבע הוא זה שהגיע להחלטות העסקיות הן בעניין עצם הייבוא והן בעניין הפסקתו, מאחר ו"לא היה לי צורך בייבוא נוסף".

לנוכח כל זאת אין מקום לטענות הנתבעים לפיהם לא קמה יריבות ישירה בין הנתבע לבין התובעת, כאשר הוכח במאזן ההסתברויות – ואף מעבר לכך - שהנתבע היה הרוח החיה בעסק, עמד בקשר מסחרי מול התובעת, ועמד מאחורי ייבוא המוצרים מקונסטאר.

אשר ליריבות עם הנתבעת: שני הצדדים גם יחד צרפו לתצהיריהם את נסח רשם החברות, ממנו עולה שהעסק התאגד כחברה ביום 2.1.14. כפי שיובהר להלן, ההפרה הקונקרטית אליה מתייחסת התובעת התרחשה לאחר מועד זה. די בכך כדי לדחות את טענות העדר היריבות בעניינה של הנתבעת. יתירה מזו, התובעת טענה שההפרה בדרך של פרסום מוצרי קונסטאר כ"סלייסר" ו"מאסטר סלייסר" נמשכה גם בחודשים שלאחר מכן. טענה זו, העולה בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בנוגע לפרסומים שעשתה התובעת ולדרך בה הוצגו המוצרים בחנות, עניין שידון להלן, זכתה לתימוכין גם בדברים שנאמרו בקדם המשפט מיום 17.11.15. או אז נאמר כי מייד לאחר הגשת התביעה (שהוגשה ביום 10.8.14) ניתנו לנתבעים הנחיות ברורות בנוגע לדרך הפרסום. יש בכך כדי לתמוך בטענה כי לכל הפחות עד למועד זה נמשכו הפרסומים המטעים. ממילא אין מקום לטענת הנתבעת להעדר יריבות.

ההפרה הקונקרטית

כפי שהובהר בפתח הדברים, טענה התובעת שבעצם מכירת מוצרים הנחזים להיות זהים למוצריה יש משום ביצוע עוולה של גניבת עין. יחד עם טענה כללית זו נטען להפרה קונקרטית, שלשיטת התובעת מעידה על דרך התנהלות הנתבעים. התובעת טענה כי בפועל הציגו הנתבעים בחנות מוצר של קונסטאר כמוצר המשווק על ידי התובעת – מאסטר סלייסר – תוך פגיעה בוטה בזכויות הקניין של התובעת, שימוש בפרסום שנעשה על ידה כדי לקדם את מוצריה והטעיית הצרכנים. לעניין זה הסתמכה התובעת על עדותו של מוטי חורב, מנהל אולם תצוגה אצל התובעת (להלן: "חורב"), שרכש מוצר בחנות הנתבעים ברח' עמוס 1 בירושלים ביום 13.1.14. על פי עדות חורב, הוא רכש במועד זה מעבד מזון ידני מתוצרת קונסטאר בחנות הנתבעים, ושילם תמורתו 120 ₪. לתצהירו צורפה קבלה בסכום זה, אך לא צויין בה המוצר שנרכש (כל שנרשם הוא "כללי"). חורב העיד שלשאלותיו עובר לרכישה הבהיר המוכר שאכן מדובר במאסטר סלייסר המקורי, וכי שיחה זו הוקלטה (סעיף 5 לתצהיר חורב). עוד העיד חורב בתצהירו כי במהלך שהותו בחנות באותו יום צילם מוצר זהה לזה שרכש, שיובא ישירות מחברת קונסטאר, כאשר אליו צמוד פתק בו נרשם "מאסטר סלייסר במבצע" (פסקה 6 לתצהיר). לדבריו, ראה בחנות יחידות נוספות של מוצרי קונסטאר המוצגים לקהל הלקוחות כאילו היו "מאסטר סלייסר המקורי" (סעיף 7 לתצהיר). לתצהיר צורפו העתק מחשבונית הרכישה, הקלטה של השיחה עם המוכר וצילום של המוצר שעליו שלט גדול בכתב יד "הגיע! מאסטר סלייסר במבצע".

יצויין שבסיכומיהם העלו הנתבעים טענות כנגד קבילות ההקלטה. אין לשעות לטענות אלה ולו מהטעם שאלה הועלו לראשונה בסיכומים, חודשים ארוכים לאחר שהוגשו ראיות התביעה ללא כל התנגדות מצד הנתבעים, ולאחר שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית לסכם על יסוד הראיות שהוגשו. כך או כך, אין צורך להאריך ולהידרש לסוגיה זו גם מהטעם שהקלטת השיחה אינה נדבך מרכזי בהוכחת ההפרה הנטענת. כפי שיובהר להלן, די במכלול הראיות האחרות כדי להביא למסקנה לפיה אכן בוצעה ההפרה הנטענת.

הנתבעים טענו שלא ניתן ללמוד מעדותו של חורב כי אכן בוצעה הפרה ספציפית. רעיית הנתבע ציינה בתצהירה שלא היתה בחנות באותו מועד ומי שעבד בחנות הוא "עובד חדש וצעיר שלא היה בקיא כל כך במוצרים. אולם הוא ידע בוודאות להגיד מהו קוצץ של מאסטר סלייסר וזה מה שהתבקש להציג ולמכור" (סעיף 21 לתצהירה). היא הוסיפה כי אותו עובד עבד "לתקופה ממש קצרה" (סעיף 22 לתצהיר). לדבריה, באותה עת נמכר מכשיר מאסטר סלייסר בחנות במחיר 120 ₪ במקום 180 ₪, בעוד שהמכשיר שיובא ישירות מקונסטאר נמכר ב-100 ₪ בלבד. לטענתה, יש בכך כדי להוכיח שחורב רכש מכשיר מקורי של מאסטר סלייסר ולא מכשיר מקביל של קונסטאר. טענות עובדתיות אלה, ובפרט הטענה בנוגע למחירי המוצרים, לא נתמכו בכל ראיה חיצונית.

לבד מעדות זו, שאינה מכלי ראשון, הסתמכו הנתבעים על תצהירו של רוני ראובני (להלן: "ראובני"), שעל פי הטענה מכר את המוצר לחורב. בתצהירו העיד כי עבד בחנות בסך הכל "פחות משלושה חודשים בערך למשך 3-4 שעות ביום" (סעיף 3 לתצהירו). לדבריו, "אני זוכר שבאחד הימים הגיע לחנות בחור שהסתובב בחנות והסתכל על המוצרים בחנות ושאל על המוצר מאסטר סלייסר. באותו מועד עדיין לא הייתי כל כך מנוסה ואפילו הייתי עדיין בהתלמדות. הבחור שחנך אותי לא היה באותו רגע בחנות" (סעיפים 5-4 לתצהיר). עוד הוסיף כי "אני מצהיר כי מכרתי לאותו בחור באותו מועד מוצר מאסטר סלייסר ולא אחר" (סעיף 8 לתצהירו). ראובני ציין שמחיר המאסטר סלייסר עמד על 120 ₪, ואילו מחיר מוצר דומה של קונסטאר עמד על 100 ₪. גם לתצהירו לא צורפה ראייה בעניין מחירי המוצרים.

למעשה, המחלוקת העובדתית של הצדדים בהקשר זה היא כפולה: האחת, נוגעת לשאלה אם אכן רכש חורב מוצר של קונסטאר כאשר המוכר הציג מוצר זה כמוצר מקורי של מאסטר סלייסר; והשניה, אם הציגו הנתבעים מוצרים של קונסטאר כ"מאסטר סלייסר במבצע".

על יסוד הראיות שהוצגו לפני בית המשפט ניתן לקבוע שעלה בידי התובעת להוכיח את טענתה להפרה ספציפית. חורב לא נחקר על תצהירו, ואין כל עילה לקביעה לפיה לא אמר את האמת כאשר טען שהמכשיר שרכש הוא מכשיר מסוג קונסטאר ולא מאסטר סלייסר, או כי המכשיר שצילם הוא מכשיר של קונסטאר (המכשירים זהים מבחינה ויזואלית למעט הכיתוב עליהם, ובשל איכות התמונה לא ניתן היה להבחין בכיתוב).

כנגד טענתו הוודאית של חורב הנוגעת לפעולה שביצע במכוון לצורך הוכחת התביעה, ושניתן לפיכך להבין מדוע נחרטה בזכרונו, הציגו הנתבעים עדות של ראובני, המתיימר לזכור אירוע מקרי שהתרחש במהלך עבודתו אצל הנתבעים קרוב לשלוש שנים לפני מתן התצהיר. אף לא אחד מהמצהירים נחקר על תצהירו, אולם על אף זאת קשה להלום את הטענה לפיה זוכר ראובני בוודאות אותה מכירה אקראית, ויכול אף להעיד שמכר "לאותו בחור באותו מועד" מוצר של מאסטר סלייסר. יש להניח שאף במהלך התקופה הקצרה שעבד ראובני בחנות הוא היה מעורב במכירה של יותר ממכשיר אחד מסוג זה, וההנחה כי הוא אכן זוכר באופן פוזיטיבי את האירוע, או כי האירוע המתואר על ידו בתצהיר נוגע דווקא לרכישת המכשיר על ידי חורב, היא הנחה שקשה להולמה בנסיבות העניין. לכך יש להוסיף כי ודאותו של ראובני בתצהירו כיום בנוגע לכך שמכר לחורב מאסטר סלייסר מקורי עומדת בסתירה לדברים שאמר לחורב במהלך המכירה, כפי שעולה מתמליל השיחה ביניהם. באותה שיחה השיב המוכר לשאלת חורב אם מדובר במאסטר סלייסר המקורי בתשובה "אני לא מכיר את זה, יש רק את זה", וגם בהמשך הדברים הבהיר שכלל לא ידוע אם יש סוגים נוספים של המכשיר (שורות 17-12 לתמליל). מכאן שבזמן אמת לא ידע המוכר – בהנחה שהמוכר אכן היה ראובני – על קיומם של מכשירים חלופיים, אף שאין חולק כי אלה נמצאו בחנות. כיצד יכול הוא להעיד, איפוא, שמכר לחורב דווקא מכשיר מקורי של מאסטר סלייסר?

גם הטענה לפיה מחיר הרכישה מעיד כי מדובר במאסטר סלייסר מקורי שנמכר במבצע ולא במכשיר מסוג קונסטאר, אין בה כדי להושיע את הנתבעים. טענה זו לא נתמכה בראייה חיצונית, והיא נשענת אך על הבל פיהם של עדי הנתבעים. ככלל לא די בעדויות מעין אלה, בפרט כאשר הן באות מפיו של בעל דין או של בן משפחתו מקרבה ראשונה. בוודאי שלא ניתן להעניק משקל של ממש לעדות ראובני, כאשר גם רעית הנתבע וגם ראובני מבהירים שמדובר במי שעבד פרק זמן קצר ביותר בחנות במשרה חלקית, ושהידע שלו בכל הנוגע למכירות היה דל למדי. לאמיתו של דבר, טענתם העובדתית של הנתבעים היא מעין הודאה והדחה. מחד, מאשרים הנתבעים כי בדרך כלל נמכר מכשיר המאסטר סלייסר בחנות במחיר של 180 ₪ וכי לחורב נמכר מכשיר בסכום של 120 ₪. פער זה מעיד לכאורה על כך שהמכשיר שנמכר לחורב אינו מכשיר של מאסטר סלייסר. מאידך מסבירים הנתבעים כי מכשיר המאסטר סלייסר נמכר בהנחה באותה עת וכי מכשיר דומה של קונסטאר נמכר ב-100 ₪ במועד הרלוונטי. טענה זו היא מעין טענת הדחה, שלא לוותה בראיה כלשהי. לכל הפחות יש לראותה כטענת הגנה, שהנטל להוכחתה מוטל על מי שהטענה מקדמת את עניינו. מכאן שאין בטענתם בנוגע לפער במחירים כדי לבסס את גרסתם, שכאמור – לא לוותה בראייה חיצונית כלשהי.

במצב דברים זה יש להעדיף את גרסתו של חורב, שהגיע לחנות כדי לבחון אם אכן נעשו הפרות בנדון, תיעד באמצעים חזותיים ובאמצעי שמע את ביקורו במקום והתמקד במתרחש סביבו.

אשר לטענה הנוספת, לפיה הציגו הנתבעים בחנות מוצרים של קונסטאר תוך הצגתם כ"מאסטר סלייסר במבצע", הרי שגם לעניין זה לא נסתרה עדותו של חורב. כאמור, לחיזוק עדותו צרף חורב תצלום שצילם בחנות הנתבעים. אמנם, הצילום שצורף כנספח ג' לתצהיר מוטי חורב הוא באיכות נמוכה ולא ניתן להבחין בשם המוטבע על המוצר (שהוא נקודת השוני היחידה בין המוצרים), אלא שכאמור לא עלה בידי הנתבעים להפריך את גרסתו של חורב. לפיכך יש לקבוע שעלה בידי התובעת להוכיח במאזן ההסתברויות גם את טענתה לפיה בעת ביקורו של מוטי חורב בחנות הציגו הנתבעים מוצרים שיובאו מחברת קונסטאר כ"מאסטר סלייסר במבצע".

על רקע קביעות עובדתיות אלה תיבחן להלן השאלה אם ביצעו הנתבעים הפרה של עוולת גניבת עין. יובהר כי שאלה זו היא השאלה היחידה שהתבקש בית המשפט להכריע בה (למעט הטענה בעניין הפרה של סימן מסחר רשום, שהובהר בפתח הדברים שאין לה נפקות לצורך ההכרעה). לפיכך לא תיבחן השאלה אם מעשי הנתבעים עולים כדי ביצוע עוולה של גרם הפרת חוזה, או אם יש מקום לחייבם בתשלום מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט.

באם ביצעו הנתבעים גניבת עין?

כידוע, עוולת גניבת העין נמחקה ממיקומה "הגיאוגרפי" המקורי בסעיף 59 לפקודת הנזיקין, ונחקקה מחדש במסגרת סעיף 1 לחוק עוולות מסחריות. סעיף 1(א) לחוק קובע כי:

"לא יגרום עוסק לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר".

ניתן למצוא בפסיקה אמירות מהן עולה לכאורה שמטרת עוולת גניבת העין זהה למטרת הפגיעה בסימן מסחרי, והיא כוללת הן הגנה על הציבור מפני הטעיה והן הגנה על היחיד מפני הפגיעה בעניינו (ראו רע"א 1598/16 בריל אאוטלט אילת בע"מ נ' ביג מרכזים מסחריים שותפות מוגבלת, מיום 11.4.16, בפסקה 17 להחלטה; והשוו רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2) 438, 450 (2003); להלן: הלכת טעם טבע"). עם זאת, נראה שבעיקרו של דבר באה עוולת גניבת העין להגן על הפגיעה בקניין התובע, ולא על האינטרס הציבורי של הצרכן הזוכה להגנה במסגרת דיני הצרכן ודיני סימני המסחר (ראו ע"א 9070/10 דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, מיום 12.3.12, בפסקה 8 לפסק-הדין, להלן: "הלכת דדון-יפרח"; ע"א 5066/10 שלמה א. אנגל בע"מ נ' י. את א. ברמן בע"מ, מיום 30.5.13, בפסקה 8 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית, להלן: "הלכת אנג'ל"). השיקולים המנוגדים שיש לשקול במסגרת מתן ההגנה שיש להעניק לעוסק שצבר מוניטין בעת מכירה או מתן שירות הם אלה שעניינם בחופש העיסוק וחופש התחרות (ראו, לדוגמה, הלכת דדון-יפרח, בפסקה 7 לפסק-הדין, והאסמכתאות הנזכרות שם; הלכת אנג'ל, שם), אלא שהאיזון בינם אינו עומד בלב הדיון במסגרת התובענה שלפני.

הצדדים לא נחלקו בסיכומיהם כי על מנת שייקבע שהתבצעה עוולת גניבת עין הרי שעל התובע להוכיח שרכש מוניטין בנכס או בשירות וכי ציבור הצרכנים הוטעה לחשוב שהמוצר או השירות שמשווק הנתבע הם של התובע (ראו, לדוגמה בלבד, ע"א 8981/04 אבי מלכה "מסעדת אווזי זהב" נ' אווזי שכונת התקווה (1997) ניהול מסעדות בע"מ, מיום 27.9.06, בפסקה 12 לפסק-הדין; ע"א 1898/12 מרכז המתנות 2006 בע"מ נ' קארשי אינטרנשיונל בע"מ, מיום 9.9.14, בפסקה 16 לפסק-הדין, ורבים אחרים). הנתבעים טוענים שלא עלה בידי התובעת להוכיח שרכשה מוניטין במוצר או בשירות ולא עלה בידה להוכיח שהציבור הוטעה. עוד טענו הנתבעים שאף לו היתה התובעת צולחת שתי משוכות אלה, עדיין יש להורות על דחיית תביעתה מאחר והשימוש שנעשה על ידי הנתבעים בשם "סלייסר" אינו אלא בגדר שימוש בתום לב כמשמעו בסעיף 1(ב) לחוק.

א. רכיב המוניטין

טענות הנתבעים לפיהן לא רכשה התובעת מוניטין במוצר או בשירות הניתן על ידיה עומדות בסתירה לגרסת הנתבע בתצהירו. עת פנה הנתבע לדון בתצהירו בהבדלים בין המוצרים הבהיר, בין היתר, כי "בשוק עלתה הדרישה דווקא למאסטר סלייסר" ולפיכך החלה הנתבעת לרכוש את מוצרי התובעת "בעלות גבוהה יותר" חלף יבוא מוצרים ישירות מקונסטאר (סעיף 24 לתצהיר הנתבע). בכך יש משום תמיכה חד-משמעית בטענת התובעת לפיה זיהו הלקוחות את מוצריה ודרשו דווקא מוצרים אלה, ולא תחליפים דומים.

תמיכה נוספת לטענות התובעת בעניין קיום מוניטין של מוצריה ושירותיה ניתן למצוא בעובדה שהוכח כי הנתבעים הציגו בחנות מוצרים של קונסטאר תחת השם "מאסטר סלייסר במבצע". הצגת המוצר המתחרה תחת שמו של המותג שטבעה התובעת יש בה כשלעצמה כדי להעיד על המוניטין שרכש מותג זה.

לפיכך יש לקבוע שבמישור היחסים שבין התובעת לנתבעים עלה בידי התובעת להוכיח את טענותיה בעניין קיום המוניטין.

יש לזכור בהקשר זה שדי בכך שעלה בידי התובעת להוכיח כי המוצר המשווק על ידה רכש מוניטין, ואין היא מחוייבת להוכיח כי הציבור מזהה את הסחורה עימה. לעניין זה נקבע כי "פעמים שהמוניטין ינבע משמו הטוב של היצרן, ופעמים שהוא ינבע ממאמצים שיווקיים שמקורם דווקא במותג מסויים... הגנה על שני סוגי המוניטין עולה בקנה אחד עם הרציונאל שבבסיס עוולת גניבת עין". גם במצב דברים בו הצרכן מעוניין "לרכוש מוצר מסוים של יצרן מסוים, אך מבלי שהוא יודע את זהותו של היצרן" חלה הגנת העוולה (הלכת אנג'ל, בפסקאות 16 ו-19 לפסק-דינו של כבוד השופט עמית ובפסקה 2 לפסק-דינו של כבוד השופט דנציגר). די, איפוא, בכך שהוכח כי הצרכנים זיהו ודרשו את המוצר "מאסטר סלייסר" כדי להקים למשווק ולנותן השרות את הגנת העוולה.

ב. רכיב ההטעיה

אשר לטענה בנוגע להטעיה, יש לחלק בעניין זה בין שאלת זהות המוצרים לבין השאלה אם אכן הוטעו הלקוחות ובאיזה עניין הוטעו.

כאמור, התובעת טענה כי המוצרים שייבאו הנתבעים יוצרו אמנם על ידי אותה חברה שייצרה את המוצרים שייבאה התובעת, אלא שמדובר במוצרים מאיכות נמוכה יותר. מאחר ואין כל מחלוקת שהמוצרים זהים למראית עין, טענה התובעת כי בהצגת מוצרי קונסטאר הנחותים כמוצרי סלייסר שהם מוצרי עילית יש משום הטעיה בוטה של הלקוחות. הנתבעים טענו כי המוצרים זהים לחלוטין וממילא לא הוטעו הלקוחות כלל.

יובהר שהשוואה חזותית של המוצרים והאריזות מעלה כי המוצרים נחזים להיות זהים לחלוטין, ואילו האריזות מציגות מוצר זהה אף אם בהיטל שונה מעט. השוני המרכזי, אם לא היחיד, הוא בכיתוב על האריזות ועל המוצר. על אריזות המאסטר סלייסר נרשם שם המותג "SLICER" באותיות גדולות על רקע אדום, ושם המוצר הרשום על האריזה הוא "Master Slicer". על אריזות המוצר המיובא ישירות מחברת קונסטאר רשום השם "KONSTAR" באותיות גדולות על רקע אדום, בגודל ובמיקום זהים לאלה של המותג "SLICER" במוצרי התובעת, ואילו שם המוצר נרשם כ- "Ultimate Chopper Set".

ככל שהדברים אמורים בשאלה אם אכן מדובר במוצרים באיכות שונה, לא עלה בידי התובעת להרים את הנטל המוטל עליה. בתמיכה לתזה שהעלתה, הציגה התובעת סרטון, שנערך לטענתה על ידי היצרן ושאמור לשיטתה לתמוך בטענה בדבר השוני בין המוצרים. דא עקא, שהסרטון אינו עוסק בשני מוצרים הנחזים להיות זהים למראית עין, ונראה שהוא מתייחס להשוואה בין מוצר חדש יותר למוצר מדגם קודם. מכל מקום, הסתמכות על טענות שהושמעו בסרטון אין בה משום ראיה של ממש בנוגע לשאלה השנויה במחלוקת. מאחר ואין מחלוקת שהמוצרים נחזים להיות זהים, הרי שיש צורך בחוות דעת מקצועית כדי להוכיח את השוני באיכות. לחלופין, ניתן היה לצרף מסמך רשמי של היצרן המעיד על שוני זה. לו היתה התובעת מציגה ראיה קבילה בעניין זה יתכן שהנתבעים היו עומדים על חקירת עורכה. התובעת לא עשתה דבר מכל אלה, ולא הרימה את נטל ההוכחה לטענה לפיה המוצר המיובא על ידי הנתבעים הוא באיכות שונה מזה שמכרה תחת השם מאסטר סלייסר.

כנגד מחדלה הראייתי של התובעת, פעלו הנתבעים להגשת חוות דעת מקצועית של מהנדס המכונות אלכסנדר פרינס. בחוות דעתו סקר המהנדס את שני המוצרים, מדד כל חלק במוצר האחד כנגד החלק המקביל במוצר השני והגיע למסקנה כי מידות החלקים ומשקליהם זהים לחלוטין, כאשר הסטיה המרבית היא 0.5% (בחלקים שמשקלם אינו רב). מסקנתו היתה כי הזהות במידות ובמשקלים מעידה על כך שמדובר בחלקים זהים. עוד ציין המהנדס כי ההטבעה בתבנית היציקה של חלקי הפלסטיק של שני המוצרים, על סימניה המיוחדים, מעידה על כך שמדובר "בסבירות גבוהה מאוד" בחלקים שיוצרו באותה תבנית יציקה עצמה במפעל. מכאן שמדובר במוצרים זהים לחלוטין. כאמור, המהנדס לא נחקר על חוות דעתו. ממצאיו, הנחזים להיות סבירים על פני הדברים, לא נסתרו.

לנוכח כל האמור לעיל, יש לקבוע שלא עלה בידי התובעת להוכיח שהמוצרים של קונסטאר שמכרו הנתבעים שונים מהמוצרים ששיווקה תחת שם המותג סלייסר. לפיכך, לא עלה בידה להוכיח את הטענה לפיה הטעו הנתבעים את הציבור לסבור שהם רוכשים מוצר שונה מהותית מזה שמוכרת התובעת.

על אף קביעה זו, יש לקבוע כי הנתבעים ביצעו גם את יסוד ההטעיה, תוך שהם מבקשים להיבנות מהפרסום הרב שעשתה התובעת למוצריה ומהמוניטין שרכשה בקרב הלקוחות. קביעה זו מתבססת על המסקנה לפיה הוטעו הלקוחות לסבור כי הם רוכשים מוצרים של מאסטר סלייסר ויזכו לשירות של החברה המשווקת את מאסטר סלייסר בישראל.

לעניין זה העידו המצהירים מטעם התובעת כי לקוחות שרכשו מוצרים של קונסטאר פנו לתובעת בשעה שגילו תקלות במוצר (סעיף 24 לתצהירם של טל הלפרין ושל שמואל סחר). עדות זו, שלא נסתרה, עולה בקנה אחד עם עדותו של הנתבע בתצהירו, לפיה עלתה הדרישה למוצרי מאסטר סלייסר המקוריים. יש בעדויות אלה כדי לבסס את הטענה לפיה זיהה קהל הלקוחות את המותג מאסטר סלייסר כמותג אמין, כשהוא רוכש את המוצר גם מתוך הנחה שיזכה לשירות שמעניקה התובעת. מכאן, שבשעה שהציגו הנתבעים מוצרים של קונסטאר כמוצרים של "מאסטר סלייסר" יצרו מצג בעיני לקוחותיהם לפיו יזכו אלה לשירות של התובעת. בעשותם כן ביצעו הנתבעים עוולה לפי סעיף 1(א) לחוק, האוסר ליצור מצג לפיו נמכר נכס או שירות ש"ייחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר".

יובהר שהגדרת העוולה בחוק הורחבה במפורש כך שתחול גם על מי שיוצר מצג לפיו הוא מעמיד לציבור הצרכנים שירות הניתן על ידי אחר (למצב ששרר קודם לחקיקת החוק ראו פנינה פרידמן "לבעית ה'טובין' העולת גניבת העין" הפרקליט לה 179 (התשמ"ג); לשינוי בהיקף התפרסות הגנת הסעיף בעקבות חקיקת החוק ראו יצחק עמית "הצעת חוק איסור תחרות לא הוגנת, תשנ"ו-1996" הפרקליט מג 223, 234 (התשנ"ו) והשוו רע"א 2960/15 הרצנו נ' P-Kama International Limited, מיום 7.9.15, בפסקה 11 להחלטה; ראו גם הדיון בעניין הבנה אפשרית של הציבור לפיה היצרן או היבואן נתפסים כמי ש"פרשו חסותם" על המוצר בע"א 7629/12 סוויסה נ' Tommy Hilfiger Licensing LLC, מיום 16.11.14, להלן: "הלכת טומי הילפיגר"). יתירה מזו, ההגנה המוענקת מכח העוולה חלה "לא רק על נסיבות בהן הנכס או השירות עלולים להיחשב בטעות כנכס או שירות שמקורם בעוסק אחר, אלא די בכך שייחשבו בטעות כבעלי קשר לעוסק אחר" (ע"א 45/08 מיגדור בע"מ נ' גייל, מיום 29.12.10, בפסקה 52 לפסק-הדין, להלן: "הלכת מיגדור"). בעת שהנתבעים יצרו מצג בעיני לקוחותיהם כי הם רוכשים "מאסטר סלייסר מקורי" ביקשו לא רק להיבנות מהפרסום שעשתה התובעת למוצר ומתודעת הצרכנים בעניין האיכות המיוחסת לו, אלא גם מהשירות המוענק על ידי התובעת ללקוחותיה ומתודעת הצרכנים הקשורה לו. בכך ביצעו את יסוד ההטעיה שבעוולת גניבת העין.

אשר לטענה לפיה עומדת לנתבעים ההגנה שבסעיף 1(ב) לחוק, דין הטענה להידחות. סעיף 1(ב) לחוק מעניק הגנה ל"שימוש של עוסק בשמו בתום לב". הגנתו של הסעיף פרושה על מי שעשה שימוש בתום לב בשמו "האמיתי" שלו (ראו בהרחבה ע"א 5207/08 World ORT נ' אורט ישראל, מיום 1.2.11, בפסקאות 40-39 לפסק-הדין), ואין הוא מעניק הגנה למי שעשה שימוש בשמו של עוסק אחר.

המסקנה מכל האמור לעיל היא כי הנתבעים הפרו את זכויות התובעת וביצעו כלפיה עוולה של גניבת עין.

כפי שהובהר לעיל, הצדדים הגיעו לכלל הסכמה דיונית כי אם ייקבע שהנתבעים הפרו את זכויות התובעת וביצעו עולה של גניבת עין, תידון שאלת גובה הפיצוי הססטוטורי לו זכאית התובעת. שאלה זו תידון להלן.

הפיצוי הסטטוטורי

סעיף 13 לחוק, שעניינו ב"פיצוי ללא הוכחת נזק", קובע כי:

(א)בית המשפט רשאי, על פי בקשת התובע, לפסוק לו, לכל עוולה, פיצויים בלא הוכחת נזק, בסכום שלא יעלה על 100,000 שקלים חדשים.

(ב)לענין סעיף זה יראו עוולות המתבצעות במסכת אחת של מעשים, כעוולה אחת.

הוראת סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות אינה אלא חלק משורה ארוכה של הוראות שהיתוספו לספר החוקים בעת האחרונה, ומטרתן לשרת, בין היתר, מנגנונים של הרתעה ראויה (ראו, לדוגמה, הפסיקה הסובבת את הוראת סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, בגדרה נקבע כי מדובר ב"פיצוי סטטוטורי" ש"אחת מתכליותיו היא ההרתעה" - בג"ץ 2651/09 האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' שר הפנים, מיום 15.6.11, בפסקה 38 לפסק-דינו של כבוד השופט דנציגר; לעניין "התמתנות" האופי העונשי של פיצוי זה ראו גם ע"א 1268/07 גרינברג נ' במירה, מיום 9.3.09, בפסקה 6 לפסק-הדין).

המינוח בו עושה המחוקק שימוש בעת חקיקת ההוראות שעניינן ב"פיצוי סטטוטורי" אינו עקבי. לעיתים מוגדר הפיצוי כ"פיצוי ללא הוכחת נזק" (ראו לדוגמה סעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; סעיף 13 לחוק עוולות מסחריות; סעיף 6(ב) לחוק למניעת הטרדה מינית, התשמ"ח-1988; סעיף 5(ב) לחוק איסור אפליה במוצרים ושירותים ובכניסה למקומות ציבוריים, התשס"א-2000), לעיתים הוא הוגדר כ"פיצויים אף אם לא נגרם נזק של ממון" (סעיף 10(א)(1) לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988; סעיף 3 לחוק הגנה על עובדים (חשיפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או במינהל התקין), התשנ"ז-1997; סעיף 13 לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954; סעיף 33יא לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957), ולעיתים מוגדר הוא כ"פיצויים לדוגמה" (סעיף 31א לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 26א לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958; סעיף 4(ב) לחוק הזכות לעבודה בישיבה, התשס"ז-2007). הרציונאליים לחקיקתם של הוראות אלה פורטו לא פעם בפסיקה, ודי אם נאמר כי אף במקרים בהם קיימים רציונאליים נוספים הנעוצים בצורך להתגבר על קשיי הוכחה, עדיין עוברת כחוט השני בפסיקה ההנמקה לפיה מטרתן של הוראות אלה היא הרתעתית (ראו, לדוגמה בלבד, הלכת מיגדור, בפסקאות 57 ו-59 לפסק-הדין; ע"א 2634/09 רוטנברג נ' אלגו השקיה בע"מ, מיום 6.1.11, בפסקה 46 לפסק-הדין; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזנגוף קלאב בע"מ נ' זואילי, מיום 16.11.11; ע"א 1203/13 טומשובר נ' ארט אופיק בע"מ, מיום 6.5.15, בפסק-דינו של כבוד השופט סולברג). עוד יש לציין כי בהוראות השונות שנזכרו לעיל נקבעו מדרגים שונים של פיצוי. המדרג הרלוונטי במקרה דנא, המהווה מעין פשרה בין המדרגים השונים, קובע מחד גיסא כי ניתן להורות על פיצוי ללא הוכחת נזק בסכום של 100,000 ₪ [הסכום הצמוד, נכון להיום, עומד על כ-134,000 ₪], אך מאידך גיסא מבהיר כי עוולות המבוצעות "במסכת אחת של מעשים" תיחשבנה כעוולה אחת לצורך קביעת סכום הפיצוי (ראו גם הלכת טומי הילפיגר, בפסקאות 92-91 לפסק-הדין).

רשימת השיקולים שעל בית המשפט לשקול עת נדרש הוא לפסוק פיצוי במסגרת הוראות המאפשרות השתת פיצוי סטטוטורי ללא הוכחת נזק, אינה רשימה סגורה (ראו ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ (כיום: חשב אגודה שיתופית בע"מ), פ"ד נא(5) 337, 352 (1997); ע"א 3559/02 מועדון מנויי טוטו זהב בע"מ נ' המועצה להסדר ההימורים בספורט, פ"ד נט(1) 873, 904-903 (2004), להלן: הלכת טוטו זהב). יחד עם זאת נקבע כי ככלל יתחשב בית המשפט במסגרת שיקוליו בעוצמת ההפרות, במספרן ובמשכן, באשמו של המפר, באופיו ובגודלו של העסק המפר ובשיקולים דומים (ע"א 592/88 שגיא נ' עיזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל, פ"ד מו(2) 254, 272 (1992); הלכת טוטו זהב, בעמ' 904; הלכת מיגדור, בפסקה 59 לפסק-הדין; ע"א 5671/11 אנדרסון מדיקל בע"מ נ' אוניפארם בע"מ, מיום 15.7.12, בפסקה 6 לפסק-הדין).

במקרה דנא יש להביא בחשבון מחד גיסא את אשמו של המפר ועוצמת ההפרות הבאה לידי ביטוי בהישענות הנתבעים על המותג שבנתה התובעת, הצגת מוצרים מקבילים כמוצריה תוך ניצול השקעתה בפרסום מוצריה והשם שרכשו מוצרים אלה, פרסום מוצרים מקבילים באופן היוצר בעיני הלקוחות מצג כי מדובר במוצריה של התובעת והטיית לקוחות לרכישת מוצרים אלה חלף מוצריה. מאידך גיסא, נראה שדרך פעולה זו הפסיקה בסמוך לאחר הגשת התביעה, ולא הובהר מתי החל הנתבע בדרך פעולה זו קודם להפרה הקונקרטית (הנתבעת התאגדה אך זמן קצר קודם להפרה הקונקרטית). עוד יש להביא בחשבון את העובדה כי העסק המפר אינו עסק גדול. על יסוד מכלול שיקולים אלה, ובחינת נסיבות העניין גם כנגד אותם מקרים שנזכרו בפסיקה שהובאה לעיל, הגעתי לכלל מסקנה לפיה יש להשית על הנתבעת פיצוי סטטוטורי בסכום של 50,000 ₪ (פיצוי זה עניינו רק בתקופה מעת התאגדות הנתבעת) ועל הנתבע פיצוי סטטוטורי בסכום של 60,000 ₪ (לתקופה שעד להתאגדות הנתבעת ובגין אחריותו האישית להפרה). סכומים אלה כוללים הפרשי הצמדה וריבית עד היום.

סוף דבר

התביעה מתקבלת. ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לעשות כל שימוש בכינוי סלייסר או מאסטר סלייסר בעסקם, למעט שעה שהם מוכרים מוצרים שייבאה התובעת ומציגים אותם בשמות אלה. כמו כן מחוייבת הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי סטטוטורי בסכום של 50,000 ₪ והנתבע מחוייב לשלם לה פיצוי סטטוטורי בסכום של 60,000 ₪. סכומים אלה ישולמו עד ליום 3.4.17, שאם לא כן הם ישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

כמו כן ישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בכל הוצאות המשפט של התובעת. בנוסף ישאו הנתבעים, יחד ולחוד, בשכ"ט עורכי-דינה של התובעת בסכום כולל של 20,000 ₪. הסכום המופחת נובע מההסכמה הדיונית אליה הגיעו הצדדים, שקיצרה את ההליכים וייעלה אותם.

המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ט"ז באדר התשע"ז, 14 במרץ 2017, בהעדר.