פסק דין
בפניי תובענה בסדר דין מהיר אשר התבררה תחילה בסדר דין מקוצר, ולאחר מתן רשות להתגונן, ובהגיע התיק אליי הוסכם כי יינתן פסק דין על דרך של סיכומי טענות הצדדים.
מפאת העובדה כי הצדדים העלו טענות רבות שלרובן אתייחס, אינני עושה שימוש תקנה 214 טז לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984.
עיקרי העובדות:
התובע רצף במקצועו. הנתבעת הינה חברה פרטית אשר עסקה בעבודות ריצוף ואבן, וככל הנראה אינה פעילה עוד .
הנתבע מס' 2 היה בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה בעל מניות ומנהלה של הנתבעת ובעל זכות החתימה.
בין הצדדים נחתם הסכם אשר אינו נושא תאריך אך סביר כי נחתם בדצמבר 2007, ונושא את הכותרת :"חוזה עבודה עם קבלן משנה" כאשר צד א' מוגדר רונן פ. עבודות אבן ושיש בע"מ וצד ב' מוגדר כריים טייב סאלח, הוא התובע בתיק זה.
העבודה עצמה הייתה אמורה להתבצע באתר מלון דן כרמל. המחיר והכמויות אינם במחלוקת, והחוזה עצמו מצוי בכתב התביעה המתוקן ובסיכומי הצדדים.
אין חולק כי שיקים המשוכים על בנק דיסקונט ונושאים את שם החברה, רונן פ. עבודות אבן ושיש בע"מ, ניתנו לתובע כנגד חשבוניות מס, כאשר השיק הראשון הוגדר כמבוטל, וכן, סומן כאכ"מ ואילו שני שיקים אחרים, הנושאים את התאריך 25.4.08 ו-25.5.08 לא הוצגו לפירעון מפאת העובדה שהתובע סבר כי היות והשיק הראשון לא כובד לא יכובדו שאר השקים.
עתה באה ועולה השאלה המרכזית, האם יש מקום לחייב את הנתבע מס' 2, פיפרמן רונן, בחובה של החברה כלפי התובע.
הצדדים הציגו את טיעוניהם בכתב וכן צורפו לכך מסמכים אשר כל צד סבר שמסמכים אלה פועלים לטובתו, וכן הסתמכתי בפסק הדין על הדיון אשר התקיים בפני כב' הרשמת פומרנץ, בהחלטה בעיקולים הזמניים והמסמכים אשר הוגשו שם.
דיון משפטי:
מהחומר אשר הוצג בפניי, נראה לי כי יש לתחום 3 חלופות להטלת אחריות על הנתבע מס' 2.
חיובו של הנתבע מס' 2 מכוח אחריות אישית לחוב כלפי התובע, הרמת מסך ההתאגדות של החברה וחיוב המערער מכוח שליטתו בחברה, הן מכוח רשלנות והן מכוח עקרונות כלליים כמו הפרת חובה חקוקה כפי שעולה מהסיכומים אשר העלו הצדדים.
קראתי היטב את החומר אשר הוצג בפניי, והגעתי למסקנה כי יש להטיל את החבות על הנתבע מס' 2 שכן, דומני כי לגבי הנתבעת מס' 1 לא קיימת כל מחלוקת באשר לחובות.
האחד – סבורני כי הנתבע מס' 2 עשה שימוש ציני במושג האישיות המשפטית כדי להימלט, בסיומו של יום מזיהוי מקור החוב. בהקשר זה ראה את תיק ע"א 324/82 עיריית בני ברק ואח' נ' רודברג פ"ד מה (4) 102. לכן, התנהגותו עלתה כדי רשלנות ומצג מטעה בניהול ענייני החברה באופן המצדיק הטלת אחריות אישית עליו.
אין חולק גם באשר לעובדה שהנתבע מס' 2 היה למעשה "החברה" במובן שהיה בעל מניות יחיד, בעל זכות החתימה, ולמעשה הוא זה שניהל את המו"מ וחתם על החוזה עם התובע.
לכאורה, הטענה בדבר אישיות משפטית נפרדת, יכולה הייתה לעמוד לו אילו העובדות אשר עומדות בפניי היו שונות.
בהתאם למודל של האחריות האישית, אורגן בחברה אינו יכול להסתתר מאחורי אישיות משפטית נפרדת של החברה, מקום בו ביצע הוא עצמו מעשה נזיקין כלפי נושה של חברה ראה ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן פ"ד ה(4) 253-266, שם עמד בית-המשפט על העקרונות הבאים:
"עקרון היסוד של דיני הנזיקין הוא, כי מי שמקיים את היסודות של העוולה אחראי למעשיו שלו. מעמדו של המעוול בהירארכיה המינהלית או הביצועית אין בו כדי לשחרר את המעוול מאחריותו. על-כן, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה לא למען עצמו, אלא כעובד או כשלוח של אחר, אין בה כדי לשחרר את המבצע מאחריות בנזיקין. בדומה, עצם העובדה שאדם מבצע עוולה כאורגן של תאגיד, אין בה כדי לשחררו מאחריות" (ע"א 507/79 מוריס ראונדנאף (קורן) נ' אילנה חכים, פ"ד לו(2) 757, 794).