1. הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק-דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד סגנית-הנשיאה ד' פלפל), מיום 24.1.2010, וכן נגד פסיקתה שנחתמה ביום 18.4.2010. לפניי בקשה מטעם המשיב לסילוק הערעור על-הסף מחמת איחור בהגשתו. השאלה העיקרית הצריכה הכרעה היא האם המועד להגשת הערעור נקבע לפי מועד מתן פסק-הדין או שמא לפי מועד מתן הפסיקתה. שאלה זו מתפצלת לשתי שאלות-משנה: האחת, האם הפסיקתה היא פסיקתה "מבהירה" (מתקנת) או שמא פסיקתה "משקפת"; השנייה, האם במקרה שבו הפסיקתה "מבהירה" (מתקנת) את פסק-הדין, מוארך מניה וביה המועד להגשת ערעור על פסק-הדין.
רקע
2. העובדות הצריכות להכרעה בשאלות שלפניי, כפי שהן עולות מן המסמכים שבתיק, הן כדלקמן: בין הצדדים התקיימו שתי שותפויות שעניינן עסקאות בזהב וביהלומים. המערערים הגישו שתי תובענות לפירוק השותפויות, ושתיהן נדונו והוכרעו על-ידי בית המשפט המחוזי. הערעור שבכותרת מופנה נגד פסק-הדין והפסיקתה שחתמו את הדיון באחת מן התובענות הללו (זו שעסקה בשותפות היהלומים). בפסק-הדין, שניתן כאמור בתאריך 24.1.2010, אימץ בית המשפט את "חוות-הדעת המקורית" ואת "חוות-הדעת המתוקנת" של רואה-החשבון שמונה לצורך עריכת התחשבנות בין הצדדים. בפסיקתה, שנחתמה כאמור ביום 18.4.2010, נקבע כי שלושה מסמכים שהגיש רואה-החשבון מהווים חלק מפסק-הדין: הדוח המקורי, מסמך ההבהרות מיום 12.11.2009, ותשובת לשאלות נוספות מיום 31.12.2009. בית המשפט כתב בפסיקתה כי "בהתאם לאמור בסע' 1 למכתב המפרק מיום 31.12.09, נספח א3, על המבקשים (ה"ה מיטרני) לשלם למשיב (מחלוף) סך בשקלים השווה ל - 109,000 דולר ארה"ב, לפי השער היציג של הדולר נכון ליום 31.12.09, כאשר מאותו מועד ישא סכום זה הפרשי הצמדה וריבית כחוק, עד לתשלום בפועל".
הערעור הוגש ביום 17.5.2010, והוא נסב כאמור הן על פסק-הדין מיום 24.1.2010 הן על הפסיקתה מיום 18.4.2010.
3. המשיב גורס כי הערעור הוגש באיחור - כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק-הדין. המשיב מוסיף ומציין כי פסק-הדין שניתן ביום 24.1.2010 הוא-עצמו בגדר פסק-דין משלים לפסק-דין חלקי שניתן עוד בשנת 2003. אליבא דהמשיב, הפסיקתה שניתנה ביום 18.4.2010 - "ככל פסיקתה" - אינה אלא שיקוף של פסק-הדין, ואין בה כדי לשנות את מועד הגשת הערעור.
4. המערערים מצדם סבורים כי הערעור הוגש במועד וזאת לאור העובדה שהפסיקתה מיום 18.4.2010 איננה פסיקתה משקפת גרידא, אלא פסיקתה אשר מבהירה או מתקנת את פסק-הדין שקדם לה. טעם הדבר: בעוד שבפסק-הדין מיום 24.1.2010 אומצו חוות-הדעת המקורית של רואה-החשבון וכן מסמך מיום 12.11.2009 (שבא בעקבות שאלות הבהרה ששלחו הצדדים לרואה-החשבון), הרי שבפסיקתה אומץ מסמך נוסף מיום 31.12.2009, שבו תוקנה שוב חוות-הדעת בדרך של הוספת הפרשי ריבית. המערערים גורסים כי המסמך מיום 31.12.2009 נערך בעקבות שאלות ששיגר המשיב לרואה-החשבון על דעת עצמו וללא אישור של בית המשפט. המערערים מוסיפים וטוענים כי בפסיקתה נעשו שני תיקונים נוספים: האחד בנוגע לזהות הצדדים, והשני בעצם קביעת סכום סופי לתשלום בו-בזמן שקיים ערעור תלוי-ועומד על פסק-דין אחר שניתן בין הצדדים - בעניין שותפות הזהב - שיש לו השפעה על ההתחשבנות. לחלופין, עותרים המערערים להאריך להם את המועד להגשת הערעור, ולחילופי חילופין מבקשים הם כי ערעורם יומר בבקשת רשות ערעור על הפסיקתה בלבד.
5. לאחר הגשת תגובת המערערים הגיש המשיב הודעה מטעמו. בהודעתו דיווח המשיב על כך שבית המשפט המחוזי דחה בינתיים בקשה מטעם המערערים לעיכוב ביצוע פסק-הדין, זאת בהתבסס על נימוקי המשיב ובהם הנימוק שלפיו הערעור לבית משפט זה הוגש באיחור נוכח היות הפסיקתה בגדר שיקוף ותמצית של פסק-הדין. זאת ועוד, המשיב הגיש הודעה נוספת לבית משפט זה ובה ציין כי פנה לבית המשפט המחוזי על-מנת שיבהיר אם הפסיקתה נועדה לשקף את פסק-הדין או שמא לתקנו. בית המשפט המחוזי כתב בהחלטה מיום 20.7.2010 כי אינו סבור שתקנות סדר הדין האזרחי מבחינות בין פסיקתה משקפת לבין פסיקתה מתקנת, וכי לאחר שעיין באסמכתאות שהוגשו לו בעניין זה, נותר בדעתו "באשר למשמעות הנכונה של פסיקתא שהיא צילום מתומצת של פסה"ד".
6. ביום 2.8.2010 קיימתי דיון במעמד הצדדים. המשיב טען כי הפסיקתה שניתנה במקרה זה טפלה לחלוטין לפסק-הדין ואין בה כל תוספת או שינוי. לשיטתו, יש לקרוא את דבריה של השופטת בפסק-הדין מיום 24.1.2010 כאימוץ של כל המסמכים שהגיש רואה-החשבון, וכי כשנאמר בפסק-הדין "חוות-הדעת המתוקנת של רואה החשבון" התכוון בית המשפט לא רק למסמך ההבהרות מיום 12.11.2009 אלא גם למסמך מיום 31.12.2009. מסמך אחרון זה, הטעים המשיב, היה מונח לפני בית המשפט המחוזי ולא טמן בחובו כל שינוי מהותי לחוות-הדעת. לחיזוק הבנה זו הפנה המשיב לסיפא של פסק-הדין, שם מתייחס בית המשפט להעברת סכום של 5,612$ המופקד בקופת בית-המשפט וזאת בעקבות האמור במסמך מיום 31.12.2009. המשיב הוסיף והדגיש כי הפנייה לרואה-החשבון - זו שהובילה למסמך מיום 31.12.2009 - לא הייתה על דעת עצמו אלא לפי רשות שנתן לו בית-המשפט. לבסוף גרס המשיב כי גם אם הפסיקתה מתקנת את פסק-הדין, אין בכך כדי להכשיר את הגשת הערעור באיחור ביחס לפסק-הדין עצמו (להבדיל מהגשת ערעור על הפסיקתה בלבד). לדבריו, במקרה זה אין כל עילה להארכת המועד להגשת ערעור על פסק-הדין.
7. המערערים לעומת זאת חזרו וטענו כי הפסיקתה במקרה זה הטמיעה תיקונים בפסק-הדין, ולעניין זה הפנו לתיקונים שפורטו בתגובה לבקשה לסילוק על-הסף. לדעת המערערים, אין בעמדתה העקרונית של כבוד השופטת פלפל כי כל פסיקתה היא בגדר שיקוף של פסק-הדין - עמדה שהובעה לאחר שהמשיב פנה לבית המשפט מבלי שהדבר נודע למערערים - כדי לשנות בעניין זה. לשיטתם של המערערים, גם אם מדובר במקרה גבולי ובלתי-ברור, יש לילך לקראתם לאור חשיבותה של זכות הערעור. עוד טענו המערערים כי מפסקי-הדין שעסקו בנדון עולה שכאשר הפסיקתה מבהירה את פסק-הדין או מתקנת אותו, יש בכך כדי להאריך מניה וביה את המועד להגשת ערעור על פסק-הדין המקורי; ואף אם לא כך הדבר - הרי שיש הצדקה להאריך במקרה זה את המועד להגשת הערעור.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים באתי למסקנה כי אין בידי לקבל את עמדת המערערים במלואה, גם לא את עמדת המשיב במלואה, וכי בסופו של יום אין להסיר את הערעור מן המרשם. טעמיי יפורטו להלן.
מסגרת נורמטיבית: פסיקתה משקפת - פסיקתה מבהירה/מתקנת
8. תקנה 198 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי או התקנות) עוסקת בעריכת פסיקתה. זו לשון התקנה:
(א) על סמך החלטה שניתנה מותר לערוך פסיקתה, שתכיל את מספר התיק, שמות בעלי הדין ומענם, הסעד או ההכרעה האחרת שניתנו בענין הנדון, וצו בדבר הוצאות המשפט; הפסיקתה יכול שתהא ערוכה לפי טופס 16 ויחתום עליה שופט או רשם; תאריך שימוע ההחלטה הוא התאריך לפסיקתה.
(ב) הומצאה פסיקתה לבעל דין, רואים כאילו הומצאה לו ההחלטה גופה.
הנה כי כן, הפסיקתה היא "תמצית של החלטה שניתנה, המפרשת את ההכרעה ללא נימוקים" (ע"א 26/88 שמאי נ' טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ, פ"ד מב(2) 837, 839 (1988)). כלומר, לפסיקתה אין קיום עצמאי אלא היא נסמכת על ההחלטה השיפוטית, טפלה לה ומבטאת את תוצאתה האופרטיבית (ראו רע"א 3110/04 דוד נ' מלצר (לא פורסם, 31.5.2005); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 340 (מהדורה עשירית, 2009)). הפסיקתה - חתומה על-ידי שופט או על-ידי רשם - אינה חי הנושא את עצמו אלא "תרכיז" של פסק-דין שכבר ניתן. עמד על מטרתה של הפסיקתה כבוד השופט א' רובינשטיין בציינו: "כעולה מן התקנה [תקנה 198 לתקנות - ג' ש'], הפסיקתה היא ביסודה מכשיר אופרטיבי מעשי לנוחות מימושו של פסק הדין, ולא בכדי צורף לתקנות סדר הדין האזרחי טופס 16, בגדרי תקנה 198, המתווה דפוס אפשרי לכתיבתה של פסיקתה" (רע"א 9643/09 מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ נ' א.ד.י. מערכות סטריאו ואזעקות לרכב בע"מ (טרם פורסם, 23.12.200); ההדגשה במקור).
9. עם זאת, בפועל, הפסיקתה עשויה לחרוג מגדר שיקוף של פסק-הדין גרידא. כך, פסיקתה שנחתמה על-ידי השופט שנתן את פסק-הדין (ולא על-ידי רשם) יכול שתבהיר את פסק-הדין או תפרש נקודה בלתי-ברורה בו (בש"א 7132/94 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' תעשיות מרסי עפולה בע"מ, פ"ד מט(1) 532, 537 (1995)). אכן, כאשר הפסיקתה ניתנת על-ידי השופט שישב בדין "יכולה הפסיקתא להוות מכשיר לפירושו של פסק הדין" (ע"א 1050/01 גבעת כח, מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' עו"ד רוזנבלום (לא פורסם, 18.2.2002)). "אם חתם השופט בעצמו על הפסיקתה, יכולה היא לשמש לפירוש פסק הדין שהיה סתום" (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 523 (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995)). עמד על כך בית המשפט העליון בקבעו:
אכן, דרך המלך כאשר פסק הדין או ההחלטה אינם ברורים בנקודה מסוימת, היא לפעול לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל, אולם כאשר הפסיקתה נחתמת על-ידי אותו השופט אשר נתן את פסק הדין או ההחלטה, הרי שבמקרים מסוימים ניתן להשתמש בה לשם הבהרת ההחלטה או פסק דין סתום (רע"א 426/09 סאלח נ' חברת אזהר, חברה לפיתוח נכסים (טרם פורסם, 20.7.2009)).
מדובר אפוא במצבים שבהם הפסיקתה "מפצחת" נקודה עמומה בפסק-הדין המקורי או מכריעה במחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בכל הנוגע לפירושו הנכון של פסק-הדין. נראה כי פסיקתה עשויה במקרים מסוימים אף לשנות את ההכרעה בפסק-הדין המקורי (ראו דברי כבוד השופטת ע' ארבל ברע"א 10100/06 צמח נ' עיריית רמת השרון (לא פורסם, 3.11.2008)). אולם יש לציין כי השימוש בפסיקתה כאמצעי פרשני הוא חריג. מדובר בעיקרו של דבר בכלי פרשני "צר" הנובע מן הצורך "לתרגם" להוראה אופרטיבית-מספרית פסק-דין שיש בו נקודה מטושטשת. בדרך-כלל, תפקידה של הפסיקתה הוא לשקף את פסק-הדין ולא להוות "מקצה שיפורים" לו (כלשונו של כבוד השופט רובינשטיין בעניין מתן י. מערכות תקשורת ואיתור בע"מ הנ"ל, פס' ח להחלטתו).
פסיקתה משקפת - פסיקתה מבהירה/מתקנת: דרך ההשגה