כהן נ' כהן ואח'

החלטה

בהחלטה זו אקבע מה טעון הכרעה שיפוטית נוספת של ערכאה זו בתיק זה, בהמשך לפסה"ד שניתן ביום 26.1.14 ע"י ביהמ"ש המחוזי בת"א (תיק רע"א 12591-1-13), פס"ד בו אושר חלק מקביעותיי בפס"ד מיום 3.9.13 בתביעת התובע ושר בו בוטל חלק אחר מאותן קביעות.

ביקשתי משני הצדדים להודיעני כיצד הם מבינים את הכרעת פסה"ד של ביהמ"ש המחוזי, ולאחר שהות שביקשו וקיבלו (במטרה למצות מו"מ שניהלו ושמן הסתם הסתיים ללא הסכם פשרה), שניהם הגישו הודעות ובהן הציגו את הדרך בה מבינים את פסה"ד של המחוזי.

לאחר שעיינתי בהודעות הצדדים האחרונות כמו גם בכל מסמכי התיק שבנדון ואף תיק הערעור הנ"ל, אני מחליט כך:

וזוהי התוצאה האופרטיבית של פסה"ד בערעור:

אושרה קביעתי בפסק-דיני לפיה ההסכם שנעשה בין הצדדים בוטל (בשל אופן התנהלות הנתבעת 2) ולפיה ביטול זה מזכה את התובע בהשבת הסכום אותו שילם לנתבעת 2. ביהמ"ש של ערעור קובע כי מבוטל חיובה הכספי של הנתבעת 2 בכל הנוגע לסכום שנפסק מעל 2,300 ₪, כך שביהמ"ש של ערעור אישר למעשה את תוקפו של חיוב הנתבעת 2 לשלם לתובע סך של 2,300 ₪, וחיוב זה נותר אפוא בתוקף.

לא אושרה קביעתי בפסק-דיני לפיה יש תחולה בנסיבות המקרה להוראות חוק הגנת הצרכן. ביהמ"ש של ערעור קובע כי שאלת תחולת חוק זה מצריכה ליבון עובדתי והתייחסות להגדרת "צרכן" בחוק. ביהמ"ש של ערעור הורה כי הדיון בשאלת תחולת חוק זה יוחזר אליי, לבחינה ולהנמקה.

לא אושרה קביעתי בפסק-דיני לפיה יש לחייב בנסיבות גם את הנתבע 1 באופן אישי, וזאת משביהמ"ש של ערעור קובע שחיוב זה נעשה ללא הנמקה. ביהמ"ש של ערעור הורה כי הדיון בשאלת החיוב האישי יוחזר אליי, לבחינה ולהנמקה.

עליי להכריע בשאלה מהו הסכום הנכון והמדויק אותו על הנתבעת 2 להשיב/לשלם לתובע (מעבר לסך הנ"ל של 2,300 ₪ שאושר בערעור).

יצוין כי איני מקבל את פרשנות הנתבעים 1+2 של פסה"ד בערעור, פרשנות לפיה ביהמ"ש של ערעור הורה על החזרת הדיון אליי רק בשאלה הראשונה של תחולת חוק הגנת הצרכן ובשאלת גובה הסכום לו זכאי התובע. מלשון וממבנה פסה"ד בערעור ברור שאת כל החלקים בפסק-דיני שביהמ"ש של ערעור לא אישר (אלא ביטל) הוא ביקש להחזיר לדיון חוזר בפניי, לרבות בשאלת חיובו האישי של הנתבע 1. ביהמ"ש של ערעור נקט אכן בלשון יחיד ("העניין הנ"ל") בשורה 14 בעמ' 3 לפסק-דינו (לשון שיצרה לכאורה ספק פרשני), אך ברור (מהותית ותכנית) שהכוונה היא לכל הנושאים (העניינים) אותם לא אישר כאמור ביהמ"ש בפסק-דיני. ויודגש כי הדיבור הנ"ל ("העניין הנ"ל") בא בפסקה נפרדת ולא באותה פסקה בה הוצג עניין אחד כזה או אחר, והדיבור הנ"ל בא לקראת סוף פסה"ד וסיכם, לכן, את התוצאה האופרטיבית של פסה"ד בערעור. זאת ועוד, הביטול של קביעתי בנושא החיוב האישי נעשה מהטעם היחיד של היעדר הנמקה, כאשר ביהמ"ש של ערעור לא מחווה כל דעה לגופם של דברים, כך שגם מטעם זה ברור שהחזרת הדיון אליי נעשתה כדי לאפשר בחינה והנמקה, שיוכלו בעתיד לעבור מחדש תחת ביקורת ערעורית.

אשר על כן, אני קובע כי עליי לדון ולהכריע, מחדש, במצוות פסה"ד של ערעור הערעור, בשאלת תחולת חוק הגנת הצרכן, בשאלת חיובו האישי של הנתבע 1, וכן בשאלת גובה הסכום לו זכאי התובע, כאשר מאחר, שגם לפי קביעות ביהמ"ש של ערעור, ההכרעה מחייבת ליבון עובדתי, יתקיים בפניי דיון הוכחות חדש לצורך הכרעה באותן שאלות.

אני קובע אפוא בפניי ישיבת הוכחות חדשה בתיק זה ביום 18.6.14 בשעה 12:30.

מובהר כי הדיון מתקיים רק בין התובע לבין הנתבעים 1+2, כאשר התביעה כנגד הנתבעת 3 נדחתה, ואיש לא ערער על כך.

על הצדדים להגיע לישיבת ההוכחות מצוידים בכל הראיות הרלוונטיות שבידיהם, לרבות כל עדיהם.

ככל שמי מהצדדים מעוניין להזמין עדים לקראת אותו דיון, עליו לעשות זאת בדרך החוקית הקיימת (ניתן לברר נהלים במזכירות ביהמ"ש) ולא יאוחר מיום 30.4.14 !

החלטה זו תישלח לשני הצדדים, בדואר רשום.

ניתנה היום, ט"ו אדר ב תשע"ד, 17 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.