ישראל נ' פרץ

הנאשם הורשע על פי הודאתו בביצוע עבירה על סעיף 64 בפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: בפקודה) – גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

הרשעת הנאשם הייתה במסגרת הסדר טיעון בין המדינה להגנה במסגרתו הודה הנאשם בעובדות כתב אישום מתוקן והצדדים סיכמו על רכיב מאסר מוסכם לתקופה של 6 חודשים לריצוי בדרך של עבודות שירות.

כמו כן, סיכמו הצדדים שיתר רכיבי הענישה יהיו בטיעון חופשי וכי עובדות כתב האישום המתוקן יהיו המסגרת לטיעוני הצדדים ללא כל חריגה או תוספת עליהן.

בטיעוניה, הסבירה המדינה כי פרשה זו ייחודית מאד בנסיבותיה ונסיבות אלה הובילו את המדינה לחריגה מהותית ממדיניות הענישה לה היא טוענת במקרים של גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

בהתאם להסברי המדינה, כתב האישום בפרשה זו הוגש בשיהוי ניכר מאד של כמעט חמש שנים מיום קרות התאונה וזאת בשל אי קבלת חוות דעת הקובעת את סיבת המוות של המנוחה בתאונה זו. אותה תקלה שגרמה לשיהוי של שנים ארוכות בהגשת כתב האישום, היא אשר הובילה בסופו של יום את המדינה למסקנה לפיה ראוי לתת לשיהוי זה ביטוי ברף הענישה המבוקשת ולכן סוכם על תקופת מאסר המינימאלית הקבועה בחוק (ראה סעיף 64 בפקודה) לריצוי בדרך של עבודות שירות.

שונה עמדת הפרקליטות בכל הקשור לרכיב הפסילה בפועל של הנאשם בפרשה זו:

לשיטת המדינה במקרים דומים לעובדות כתב האישום הנוכחי, נפסלו נהגים לתקופות שנעות בין 7 ועד 12 שנים. אין הצדקה לענישה נמוכה יותר ממתחם ענישה זה שכן התחשבות מלאה קיבל הנאשם ברכיב הענישה המרכזי הוא רכיב המאסר, ואין הצדקה להתחשבות נוספת גם ברכיב הפסילה בפועל.

בנוסף, התבקש בית המשפט לגזור על הנאשם עונש של מאסר מותנה וכן לקבוע פיצוי כספי למשפחת המנוחה.

ב"כ הנאשם הגיש טיעונים בכתב וביקש להוסיף טיעונים בעל פה זאת לאחר שהעיד כעדי אופי את הורי הנאשם ובת זוגו.

בהתאם לעמדת ההגנה, יש נפקות רבה לשיהוי שבהגשת כתב האישום כנגד הנאשם על גבול תקופת ההתיישנות לא רק לרכיב המאסר אלא גם לרכיב הפסילה בפועל.

לשיטת ההגנה הגשת כתב האישום בשיהוי כה ניכר גרמה לנאשם מצב בו יכולתו לנהל הגנתו בצורה סבירה נפגעה אנושות, עינוי הדין שנגרם לו בלתי סביר, ואין הצדקה כי מצב זה אותו גרמה המדינה יבוא לידי ביטוי רק בתקופת המאסר או דרך ריצוי המאסר.

ההגנה הדגישה את היות הנאשם אדם נורמטיבי לחלוטין עם נסיבות חיים קשות ומצב כלכלי קשה עוד יותר.

הוסבר כי הנאשם תומך יחיד בשני הוריו הקשישים כאשר אביו עיוור ונכה בשיעור של 100% ותלוי לחלוטין ברישיון הנהיגה של הנאשם לניידות בסיסית.

כך הסבירה גם אשת הנאשם כי פרנסת המשפחה כולה (הנאשם אב לשני ילדים ומפרנס יחיד) תלויה ביכולת הנהיגה של הנאשם וללא רישיון תאלץ המשפחה לחיות מקצבת אבטלה זעומה.

ב"כ הנאשם טען כי רף רשלנות הנאשם נמוך מאד, אין לחובתו עבר תעבורתי מכביד, רישיון נהיגתו לאחר התאונה הושב לו בהחלטה של בית המשפט המחוזי בתום 45 יום בלבד אגב קביעה של בית המשפט המחוזי כי רף רשלנותו נמוך, ובמהלך חמש השנים האחרונות לא ביצע הוא כל עבירת תעבורה מהותית מה שמחזק את הטענה כי לא נשקפת ממנו כל מסוכנות.

בנסיבות אלה, סבורה ההגנה כי לכל היותר ראויה תקופת פסילה בת שנה אחת, ואין כל הצדקה לרכיב של פיצוי כספי,  שכן פיצוייה של משפחת המנוחה מעוגן בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים וכל פיצוי בגזר דין יהיה הלכה למעשה כפל פיצוי.