ישראל נ' עסלי סעיד ואחיו,בלוקים,עבודות עפר וכבישים בע"מ ואח'

כמצוות סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הריני מודיעה כי החלטתי לזכות את הנאשמים 1-3 מביצוע העבירות שיוחסו להם.

כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום שמייחס להם עבירות של איסור לכלוך והשלכת פסולת, פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה והפרת אחריות נושא משרה בתאגיד.

כתב האישום ותשובת הנאשמים

1. מעובדות כתב האישום עולה כי הנאשמת 1 היא חברה, שאחד מעיסוקיה הוא שיווק בלוקים ובבעלותה משאית מסוג וולבו מ.ר 86-089-33 (להלן: "המשאית"). הנאשמים 2 ו-3 הם מנהלים בחברה, ובחברה נוספת בשם בני פואד עסלי בע"מ (להלן: "חברת בני פואד") ומתוקף תפקידם היו אחראים על עבודתו של נאשם 4, שעבד כנהג משאית בחברה. כן נטען כי במועדים הרלבנטיים לכתב האישום הנאשמת 1 וחברת בני פואד עבדו בשיתוף פעולה והשתמשו במשאית לצרכים שונים של שתי החברות.

עוד עולה מכתב האישום כי בתאריך 14.11.17 סמוך לשעה 09:55 הנאשמים השליכו בצוותא פסולת בניין שכללה, בין היתר, גושי בטון (להלן: "הפסולת"), בשטח פתוח, ברשות הרבים, בין כפר ערה לכפר קרע, בגוש 12156 חלקה 15 נ.צ. 206549/712224, באמצעות המשאית שבה נהג הנאשם 4.

בהמשך, ניתנה לנאשמת 1 הודעת איסור שימוש במשאית והוצא לה צו ניקוי שקבע כי עליה לפנות את הפסולת לא יאוחר מיום 30.11.17. הנאשמים, או מי מטעמם, לא פינו את הפסולת במועד ונכון ליום 4.12.17 הפסולת נותרה במקרקעין.

1. בתשובתם לאישום, הנאשמים 1-3 הודו בהיות הנאשמת 1 הבעלים של המשאית, בהיות הנאשם 3 מנהל בנאשמת 1 ובכך שהנאשם 4 עבד בחברה. הנאשמים אף הודו בכך שניתן לנאשמת 1 צו פינוי והם לא פינו את הפסולת, אולם כפרו בהשלכת הפסולת, כפרו בכך שהמקום בו הושלכה הפסולת מהווה "רשות הרבים" וטענו כי הנאשם 2 אינו מנהל בחברה, אלא עובד ולכן הוא אינו אחראי על הנאשם 4.

הנאשם 4 הודה בכך שנהג במשאית במועד הנזכר בכתב האישום ובכך ששפך עודפי עפר ומילוי מהמשאית, ברם טען כי אין מדובר בפסולת וכי אין מדובר ברשות הרבים, אלא בשטח פרטי.

לנוכח תשובת הנאשמים לאישום, נשמעו ראיות בתיק.

מטעם המאשימה העידו המפקחים ברק אלפי ותום גרוסמן.

מטעם ההגנה העידו הנאשמים, מר מוריד עותמאן - מהנדס שערך חוות דעת וגב' עסלי סיואר.

תמצית טענות הצדדים

1. ב"כ המאשימה, בסיכומיו בעל פה, הפנה לעדותם של המפקחים, לצד התמונות ת/9 וטען שהוכח כי מדובר בפסולת שכוללת גושי בטון, שהושלכה ברשות הרבים, בהדגישו כי שאלת היות השטח ציבורי או פרטי אינה נבחנת לפי זהות הבעלים, ובהפנותו לפסיקה. ב"כ המאשימה ביקש לקבוע כי עבירות שביצעה הנאשמת בעבר מהוות "מעשים דומים", שיש בהם ללמד על מעורבותם של הנאשמים בעבירות מושא התיק דנן. כן טען כי הוכח שהנאשמת 1 וחברת בני פואד קשורות זו בזו, בהפנותו לעדויות הנאשמים 2-3 וכי הנאשמת 1 אחראית לביצוע העבירות, מכח בעלותה במשאית. בהתייחס לזיקת הנאשמים 2 ו-3, ב"כ המאשימה טען כי מדובר בעבירות מסוג אחריות קפידה, וכי הנאשמים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שלא ידעו או שעשו כל שניתן כדי למלא אחר הוראות החוק. בהתייחס לנאשם 4, ב"כ המאשימה טען כי הודעתו מהווה הודאה, כאשר דו"חות הפעולה והתמונות  מהווים "דבר מה נוסף" להודאה.

1. הנאשמים 1-3 סיכמו בכתב. בפתח הסיכומים הנאשמים אישרו כי הוכח שמדובר בפסולת שהושלכה בעקבות עבודה פרטית בביתו של הנאשם 2, ברם טענו כי מאחר שמדובר בעבודה פרטית, לא ניתן לייחס לנאשמת 1 אחריות על השלכת הפסולת וכי הנאשם 4 שפך את הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום, על דעת עצמו ובניגוד להנחיות של הנאשם 2. עוד טענו הנאשמים כי הנאשם 3 כלל לא ידע על ביצוע העבירות והדבר הובא לידיעתו עת נחקר במשטרה, בהפנותם להודעתו ת/11. הנאשמים הוסיפו כי הנאשמים עשו כל שניתן כדי למנוע את הביצוע העבירות, ברכשם מכונה לגריסת פסולת (נ/1-נ/4). בנסיבות אלה, טוענים הנאשמים, הנאשמים הרימו את הנטל המוטל עליהם ולכן אין להפעיל את החזקה הקבועה בסעיף 4(א) לחוק שמירת הניקיון.

עוד טענו הנאשמים כי לא הוכח שמדובר ברשות הרבים, שכן המאשימה לא תיעדה את המקרקעין באמצעות וידאו ואילו התמונות שהוצגו לבית המשפט אינן משקפות כראוי את מצב השטח. הנאשמים הוסיפו וטענו כי הדו"חות שניתנו לנאשמת 1 בעבר מתייחסים למקרקעין שונים ולכן אין מדובר ב"מעשים דומים" וכי לא היה מקום להפנות להליכים אלה בשלב הנוכחי, אלא, במידת הצורך, במסגרת הטיעונים לעונש. נוכח כל שפורט לעיל, הנאשמים ביקשו לזכותם מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום.

1. הנאשם 4 אף הוא סיכם בכתב ומסיכומיו עולות שתי טענות עיקריות - האחת, שלא הוכח שהחומר שהושלך הושלך ברשות הרבים (בהקשר זה הנאשם הפנה לעדותו של המפקח ברק אלפי ולעדותו של בעל הקרקע) והשנייה, שקמה לנאשם הגנה של טעות במצב דברים, מהטעם שהוא לא ידע שמדובר בפסולת, אלא סבר שמדובר בחומר מילוי נקי שניתן לשפוך במקרקעין, בהתאם לאישור שניתן על ידי בעל המקרקעין.

השאלות שדורשות הכרעה

1. לאחר שבחנתי את העדויות והראיות שהוגשו לי ולאחר שעיינתי בסיכומי הצדדים, מצאתי כי הנאשמים זנחו את הטענה כי אין מדובר בפסולת ואת הטענה כי הנאשם 2 אינו נושא משרה בתאגיד. מכאן, שהשאלות שדורשות הכרעה הן אלה: אחריותם של הנאשמים 1-3 לביצוע העבירות (במסגרת שאלה זו תיבחן טענת המאשימה לביצוע "מעשים דומים"); האם הפסולת הושלכה ברשות הרבים או שמא בקרקע פרטית?; והאם עומדת לנאשם 4 הגנה של טעות במצב דברים?

אציין כי הגם שהנאשמים הגישו חוות דעת, כדי ללמד על נפח הפסולת, לא אדרש לשאלת היקף או נפח הפסולת, שכן מחד גיסא, אין עסקינן בעובדה שנזכרת בכתב האישום ומאידך גיסא, יש בה כדי להחמיר עם הנאשמים.

אדון להלן בשאלות האמורות, לאו דווקא לפי סדרן, תוך התייחסות לראיות הרלבנטיות.

הוכח כי המקרקעין  מהווים "רשות הרבים"

1. "רשות הרבים" מוגדרת בסעיף 1 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק") ככל מקום שהציבור רשאי להשתמש בו או לעבור בו או שהציבור משתמש או עובר בו למעשה, והפסיקה קבעה כי אף אם מדובר בשטח שנמצא בבעלות פרטית, ניתן לראות בו "רשות הרבים" לעניין החוק וכדי להבהיר שמדובר בשטח פרטי שהציבור אינו מורשה לעשות בו שימוש, יש צורך בסימון מפורש, כגון גידור והצבת שילוט (ראו למשל, רע"פ 8478/10 אליאס נ' מדינת ישראל (24.11.10); ע"פ (מחוזי חיפה) 763/05 צוקרמן נ' משרד לאיכות הסביבה (6.4.06)).

1. בענייננו, לאחר שבחנתי את הראיות שוכנעתי כי המאשימה הוכיחה מעבר לספק סביר כי המקרקעין מהווים "רשות הרבים" כהגדרתם בחוק ובפסיקה, ואנמק.

1. מדו"ח הפעולה (ת/1) של המפקח ברק אלפי (להלן: "ברק") עולה כי במסגרת פעולות לאכיפה עבירות השלכת פסולת ברק הגיע לבצע תצפית "בשטח פתוח בין כפר ערה לכפר קרע" ובמהלך ביצוע התצפית הבחין, בין היתר, בַּמשאית "מגיעה מתוך כפר קרע ... נסעה בצמוד לגדר ונכנסה בשביל בנסיעה לאחור בצמוד ובהמשך למערומי הפסולת ועפר שכבר הושלכו בשטח, והשליכה אל הקרקע את תכולת ההיבר שכללה פסולת בניין של גושי בטון". בדו"ח צוין כי לשטח יש אפשרות כניסה וגישה הן ברכב והן ברגל, וכי חלקו תחום בגדר פח. לדו"ח צורפו תמונות והמאשימה הגישה בנוסף דיסק של התמונות (ת/9). תמונות מספר 1304; 1307; ו-1342 בדיסק ת/9 תומכות את עדותו של ברק ומלמדות כי השטח אכן אינו מגודר לגמרי, אלא מגודר בחלקו, כי אין שער לשטח, אלא ניתן להיכנס אליו באופן חופשי.

1. בחקירתו הנגדית לב"כ הנאשמים 1-3 ברק העיד כי לא מצא לנכון לתעד את האירוע בווידאו, שכן די היה בתמונות כדי לתעד את מספר הרכב ואת ביצוע העבירה (עמ' 11 לפרוט' בש' 14-23; 30-31). ברק אישר שמדובר במתחם "מועד לפורענות ששופכים פסולת" ושתמונה מס' 9 בת/1 מתעדת את האזור רק מכיוון אחד (עמ' 14 לפרוט' בש' 18-23), ברם העיד כי ניתן לראות ש"אין גידור כמו שצריך" (עמ' 14 לפרוט' בש' 6-7).

בחקירתו הנגדית לב"כ הנאשם 4 ברק העיד כי ביצע את התצפית בשטח פתוח וכי השלכת הפסולת אף היא בוצעה בשטח פתוח, כאשר המטרה הייתה לתפוס אנשים שבאים להשליך פסולת במקום אסור (עמ' 15 לפרוט'). ברק הוסיף שמדובר בשטח שפתוח מכמה מקומות, כך שאנשים יכולים לעבור בו, להסתובב ולשפוך פסולת, כפי שעשו במקרה הזה (עמ' 16 לפרוט' בש' 9-10)  וחזר על עדותו שלפיה מה שהיה חשוב לו זה לתעד את שפיכת הפסולת עצמה וברי כי אם השטח היה סגור, המשאית לא יכולה היתה להיכנס אליו (עמ' 17 לפרוט' בש' 1-2).

כשעומת עם הטענה כי מדובר בשטח פרטי מגודר עם שער, ברק השיב: "אין שום שער, מי שאמר לך את זה, אז לא אומר לך את האמת. עד היום זה ללא שער וגידור" והבהיר כי קיים גידור חלקי בלבד, אבל רוב השטח אינו מגודר (עמ' 17 לפרוט' בש' 3-13).

1. אשר לעדויות הנאשמים - הנאשמים 2 ו-3 לא ציינו בהודעותיהם כי מדובר בשטח פרטי מגודר, אלא מסרו שמדובר במקרקעין שבהם הם נהגו לשפוך מילוי נקי, באישור בעל הקרקע (יונס מופיד) ולא פסולת, וכי את הפסולת הנאשם 4 אמור היה להביא לגריסה (ראו ת/3 בעמ' 2 ש' 8-16 ות/11 בעמ' 3 בש' 4-9). בבית המשפט הנאשמים 2 ו-3 כלל לא התייחסו לאופיו של השטח. עדותו של נאשם 2 בנוגע לשטח נעול ומגודר באה בהקשר למיקומה של מכונת הגריסה בתוך המפעל ולכן אינה רלבנטית לענייננו (עמ' 25 לפרוט' בש' 1-11). אף הנאשם 4 מסר בהודעתו כי נהג לשפוך במקרקעין מילוי נקי, באישור הבעלים, ברם לא טען כי מדובר בשטח סגור או מגודר (ת/7 מעמ' 2 בש' 21 עד עמ' 3 בש' 7). הטענה כי מדובר בשטח מגודר עם שער, עלתה לראשונה בעדותו בבית המשפט (עמ' 35 לפרוט' בש' 1-13). גרסה זו כבושה, הנאשם 4 לא נתן הסבר לכבישתה ומכאן שמשקלה אפסי.

1. לסיכום פרק זה - המאשימה הוכיחה, באמצעות עדותו של ברק והתמונות בדיסק ת/9 כי השטח שבו הושלכה הפסולת אינו מגודר בשלמות, אלא אך בחלקו וכי אין דבר שמונע מכל מאן דהוא את הכניסה לשטח. גרסת הנאשמים בהקשר זה לא זו בלבד שנכבשה, אלא שהיא אף לא נתמכה בראיות ולכן דינה דחיה.

אכן, המאשימה לא תיעדה את מקרקעין בווידאו, ברם אין בכך כדי לקפח את הגנת הנאשמים, כיוון שדי בתמונות שהוגשו כדי לשקף נאמנה את מצב המקרקעין ואופיים. כידוע, בפסיקה נקבע כי מחדלי חקירה אין בהם כשלעצמם כדי להביא לזיכויו של נאשם, אם חרף מחדלי החקירה הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמתו בעבירות שיוחסו לו. השאלה אותה נדרש בית המשפט לבחון היא האם מחדלי החקירה מקימים חשש כי הגנתו של הנאשם קופחה, מכיוון שנוצר לו קושי להתמודד עם חומר הראיות נגדו או להוכיח את גרסתו שלו (ראו למשל, ע"פ 2840/17 נתנאל ניאזוב נ' מדינת ישראל (4.9.18)).

בענייננו, כאמור, הונחה תשתית ראייתית מספקת להוכחת היות השטח שטח פתוח ולכן אני קובעת כי הפסולת הושלכה בשטח פתוח, ברשות הרבים, כהגדרת החוק.

אחריותה של הנאשמת 1 לביצוע העבירות

1. הצדדים אינם חולקים על כך שהפסולת הועמסה על משאית שנמצאת בבעלות הנאשמת 1 וכי הנאשם 4, עובד בנאשמת 1, נהג במשאית, בשעות העבודה, בהתאם להוראה שניתנה לו על ידי הנאשם 2 - מנהל בנאשמת 1.

1. סעיף 4 (א) לחוק קובע:

"(א)  הוכח כי פסולת או פסולת בנין הושלכו מתוך רכב, רואים, לענין סעיף 2, את בעל הרכב או את האדם האחראי לרכב, כאילו הוא השליך את הפסולת או את פסולת הבנין, זולת אם הוכיח שלא הוא עשה כן ואת זהותו של האדם שהרכב היה ברשותו בעת ההשלכה, או שהרכב נלקח ללא הסכמתו."

היינו, מלשון החוק עולה כי אחריות תאגיד לביצוע עבירה תיבחן על סמך הבעלות ברכב שממנו הושלכה הפסולת ואין נפקות לשאלה היכן נאספה הפסולת, אם מדובר בפסולת שנאספה מעבודה פרטית או אם מדובר בפסולת שנאספה במהלך הפעילות השגרתית של התאגיד. אחריותו של התאגיד לביצוע העבירה היא אחריות פלילית אישית, להבדיל מאחריות שילוחית. עם זאת, התאגיד יכול להשתחרר מאחריותו זו אם יוכיח שלא הוא ביצע את העבירה, אלא אחר וימסור את זהותו של אותו אחר שנהג בפועל ברכב, אף אם האחר הוא עובד או שלוח של התאגיד (השוו: סעיף 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש]; ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל (8.8.1991)).

1. בענייננו, זהותו של נהג המשאית ידועה (הנאשם 4) ואין חולק כי הוא שהשליך את הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום. יתרה מזאת, לו היה הנהג בפועל ממלא אחר ההוראה שניתנה לו על ידי מנהלי החברה, ביצוע העבירה היה נמנע (על כך בפירוט בפרק הבא).

על כן, אני קובעת כי אין להטיל על הנאשמת 1 את האחריות להשלכת הפסולת על ידי הנאשם 4.

אחריותם של הנאשמים 2 ו-3 לביצוע העבירות

1. סעיף 15 לחוק קובע:

"(א) נושא משרה בתאגיד חייב לפקח ולעשות כל שניתן למניעת עבירות לפי סעיף 13 על ידי התאגיד או על ידי עובד מעובדיו; המפר הוראה זו, דינו – קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין; לענין סעיף זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף, למעט שותף מוגבל, או פקיד האחראי מטעם התאגיד על התחום שבו בוצעה העבירה.

(ב) נעברה עבירה לפי סעיף 13 על ידי תאגיד או על ידי עובד מעובדיו, חזקה היא כי נושא משרה בתאגיד הפר חובתו לפי סעיף קטן (א), אלא אם כן הוכיח כי עשה כל שניתן כדי למלא את חובתו."  

היינו, המחוקק קובע חזקה שלפיה מקום בו נעברה עבירה על ידי תאגיד או מי מעובדיו, רואים את נושא המשרה בתאגיד כאילו הפר את חובתו לפקח ולעשות כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה. עם זאת, נושא המשרה יכול לסתור את החזקה, אם יוכיח כי עשה של שניתן כדי למלא את חובתו.

1. בענייננו, הגם שאין מחלוקת על היות הנאשמים 2-3 נושאי משרה בתאגיד (נאשם 3 הודה בכך ונאשם 2 זנח בסיכומים את טענתו כי הוא אינו מנהל בנאשמת 1), הנאשם 2 טוען שעשה כל שניתן כדי למנוע את ביצוע העבירה, ברם הנאשם 4 חרג מההנחיות שהוא נתן לו ואילו הנאשם 3 טוען שכלל לא ידע על האירוע ולכן לא ניתן לייחס לו את האחריות לו. אבחן להלן את הטענות.

1. הנאשם 2 מסר בהודעתו ת/3 כי הפסולת שהושלכה מקורה בעבודות חפירה בביתו והיתה אמורה להגיע לגריסה והוא אינו יודע מדוע הנאשם 4 שפך את הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום. כן מסר כי הנאשם 3 לא היה מעורב באירוע (ת/3 בעמ' 2 בש' 8-20 ובעמ' 3 בש' 2). הנאשם 2 חזר על גרסתו בשימוע שנערך לו מיד לאחר חקירתו (ת/4).

בבית המשפט הנאשם 2 העיד כי בשנת 2016 הנאשמת 1 רכשה מכונה לגריסת בטון שנועדה להפוך גושי בטון לחומר נברר שניתן למכרו, "יעני אנחנו לא צריכים לזרוק פסולת ולעבור על החוק. את גושי הבטון אנחנו צריכים לגריסה כדי לעשות מזה חומר נברר" ( מעמ' 23 לפרוט' בש' 11 עד עמ' 24 בש' 2). בחקירה נגדית הנאשם 2 חזר על גרסתו שלפיה הנאשם 4 אמור היה להעביר את הפסולת למגרסה של הנאשמת 1 ובהשליכו את הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום הוא פעל על דעת עצמו (עמ' 25 לפרוט' בש' 12-17). כן העיד שלאחר האירוע הנאשם 4 פוטר, בגין פעולה בניגוד לנהלי החברה, ברם מחמת מחסור בנהגים ולאור העובדה שהוא עבד בנאשמת 1 שנים רבות, לאחר שבועיים-שלושה ביקשו ממנו לחזור לעבוד (מעמ' 26 לפרוט' בש' 12 עד עמ' 27 בש' 6). בהתייחס לדו"חות שהנאשמת 1 קיבלה בעבר ולתיקים שתלויים ועומדים נגדה, הנאשם 2 העיד כי אין מדובר באותו חומר ואף לא באותו מקום וכי הנאשמת 1 מעולם לא ביצעה עבירות, ברם כיוון שסברו שלא כדאי לריב עם איכות הסביבה ולהביא עו"ד, העדיפו לשלם קנס בסך 3,000 ₪ (מעמ' 25 לפרוט' בש' 27 עד עמ' 26 בש' 10).

1. הנאשם 3 מסר בהודעתו ת/11 כי הנאשם 4 טעה כששפך את הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום ולא היכן שהמגרסה של הנאשמת 1 ממוקמת והסביר כי הוא כלל לא ידע שהוא העמיס פסולת או שהפסולת מקורה בעבודות שבוצעו בביתו של הנאשם 2. הנאשם 3 הוסיף שהם מנחים את הנהגים שלהם לשפוך פסולת אך במקומות מאושרים (ת/11 בעמ' 2 בש' 9-12 ובעמ' 3 בש' 12-23). בהודעתו השנייה ת/14 הנאשם 3 מסר כי לא ידע שהנאשם 2 קיבל צו ניקוי ולו היה יודע, היה דואג שהצו יקוים.

בבית המשפט הנאשם 3 העיד בחקירה נגדית שאף אחד לא סיפר לו על העבודות בביתו של הנאשם 2 (עמ' 31 לפרוט' בש' 22-24) ושלא ידע שהנאשם 4 פוטר והוחזר לעבודה (עמ' 32 לפרוט' בש' 15-29).

בהתייחס לאירועים קודמים, דומים, הנאשם 3 אישר כי שילם דו"חות שניתנו לו, למרות שלא היה מדובר בפסולת, כיוון ש"לא רציתי משפטים ולא רציתי עורכי דין, אמרתי בסדר אני אשלם 6,000 ₪ שירד ממני" (עמ' 30 לפרוט' בש' 22-27).

1. הנאשם 4 מסר בהודעתו ת/7 כי בדרך כלל הוא אינו מוביל פסולת וכשיש פסולת, הוא מוביל אותה "לריכוז חומרים שלנו ליש המפעל החדש ושמה גורסים את זה כל כמה זמן" (ת/7 בעמ' 2 בש' 18-20). כן מסר כי הוא לא שפך מעולם פסולת במקרקעין מושא כתב האישום, אלא רק חומר מילוי נקי וכי באירוע דנן הנאשם 2 ביקש ממנו לבצע הובלה מביתו והוא לא ידע שזה כולל בטון, אלא חשב שזה חומר נקי ונסע עם החומר "לכיוון הריכוז של המפעל", אבל הדרך לשם היתה חסומה ולכן הוא "ירד לשטח ושפך שם". נאשם 4 מסר כי רק לאחר ההשלכה הוא ראה שיש בטון ורצה להוציא את זה, אבל זה כבר היה מאוחר (ת/3 בעמ' 3) והוסיף כי יידע את הנאשם 2 שיש בעיה וכי ההחלטה אם לפנות את הפסולת או לא נתונה בידי בעל הבית (ת/7 בעמ' 4 בש' 6-13).

בבית המשפט הנאשם 4 העיד כי רק לאחר ששפך את הפסולת הבין שזו פסולת (עמ' 35 לפרוט' בש' 4-5) ובחקירה נגדית אישר את הדברים שמסר בהודעה ת/7. כשהוטח בו שיש סתירה בין הטענה שלא ידע שמדובר בפסולת ובין הטענה שנסע כדי לרוקן את המשאית במגרסה, חזר על גרסתו שהתכוון לנסוע למקום שהנאשם 2 שלח אותו אליו, ברם הדרך היתה חסומה "חאלד לא עונה, סעיד לא עונה, עד מתי אני אחכה. החלטתי להוריד את זה שם" (עמ' 36 לפרוט' בש' 16-25).

1. לאחר ששמעתי את עדויות הנאשמים ובחנתי אותן, הן אל מול הודעותיהם במשטרה והן האחת מול האחרת, לא התרשמתי כי העדויות בלתי מהימנות. גרסאותיהם של הנאשמים נותרו עקביות החל ממועד חקירתם במשטרה, לפני כ-3 שנים, וכלה בחקירותיהם הנגדיות בבית המשפט, תמכו זו את זו בכל הנוגע לליבת האירועים ולמעשה לא נסתרו.

1. על כן, אני מאמצת את עדויות הנאשמים וקובעת כי לאחר העמסת הפסולת על המשאית, הנאשם 2 הנחה או הורה לנאשם 4 לנסוע ולרוקן את הפסולת באזור מיקומה של המגרסה, בשטח המפעל של הנאשמת 1. הנאשם 4, שנתקל בדרך חסומה ולא מצא להמתין בסבלנות, נסע למקרקעין מושא כתב האישום, שפך שם את הפסולת, על דעת עצמו ולאחר השלכת הפסולת עדכן את הנאשם 2. כן אני קובעת כי הנאשמים הוכיחו שבבעלות הנאשמת 1 מכונת גריסה שבה הם עושים שימוש קבוע וכי הם הנחו את עובדיהם לפנות פסולת בטון לגריסה במגרסה (ראו נ/1- נ/4, לצד ההודעות ת/11 ות/7). עוד אני קובעת כי הנאשם 3 כלל לא ידע - לא על פינוי הפסולת מביתו של הנאשם 2, לא על ההנחיה שקיבל הנאשם 4 להוביל את הפסולת למגרסה ולא על השלכת הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום, אלא בדיעבד.

לדידי, הנחיה של העובדים לפנות פסולת למכונת גריסה שנמצאת בבעלות הנאשמת 1, לצד הוראה מפורשת לנאשם 4 להוביל את הפסולת מביתו של הנאשם 2 למגרסה עונות על דרישת "עשו כל שניתן כדי למנוע עבירות לפי סעיף 13 לחוק" ואין לצפות מהנאשמים 2-3 כי יעקבו אחר כל משאית ומשאית שנמצאת בבעלותם, כדי לפקח על הגעה ליעדה. מכאן אני קובעת שהנאשמים הצליחו לסתור את החזקה הקבועה בסעיף 15 לחוק והוכיחו כי מילאו את חובתם - לפקח ולעשות כל שניתן למנוע עבירות לפי סעיף 13 לחוק.

1. אכן, הוכח כי הנאשם 2 ידע על השלכת הפסולת, לכל המאוחר ביום 22.11.17, במועד מסירת צו הניקוי לידיו (ת/6). אלא שהמאשימה לא ייחסה לנאשמים עבירה של אי קיום צו לשמירת הניקיון, לפי סעיף 13(ב)(5) לחוק, אלא אך עבירה של השלכת פסולת ופינוי פסולת לאתר שאינו מורשה וזו, כאמור, לא הוכחה.

1. אשר לראיות שנועדו להוכיח "מעשים דומים" - עדות בדבר מעשים דומים מהווה חריג לכלל הקבוע בסעיף 163 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, שלפיו אין מציגים בפני בית המשפט את עברו הפלילי של הנאשם והיא תותר כאשר יש בה כדי לתרום להכרעה בשאלה רלוונטית השנויה במחלוקת, על אף החשש להכתמת שמו של הנאשם. דהיינו, על הערך ההוכחתי הפוטנציאלי של הראיה לגבור על החשש מפני פגיעה בשמו של הנאשם בעודו בחזקת חף מפשע, באמצעות יצירת דעה קדומה לגביו. מגמה זו מתיישבת עם המגמה ששמה דגש על משקל הראיה, להבדיל מקבילותה. בפסיקה נקבע כי מטרתה של עדות בדבר מעשים דומים הינה הוכחת כוונה פלילית של הנאשם בביצוע המעשים, כאשר עצם ביצוע המעשים אינו שנוי במחלוקת וכי בעדות בדבר מעשים דומים ניתן להסתפק במספר מאפיינים דומים בין המעשים (ע"פ 3372/11 משה קצב נ' מדינת ישראל (10.11.11) והאסמכתאות שם).

1. בענייננו המאשימה מבקשת להסתמך על 3 עדויות בדבר מעשים דומים - שתי הודעות תשלום קנס משנת 2015 (ת/22), שהוטלו על הנאשמת 1 ועל חברת בני פואד, בגין השלכת פסולת הכוללת גושי בטון ואספלט ברשות הרבים וכתב אישום שהוגש לפני כשנה כנגד מספר נאשמים, וביניהם הנאשם 3 וחברת בני פואד. אתחיל מהסוף.

אותו כתב אישום חדש לא הוגש לבית המשפט. בחקירתו הנגדית של הנאשם 3 הוטח בו כי באותו אירוע הוא נצפה עומד ליד טנדר של נאשם אחר באותו תיק. לדידי, ברי כי אין די בכך כדי לייחס לנאשם מעשים דומים. ראשית, מדובר בתיק תלוי ועומד שאשמתו של הנאשם 3 טרם הוכרעה בו ושנית, המאשימה לא פרסה בפני בית המשפט תשתית עובדתית מספקת כדי לבסס דמיון בין המיוחס לנאשם 3 בתיק התלוי ועומד ובין המיוחס לו בתיק דנן.

ת/22 מלמד שביום 3.6.15 ניתנו לנאשמת 1 ולחברת בני פואד הודעות תשלום קנס בגין השלכת פסולת הכוללת גושי בטון ואספלט ברשות הרבים. עיון בהודעות תשלום הקנס מעלה כי הן ניתנו בגין שני אירועים שונים, שבהם היו מעורבות משאיות שונות, במקומות שונים, אך בהפרש של דקות בודדות בין אירוע לאירוע. הנאשמים שילמו את הקנסות שהוטלו עליהם ובעדותם הסבירו כי העדיפו לשלם את הקנסות מאשר להביא עורכי דין ו"לריב" עם המאשימה.

1. לאחר שבחנתי את הדו"חות ת/22 אל מול עדויות הנאשמים ואל מול יתר הראיות, לא מצאתי כי הם יכולים לשמש עדות בדבר מעשים דומים. ראשית, מדובר במקרה חד פעמי, שאירע כשנתיים טרם ביצוע העבירות מושא התיק דנן. שנית, הדו"חות ניתנו בשנת 2015, לפני שהנאשמת 1 רכשה מכונת גריסה ולא הוכח כי גם בשנים שבהן מכונת הגריסה כבר היתה ברשותה, היא קיבלה דו"חות דומים. שלישית, התיק דנן מלמד כי הסברם של הנאשמים בנוגע לתשלום הדו"חות אינו מופרך, שהרי הוכח כי הם עשו כל שיכולים היו כדי למנוע את ביצוע העבירה ואין להטיל עליהם את האחריות להשלכת הפסולת.

טעות במצב דברים - האמנם?

הנאשם טוען כי לא ידע שהחומר שהועמס על המשאית שבה נהג מכיל פסולת, ואך לאחר ההשלכה הבין כי מדובר בפסולת שהשלכתה אסורה.

1. סעיף 34יח לחוק העונשין מגדיר טעות במצב דברים, כסייג לאחריות פלילית, וקובע:

"(א)     העושה מעשה בדמותו מצב דברים שאינו קיים, לא יישא באחריות פלילית אלא במידה שהיה נושא בה אילו היה המצב לאמיתו כפי שדימה אותו;

(ב)        סעיף קטן (א) יחול גם על עבירת רשלנות, ובלבד שהטעות היתה סבירה, ועל עבירה של אחריות קפידה בכפוף לאמור בסעיף 22(ב)".

סעיף 22 (ב) לחוק העונשין קובע:

"לא ישא אדם באחריות לפי סעיף זה אם נהג ללא מחשבה פלילית וללא רשלנות ועשה את כל שניתן למנוע את העבירה; הטוען טענה כאמור – עליו הראיה".

1. נמצאנו למדים כי הגנת הטעות בעובדה חלה גם על עבירות של אחריות קפידה, ועל הנאשם להוכיח כי טעותו הייתה כנה. בבחינת כנות טעותו של נאשם רשאי בית המשפט להיעזר במבחן הסבירות. סבירות הינה תנאי לבחינת טענת הגנה של טעות במצב דברים בקשר לעבירת רשלנות ואילו בעבירות הדורשות כוונה פלילית משמשת הסבירות אמת מידה לבדיקת אמינות גרסת הנאשם (י. קדמי, "על הדין בפלילים", חוק העונשין חלק ראשון בעמוד 560; ע"פ 4795/13 אמיר בזזינסקי נ' מדינת ישראל (20.1.14) והאסמכתאות שם; ע"פ 2553/15 קבלאן האדי נ' מדינת ישראל (1.8.16)).

1. בענייננו, הנאשם 4 מסר בהודעתו הגיע לביתו של הנאשם 2, ש"עשה פרויקט של בריכה בבית שלו" וחשב שמה שיצא מהחפירה שהיתה במקום, זה חומר נקי שכולל אדמה ואבנים (ראו ת/7). בבית המשפט הנאשם 4 אישר שראה ושמע מה מעמיסים, אבל לא יצא מהמשאית ולא ראה גושי בטון, כי היה הרבה אבק (עמ' 35 לפרוט' בש' 4-5; מעמ' 35 לפרוט' בש' 32 עד עמ' 36 בש' 9).

1. לאחר ששמעתי את עדות הנאשם 4 ובחנתי אותה אל מול יתר הראיות, אני סבורה כי דין טענתו להידחות, מכמה טעמים.

ראש וראשון, חוק שמירת הניקיון מגדיר פסולת בניין ככוללת ערימות אדמה. רוצה לומר, כי אפילו הייתי מקבלת את טענת הנאשם 4 שלפיה הוא סבר שהוביל חומר נקי שכלל אדמה ואבנים, אזי השלכתם היתה מהווה עבירה. די בכך כדי לדחות את טענת הנאשם כי קמה לו הגנה של טעות במצב דברים (השוו: רע"פ 362/13 עלי חסן גמיל נ' מדינת ישראל (27.8.13)).

יתרה מזאת, הנאשם הגיע לביתו של הנאשם 2, שם בוצעו עבודות חפירה כדי לבנות בריכת שחיה. מהתמונות נ/6 עולה שניתן היה להבחין, בעין בלתי מזוינת, כי אין עסקינן באדמה נקיה, אלא באדמה מעורבת עם חלקי בטון. חוות הדעת נ/5 תומכת אף היא את המסקנה האמורה (ראו עמ' 2 לחוות הדעת). חרף האמור, הנאשם 4 בחר שלא לצאת מהמשאית כדי לראות מה מעמיסים עליה ונשאר בתא הנהג בעת ההעמסה. על רקע האמור, ברי כי לא ניתן לקבוע שהוא עשה כל שיכול היה כדי למנוע את ביצוע העבירה. מכאן שאף אם טעה, אין מדובר בטעות כנה.

לא זו אף זו - הנאשם הונחה לנסוע עם החומר למקום שבו מרכזים פסולת, במפעל של הנאשמת 1, סמוך למכונת הגריסה. כי כך, היה עליו להבין שהחומר שהוא מוביל כולל פסולת, שהרי לו דובר בחומר נקי, מה עניין לו ולמכונת הגריסה? לא זו בלבד שהנאשם התעלם מכך, אלא שהוא אף המרה את פי הנאשם 2 ובחר, מטעמי נוחות, להשליך את הפסולת במקרקעין מושא כתב האישום. מילים אחרות, הנאשם יכול היה לבחור בחירה חופשית בין ביצועה של העבירה ובין הימנעות מביצועה ומכאן שהוא לא עשה כל שנדרש כדי למנוע את ביצוע העבירה.

על כן, אני דוחה את טענת הנאשם 4 וקובעת כי לא קמה לו הגנה של "טעות במצב דברים".

סוף דבר

1. לאור כל שפורט לעיל, הריני מזכה את הנאשמים 1-3 מהעבירות שיוחסו להם בכתב האישום ומרשיעה את הנאשם 4 בעבירה של איסור לכלוך והשלכת פסולת, לפי סעיפים 2 ו- 13(ג)(1א)(א) לחוק ובעבירה של פינוי פסולת לאתר שאינו מורשה, לפי סעיפים 13(ב)(4א) ו- 7(ד) לחוק.

זכות ערעור תוך 45 יום מהיום.

<#4#>

ניתנה והודעה היום י"ט טבת תשפ"א, 03/01/2021 במעמד הנוכחים.