ילינק נ' אורנשטיין ואח'

המשנה לנשיאה ח' מלצר:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא (כתוארו אז), השופט א' פרקש) ב-ת"א 40944-02-12, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער (להלן גם: אמיר) לאכיפת חוזה, אשר נטען שנכרת בינו לבין המשיבים (להלן גם: יוסף ו-שרה), או לתשלום פיצויים בשל הפרתו של חוזה זה. הערעור נסוב גם על החלטתו המאוחרת של בית המשפט המחוזי הנכבד, לפיה על המערער לשאת בתשלום הוצאות משפט בסך 47,807 ש"ח ושכר טרחת עו"ד בסך 150,000 ש"ח.

           להלן אביא את הנתונים הנדרשים להכרעה במכלול.

רקע והליכים קודמים

2. עניינה של התביעה, נושא הערעור שבפנינו, הוא במשא-ומתן שנערך לקראת רכישתו של נכס מקרקעין המצוי ברחוב חובבי ציון בירושלים, הידוע כגוש 30021 חלקה 9 (להלן: הנכס).

3. המשיבים – אזרחים בריטיים, אשר תכננו במועדים הרלבנטיים לאירועים, מושא התביעה, לעלות ארצה, התעניינו במהלך חודש יוני 2010 ברכישת הנכס, וזאת באמצעות מתווך (להלן: המתווך הראשון). בחודש אוגוסט 2010 – המשיבים והמתווך הראשון ערכו סיור בנכס ונמסר להם כי מי שהיו באותה העת בעלי הנכס דורשים עבורו סך של 7,400,000 דולר.

           לאחר מספר חודשים, בתאריך 16.01.2011, המתווך הראשון שלח ליוסף הודעה, ובה עדכן אותו כי המחיר המבוקש עבור הנכס ירד לסך של 6,250,000 דולר.

4. במקביל לאירועים המתוארים לעיל, החל מחודש נובמבר 2010, אמיר –  שבאותה העת עוד לא עמד בקשר עם המשיבים – ניהל משא-ומתן בעניינו של הנכס עם מתווך אחר מטעמם של בעלי הנכס דאז (להלן: המתווך השני). משא-ומתן זה, כלל, בין היתר, התכתבויות בדואר אלקטרוני וקיום פגישות, אשר במסגרתן אמיר קיבל פרטים אודות הנכס, במטרה לעניין בו משקיעים ורוכשים פוטנציאליים.

לטענת אמיר – הוא לא פעל במכלול כמתווך, אלא כיזם, אשר ביקש למצוא בנכס הזדמנות עסקית לעצמו, או לאחרים אגב פיתוח הנכס.

5. המגעים בין הצדדים שבפנינו החלו בתאריך 25.01.2011, בעת שאמיר שלח ליוסף הודעת דואר אלקטרוני ובה ביקש לעניין אותו ברכישת הנכס. במסגרת אותה הודעה, אמיר מסר ליוסף פרטים רבים אודות הנכס (לרבות: מצבו; סוג השכנים באיזור; אפשרויות התכנון והבניה, וכן צירף תמונות ותשריטים של הנכס) וציין כי המחיר שבעלי הנכס דורשים עבורו עומד על 7,400,000 דולר. יחד עם זאת, אמיר הוסיף כי הוא מנהל משא-ומתן מול בעלי הנכס, אשר הוא מקווה שיסתיים בקרוב, שמטרתו להעמיד את מחיר הנכס על סך של 5,400,000 דולר וכי חלה כבר התקדמות משמעותית בהקשר זה. אמיר הוסיף עוד כי במסגרת העסקה המוצעת – הוא פועל כיזם (בנוסף למתווך אשר פועל במקביל) והוא מתכנן להשתלב בניהול הנכס להשקעה. בהקשר זה אמיר הדגיש שהוא מאמין כי בתכנון נכון – ההשקעה בנכס תניב, לדעתו, רווח של 100%. עם זאת, אמיר ציין כי ככל שיוסף ירצה לרכוש את הנכס עבור שימושו האישי, ניתן יהיה למצוא את "הנוסחה הנכונה", אשר תאפשר ליוסף לרכוש את הנכס במחיר אטרקטיבי מחד גיסא, ותאפשר לאמיר מאידך גיסא להרוויח את חלקו עבור: "managing the project from the beginning till the end".

             יוסף לא הגיב להודעה זו.

6. מספר שבועות לאחר מכן – אמיר ויוסף נפגשו באופן אקראי בלונדון. במהלך פגישה אקראית זו, אמיר הציג את עצמו בפני יוסף, והזכיר לו כי הוא שלח לו הודעת דואר אלקטרוני בנוגע לנכס.

7. בתאריך 11.03.2011 אמיר שלח ליוסף הודעה נוספת, שבה הוא דיווח לו כי בעלי הנכס מסכימים לשקול הורדה נוספת של כ-10%-5% במחיר הנכס, כך שיעמוד על סך של כ-4,900,000 דולר, וזאת בתנאי שהעסקה תיחתם באופן מיידי, וש-50% מהתשלום האמור יועבר אליהם במועד החתימה, והיתרה תשולם תוך חודשיים-שלושה. אמיר ביקש מיוסף להודיע לו באם הוא מעוניין לרכוש את הנכס, בין אם לשימושו האישי, ובין אם לצרכי השקעה וחתם את הודעתו בכך שהוא ישמח להיפגש עמו כדי לדון בנכס וכן בעסקאות ובפרויקטים נוספים.

8. מספר דקות לאחר מכן, יוסף השיב להודעת הדואר האלקטרוני וכתב לאמיר כי הוא כבר ראה את הנכס בעבר. בנוסף יוסף שאל האם בעלי הנכס משלמים את שכרו של אמיר ובאיזה מחיר הם יסכימו למכור את הנכס, באם הוא ירכוש אותו מהם במזומן.

9. אמיר השיב כי כפי שהוא כבר הזכיר בהודעתו מתאריך 25.01.2011 – הוא פועל בעסקה כיזם, אשר מתכנן לנהל את הנכס כהשקעה, ומלבדו פועל בעסקה גם מתווך, אשר מייצג את בעלי הנכס. אמיר שב וכתב כי בניהול נכון, ניתן יהיה לדעתו להפיק מהעסקה רווח של 100% ואף יותר, וכי במקרה שיוסף יהיה מעוניין לרכוש את הנכס לשימושו האישי – אפשר יהיה למצוא את "הנוסחה הנכונה" ביניהם, שאף תאפשר ליוסף לרכוש את הנכס במחיר טוב, וגם תאפשר לאמיר "להרוויח מניהול הפרויקט מההתחלה ועד הסוף". לבסוף אמיר חיווה את דעתו כי יתכן שבעלי הנכס יסכימו להוריד במעט את מחיר הנכס באם העסקה תתבצע במזומן ומסר כי הוא יבחן זאת ויעדכן את יוסף.

10. לאחר מספר דקות נוספות, יוסף השיב לאמיר כי הוא מבקש ממנו לבדוק את העניין, ושהם ידברו על כך ביום ראשון שלאחר מכן (זאת כיוון שההתכתבות נערכה ביום שישי ושני הצדדים הינם שומרי שבת).

11. למחרת, בתאריך 12.03.2011, יוסף שלח לאמיר הודעת דואר אלקטרוני ובה כתב כך:

“I need you to give me FULL run down on this sale” (ההדגשה במקור – ח"מ).

           בנוסף יוסף מסר בהודעה כי הוא יכול לבוא לראות את הנכס, מבפנים ומבחוץ, עוד באותו השבוע בתאריך 18.03.2011.

12. אמיר השיב להודעה הנ"ל באומרו כי הוא טרם קיבל תשובה ביחס לשאלות שאותן יוסף ביקש לברר וביקש לעדכנו בעניין זה ביום שלמחרת. ביחס לאפשרות לבקר בנכס – אמיר השיב כי לדעתו אפשר יהיה לערוך את הביקור בתאריך 18.03.2011 הנ"ל, אך ציין כי הוא לא יוכל להגיע לשם יחד איתו. בתגובה יוסף מסר כי אין לו צורך בנוכחות של אמיר, שכן בשלב זה הוא צריך להחליט אם הוא מעוניין בנכס, אם לאו, ורק לאחר שיקבל החלטה בנידון – הם ידברו.

13. בתאריך 14.03.2011 אמיר עדכן את יוסף כי הוא הצליח להביא להפחתה נוספת במחיר הנכס ולהעמידו על סך של 4,800,000 דולר, כאשר 50% מהמחיר ישולם במועד החתימה והיתרה תשולם תוך חודשיים-שלושה. יחד עם זאת, אמיר מסר כי ספק אם יהיה ניתן להוריד עוד את המחיר, גם אם העסקה תתבצע במזומן, אך ניתן יהיה לבחון זאת לאחר שיוסף יחליט שהוא מעוניין בנכס. לבסוף – אמיר מסר כי הוא התקשר עם ארכיטקט, כדי שזה יכין תכניות עבור הנכס וכי הוא מקווה שתכניות אלה יהיו מוכנות לפני שיוסף יגיע לראות את הנכס. בתגובה יוסף ביקש מאמיר את מספר הטלפון הנייד שלו. זמן קצר לאחר מכן, הצדדים שוחחו בטלפון ובסיום השיחה, יוסף אמר לאמיר כי מאחר שהוא כבר ראה את הנכס בעבר, הוא איננו זקוק לביקור נוסף בו. לאחר מכן, יוסף שלח הודעת דואר אלקטרוני נוספת לאמיר ובה חזר על האמור בשיחה וקבע לשוחח עם אמיר בהמשך.

14. בתאריך 14.03.2011, או בתאריך 15.03.2011 יוסף פנה לקרוב משפחתו, מר ג'וני פין (להלן: ג'וני), כדי שיברר עבורו פרטים אודות הנכס. ג'וני פנה למתווך השני וזה מסר לו פרטים על הנכס, לרבות מחירו.

15. בתאריך 18.03.2011 אמיר שלח הודעת דואר אלקטרוני נוספת ליוסף, אשר היוותה, לדבריו, סיכום של המגעים בין הצדדים, במטרה לשקול האם תתאפשר התקשרות ביניהם. במסגרת הודעה זו אמירהדגיש פעם נוספת, שהוא איננו פועל בעניין זה כמתווך, אלא כיזם – וכי המתווך המעורב בעסקה, אשר גם מייצג את הבעלים, הוא המתווך השני. בנוסף, אמיר התייחס לרווח שאותו הוא מצפה להפיק, לדבריו, בגין היותו יזם, והסביר כי בתור יזם שאמור לנהל את הפרויקט החל משלב המשא-ומתן עם בעלי הנכס ועד להשלמת בניית הבית, הוא זכאי, לשיטתו, לנתח של בין 20% ל-30% מהרווח הסופי שיצמח ליוסף.אמיר הוסיף כי ככל שיוסף ירצה להחזיק בנכס לשימושו האישי – רווחיו של אמיר ייגזרו, באותם האחוזים, מהרווח הפוטנציאלי מהנכס, אשר עומד, לדבריו, על 100% רווח ואף יותר. לחילופין, אמיר הציע ליוסף לשמש כשותף שלו בביצוע עסקאות בישראל.

16. כחצי שעה לאחר מכן, יוסף השיב להודעתו של אמיר באומרו כי הוא מודה לו, כי הנכס כבר הוצע לו בעבר, וכי לעת הזו – הוא איננו מעוניין בשותפים בישראל, ואם דעתו תשתנה, הוא יעדכן בכך אתאמיר.

17. בתאריך 14.04.2011 המשיבים רכשו את הנכס במחיר של 4,900,000 דולר.

18. בתאריך 02.05.2011 אמיר פנה ליוסף וביקש להיפגש עמו בנוגע לרכישת הנכס על ידו. לאחר שיוסף תהה על מטרת הפגישה ואמר לו כי אין להם במה לדון בהקשר זה – אמיר שלח ליוסף בתאריך 05.05.2011, הודעה, ובה טען כי יוסף ביקש וקיבל ממנו מידע פנימי רגיש בנוגע לנכס – מידע שהושג, לגירסתו של אמיר, לאחר משא-ומתן ארוך עם בעלי הנכס, שהוביל לשיטתו גם לירידה של יותר מ-2,500,000 דולר במחיר הנכס – וכל זאת בשים לב להבנות שאליהן הצדדים הגיעו, לפיהן הם יפעלו, לשיטתו של אמיר, בצוותא בנוגע לנכס, כאשר אמיר ישמש כיזם. נוכח האמור, אמיר דרש מיוסף לשלם לו סך של 500,000 דולר בגין חלקו בעסקה.

לאחר שיוסף לא הגיב להודעה זו, אמיר פנה אליו בשנית בתאריך 19.05.2011, הפעם באמצעות באי-כוחו דאז, ודרש ממנו שוב לשלם לו סך של 500,000 דולר עבור פעילותו.

19. לאחר שיוסף, באמצעות באי-כוחו, דחה את טענותיו של אמיר במכתב מתאריך 14.06.2011 – הוגשה התביעה, נושא הערעור.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד

20. בתאריך 16.07.2014 בית המשפט המחוזי הנכבד דחה את התביעה בקובעו כי בין הצדדים לא רק שלא נחתם, אלא אף לא נכרת כל חוזה מחייב, וממילא אמיר לא יכול לדרוש מיוסף פיצוי בשל הפרת חוזה שכזה. בהקשר זה בית המשפט המחוזי הנכבד פסק כי הצעותיו ופניותיו של אמיר לא היו מסוימות דיין, אלא היוו הצעות כלליות, אשר נועדו רק לפתוח משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה. מעבר לכך בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי מחילופי הדברים שנערכו בין הצדדים בתקופה הרלבנטית, לא ניתן להסיק כי יוסף קיבל על עצמו את מסגרת ההתקשרות המוצעת בין הצדדים. בנוסף, בית המשפט המחוזי הנכבד קיבל את טענתו של יוסף לפיה רק לאחר שאמיר הודיע לו כי הוא פנה לאדריכל לצורך הכנת תכניות לנכס – "נדלקה לו נורה אדומה" (ראו: פיסקה 65 לפסק הדין) ביחס לפער הקיים בינו לבין אמיראודות טיב היחסים הצפויים ביניהם.

           בית המשפט המחוזי הנכבד המשיך וקבע כי לאחר שיוסף הבין שאמיר מבקש לכרות עמו חוזה, ולאחר שאמיר שוחח עמו בטלפון ואף שלח לו הודעה שפירטה את אפשרויות ההתקשרות השונות ביניהם (דבר שמעיד כשלעצמו על כך שעד לאותו השלב לא נכרת חוזה בין הצדדים) – יוסף השיב לו כי הוא איננו מעוניין בשירותיו של אמיר, ומשכך גם בשלב זה לא נכרת חוזה ביניהם. יתרה מזאת, בית המשפט המחוזי הנכבד הטעים כי גם אמיר בעצמו – כפי שעולה מהודעות הדואר האלקטרוני שנכתבו על ידו – לא סבר בשום שלב כי יוסף קיבל את הצעתו, ומשכך גם אליבא דשיטתו של אמיר באותה עת – לא נכרת חוזה בין הצדדים.

21. בית המשפט המחוזי הנכבד התייחס עם זאת לחוסר הנוחות, אשר עולה, לדבריו, מעיתויה של מכירת הנכס ליוסף ומהעובדה שהמחיר ששולם עבור הנכס היה קרוב (כך בפסק הדין) למחיר שאמיר השיג עבורו. בית המשפט ציין כי הנסיבות שלעיל אכן מעלות חשש לפיו יתכן שיוסף עשה שימוש במידע שהועבר אליו על-ידי אמיר, מבלי לשלם בעבורו (על-אף שהיה מודע לכך שאמיר לא מסר לו את המידע הנ"ל ללא ציפייה לתמורה), אולם פסק כי מאחר שאמיר סיפק ליוסף את המידע מבלי לחתום עם יוסף מראש על הסכם כלשהו, או לסכם עמו תנאים מפורטים בהקשר זה (אשר יתכן כי אילו היו מסוכמים מראש – יוסףהיה מחליט שלא להמשיך במגעים ובקבלת המידע), הרי שיש לקבוע כי יוסף נקלע למצב העניינים האמור בעל כרחו, ואילו אמיר ביקש, כך נקבע: "'לקשור' את הנתבע (יוסף – ח"מ) בעסקה שאינה העסקה אותה ציפה לקיים" (ראו: פיסקה 75 לפסק הדין).

           לבסוף, בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי אמיר איננו זכאי גם לקבל סעד מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט – וזאת מכיוון שלא הוכח שהתעשרותו של יוסף הגיעה אליו דווקא מהמידע שנמסר לו על-ידי אמיר, וכן כי לא הוכח שההתעשרות, ככל שהיתה, הגיעה ליוסף על חשבונו של אמיר, שהרי לא הוכח כל נזק שנגרם לאמיר.

           פסק דין זה הוא מושא הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים בערעור

22. בערעורו שלפנינו, המערער טוען כי בחינת מכלול התנהגויותיהם של הצדדים במסגרת המשא-ומתן בהקשר לנכס, בשים לב להתפתחויות הטכנולוגיות, אשר מאפשרות לגבש הסכמים בחילופי דואר אלקטרוני – מובילה למסקנה כי בין הצדדים השתכלל חוזה שלפיו הצדדים הסכימו לרכוש את הנכס ביחד, כאשר אמיר משמש כיזם, שאמור לקבל בין 20% ל-30% מהרווח שיופק מהנכס, ולחילופין, אם יוסףירצה להשתמש בנכס לשימושו הפרטי – אמיר יקבל אותם האחוזים עבור הרווח הפוטנציאלי מהנכס, אשר צפוי לעמוד על כ-100%. בהקשר זה נטען כי הודעות הדואר האלקטרוני שהוחלפו בין הצדדים – די בהן כדי להוות הצעה וקיבול מסוימות דיין, אשר יש בהן העדה על גמירות דעת מצד הצדדים. כך, לעמדת המערער, הצעותיו ליוסף כללו את: מחיר הנכס; נקיבה בשכרו הצפוי של אמיר; פרטי הנכס ומצבו המשפטי והתכנוני; אפשרויות הפיתוח בו; שיעור התשואה הפוטנציאלי, ותנאי התשלום בגין הנכס. המערער סבור עוד כי הפרטים, אשר לא סוכמו בין הצדדים – ניתנים להשלמה על-ידי בית המשפט.

23. לגישת המערער, בית המשפט המחוזי הנכבד שגה בקובעו כי הצעותיו ליוסף היו הצעות כלליות שאין בכוחן לשכלל חוזה. לעמדתו, הסיבה בגינה המגעים בין הצדדים לא התגבשו לבסוף לידי חוזה, נעוצה כל כולה בהתנהגותו חסרת תום הלב של יוסף, אשר יצר מצג שווא של מי שמעוניין בכריתת ההסכם, אך התחמק ברגע האחרון מכך. המערער משיג עוד על קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה הוא ניסה לקשור את יוסף בחוזה, אשר בו יוסף לא היה מעוניין. לטענתו, רצונו המתמשך של יוסף בקשר עם אמיר, ניכר מההתכתבות ביניהם, שכללה, בין היתר, בקשות של יוסף מאמיר להמשיך ולספק לו מידע, וזאת על אף שליוסף היה ברור – על פי קביעת בית המשפט המחוזי (ראו: פיסקה 74 לפסק הדין) – כי אמיר איננו עובד בחינם.

24. המערער הוסיף וטען כי יוסף נהג שלא בתום לב שעה שניסה לברר באמצעותו מידע אודות הנכס, אשר יסייע לו ברכישתו ולאחר שמידע זה נתקבל אצלו – הוא עקף את אמיר ורכש את הנכס מבלי לשלם לאמיר דבר. בהקשר זה המערער מציין כי כל עוד יוסף חשב שמחיר הנכס עומד על למעלה מ-6 מיליון דולר – הוא כלל לא התעניין ברכישתו. לגירסתו, רק לאחר שיוסף נחשף למחיר שאותו המערער השיג עבורו (כ-4,800,000 דולר) ולאחר שהבין שהוא מיצה את הרווח מפעולותיו של אמיר עבורו – הוא החל להתעניין ברכישת הנכס, ולבסוף אף קנה אותו, כאמור.

חוסר תום הלב, לגישת המערער, נעוץ בכך שיוסף זכה לרכוש את הנכס, לטענתו, אך ורק בזכות המידע ששאב מאמיר, לרבות: מחיר הנכס; מיצוי זכויות הבניה בו והאפשרויות לשפרו. בהקשר זה, אמירמפנה למספר קביעות של בית המשפט המחוזי הנכבד בפסק הדין, שמבססות, לשיטתו, את חוסר תום ליבו של יוסף:

"מתעוררת אי נוחות מהעיתוי של העסקה ומהמחיר בו נרכש הנכס, שהיה קרוב למחיר שהתובע (המערער – ח"מ) עמל עליו במאמציו" (ראו: פיסקה 71 לפסק הדין).

           ובהמשך:

"חוסר תום הלב של הנתבע (יוסף – ח"מ), ככל שקיים, מתבטא בכך שהנתבע (יוסף – ח"מ) עשה שימוש במידע שהועבר אליו על ידי התובע (המערער – ח"מ), כאשר הוא מודה שהיה לו ברור שהתובע (המערער – ח"מ) לא עובד בחינם" (ראו: פיסקה 74 לפסק הדין).

25. ההתנהגות הנטענת האמורה, אשר לשיטת המערער אף עולה לכדי "תרמית" – גרמה, לעמדת המערער, לכך שהתעשרותו של יוסף כתוצאה מהמידע שנמסר לו על-ידי אמיר הינה בבחינת עשיית עושר ולא במשפט.

26. המערער משיג אף על קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד שלפיה המחיר שבו יוסף רכש את הנכס מבעליו הושג במשא-ומתן שנערך עם הבעלים על-ידי ג'וני. לגירסת המערער – המחיר שסוכם עם בעלי הנכס הושג על-ידו, וג'וני כבר ידע על המחיר האמור כאשר הוא פנה לבעלי הנכס, וסיכם עמם על רכישתו בעבור יוסף.

27. המערער משיג גם על קביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה יוסף התחיל להבין שאמיר לא מייצג את בעלי הנכס רק לאחר שזה סיפר לו כי הוא סיכם כבר עם אדריכל שיכין תכניות לנכס וטען כי גירסה זו כלל לא נטענה בכתבי טענותיו של יוסף, או בתצהירים שהוגשו מטעמו לבית המשפט המחוזי הנכבד.

28. לבסוף המערער אף משיג על הוצאות המשפט ושכר טרחת עו"ד שנפסקו לחובתו על-ידי בית המשפט המחוזי הנכבד. לשיטתו, בשים לב לנסיבות המקרה ובהתחשב במקרים דומים אחרים – חיובו בתשלום כאמור בסך של כ-200,000 ש"ח הינו "חריג ויוצא דופן".

29. המשיבים סומכים, מנגד, את ידיהם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד וגורסים כי לא רק שהצדדים מעולם לא חתמו על חוזה ביחס לנכס, אלא שהם מעולם אף לא דנו ברצינות בתנאים של הסכם עתידי ביחס אליו. המשיבים מציינים בהקשר זה את מספר ההודעות המצומצם, לשיטתם, שהוחלפו בין הצדדים ולתוכנם, ומטעימים כי הדרישות להיווצרות חוזה מחייב: הצעה; קיבול והעדה על גמירות הדעת ומסוימות – אינן מתקיימות באלו. בנוסף, המשיבים מציינים כי המערער לא הצליח להצביע על מועד מובחן שבו התקיימו דרישות ההעדה על גמירת הדעת והמסוימות. בנסיבות אלו, היענות לערעורו של המבקש עלול, לדעת המשיבים, לשנות את דיני החוזים באופן שיביא, לשיטתם, לפגיעה בסחירות ובעבירות של נכסים, שכן היענות שכזו לטענות המערער – תאפשר לאנשים לכבול צדדים אחרים לחוזה ו"לכפות" עצמם על בעלי שיחם, והכל מבלי לעמוד בדרישות הקבועות לכך בדין.

30. המשיבים טוענים עוד כי הם היו תמי לב ביחסים בינם לבין המערער ומוסיפים כי מי שנהג שלא בתום לב, ואף תוך ניסיון הטעיה, היה דווקא המערער. בהקשר זה, המשיבים מפנים לקביעתו של בית המשפט המחוזי הנכבד לפיה יוסף: "נקלע שלא בטובתו ושלא ברצונו לסיטואציה", אשר עליה נסב הערעור (ראו: פיסקה 75 לפסק הדין) וטוענים בהקשר זה כי המערער לא פעל לפי החוזה, אשר הוא טוען שנכרת בינו לבין המשיבים, אלא המתין עד שהמשיבים ירכשו את הנכס, ואז פנה אליהם בדרישותיו מתוך ניסיון, לשיטתם, ליהנות מפירות עסקה לא לו.

31. המשיבים מצדדים בקביעות נוספות של בית המשפט המחוזי הנכבד וביניהן: הממצא כי המערער לא הוכיח שהמשיבים התעשרו על חשבונו ומשכך לא מתקיימת כאן עילה של עשיית עושר ולא במשפט; הקביעה שתנאי עסקת המכר נקבעו באופן עצמאי על-ידי ג'וני, והקביעה לפיה המגעים בין הצדדים שבפנינו לא עלו אפילו כדי "משא ומתן".

32. לבסוף, המשיבים טענו כי בשים לב לכך שסכום הוצאות המשפט שנפסק לטובתם עומד על פחות ממחצית הסכום שהוצא על-ידם בפועל במהלך המשפט ועל כ-5.2% מגובה תביעתו של המערער – אין טעם (בהתחשב גם בהליכים המרובים שנוהלו בתיק) לשנות את סכום הוצאות המשפט ושכר טרחת עוה"ד שנפסקו לחובת המערער.

33. בסיכומי התשובה שהוגשו מטעמו – המערער חזר על טענותיו, והדגיש שלשיטתו יוסף הוא זה שפעל בחוסר תום לב במכלול, ובמיוחד בעת שניסה, לגירסת המערער, לכרות חוזה עם בעלי הנכסבמהירות ובהיחבא, תוך הסתרת הדבר מהמערער.

34. במהלך הדיון שנערך בפנינו בתאריך 16.03.2016 – בא-כוח המערער הסכים, במענה להערות בית המשפט, כי הגם שהוא איננו חוזר בו מהטענה שלפיה אכן נכרת חוזה בין המערער לבין המשיבים – הוא מוכן להודות כי עמדה זו פחות חזקה מהטענות שהעלה ביחס לעילת עשיית העושר ולא במשפט ובהקשר להתנהלות הפגומה של יוסף. משכך, בא-כוח המערער מיקד את טענותיו בגירסת המערער שלפיהיוסף נהג בחוסר תום-לב וכן חזר על השגותיו כנגד ממצאיו העובדתיים של בית המשפט המחוזי הנכבד.

35. זה המקום לציין כי בעת הדיון הצענו לצדדים לשקול הסדר מסוים לפנים משורת הדין, ואולם הדבר לא נסתייע ולכן עלינו לפסוק כעת במכלול. לפיכך אפנה איפוא, עתה, לליבון הדברים.

דיון והכרעה

36. לאחר עיון בנימוקי הערעור, בסיכומים, בחומר שהוגש לנו ובעקבות שמיעת טיעונים מפי באי-כוח הצדדים – הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 52 שלהלן, וכך אציע לחברתי ולחברי שנעשה. אביא את נימוקי למסקנתי זו, מיד בסמוך.
37. המערער ביסס את טענותיו בערעור על עילות מדיני החוזים ומדיני עשיית עושר ולא במשפט.

במסגרת טענותיו מתחום דיני החוזים – המערער טען כי בינו לבין יוסף נכרת חוזה, אשר אותו יוסף הפר. בגדר טענותיו מתחום דיני עשיית עושר ולא במשפט – המערער גרס, כאמור, כי יוסף התעשר שלא כדין כתוצאה מהפעולות שנעשו על-ידי אמיר, עובר לרכישת הנכס על-ידי יוסף, לרבות ניהול המשא-ומתן עם בעלי הנכס, וניצול המידע שאמיר מסר לו.

           להלן אבחן את טיעוניו של המערער – ראשון-ראשון ואחרון-אחרון. 

האם נכרת חוזה בין אמיר ליוסף

38. הדרך לכריתתו של חוזה תקף מוסדרת, כידוע, בסעיף 1 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), המורה כדלקמן:

"חוזה נכרת בדרך של הצעה וקיבול לפי הוראות פרק זה".

           כדי שהצעה וקיבול ישתכללו לידי הסכם מחייב עליהן לעמוד בשתי דרישות מצטברות, המקיימות ביניהן יחסי גומלין: העדה על גמירות דעת ומסוימות (ראו: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים).

           בחינת ההעדה על גמירות הדעת נעשית באמצעות מבחן חיצוני-אובייקטיבי, במסגרתו גמירות הדעת המגולמת בהצעה נבחנת בהתאם להשתקפותה החיצונית (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א, 156 (1991) (להלן: פרידמן וכהן); גבריאלה שלו דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, 174-172, 188-187 (2005) (להלן: שלו).

           ביחס לדרישת המסוימות, נקבע בפסיקתנו כי פניה של צד בהסכם תיחשב למסוימת, אם היא היתה מפורטת דיה עד כדי אפשרות לכרות את החוזה עם קיבולה (ראו: שלו, בעמ' 175).

39. בענייננו – במועדים הרלבנטיים אמיר ויוסף החליפו מסרים ביניהם, בכתב או בעל-פה, בארבע הזדמנויות שונות שתוארו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הנכבד. אבחן עתה – ביחס לכל אחת מארבע האינטראקציות הנ"ל – האם התקיימו בהן דרישות ההעדה על גמירות הדעת והמסוימות, והכל יפורט להלן:

(א)          בתאריך 11.03.2011 אמיר שלח ליוסף הודעה, בהמשך להודעה קודמת שנשלחה על-ידו ושלא זכתה למענה מיוסף. בהודעה זו אמיר כתב ליוסף, בין היתר, את הדברים הבאים:

"... אשמח להיפגש עמך ולדון איתך בעניין זה ואולי בנוגע לפרויקטים אחרים של נדל"ן והזדמנויות להשקעה בישראל ו/או שקשורות לישראל גם כן ולשקול האם יהיה אפשרי לשתף פעולה בכך, דבר שייתכן שגם יעניין את בנך... (ההדגשה שלי – ח"מ)"

           מעבר לכך שפניה זו של אמיר הינה כללית למדי ונעדרת פרטים הכרחיים לצורך כריתת הסכם כפי שבית המשפט המחוזי הנכבד הטעים בפסק דינו – אמיר כותב במפורש כי הוא ישמח להיפגש עם יוסףולדון עמו על העניין. התבטאות זו של אמיר – כמוה כמעין "נוסחת קשר", אשר מעידה כי ההודעה הנ"ל איננה אלא הזמנה עבור יוסף לפתוח במשא-ומתן לקראת כריתת חוזה עתידי ביניהם.

           בתגובה להודעה זו, יוסף השיב לאמיר כי הוא כבר ראה את הנכס בעבר ושאל אותו האם בעלי הנכס משלמים את שכרו. בית המשפט המחוזי הנכבד קבע כי לא ניתן ללמוד מתשובתו זו של יוסף עלקיבול הצעתו של אמיר, וזאת מאחר שלנוכח ניסוחה של הפנייה – קיים קושי להבין את התשובה והתנאים המשתמעים שנכללו בה כ"קיבול". מסקנה זו של בית המשפט המחוזי הנכבד מקובלת עלי.

(ב)          מיד לאחר משלוח ההודעה הנ"ל, אמיר השיב, כאמור, להודעתו של יוסף, וחזר על הצעתו הכללית מתאריך 25.01.2011. בתוך כך הוא הסביר כי הוא מתכנן לנהל את הנכס כיזם ומסר כי לדעתו ניתן יהיה להפיק מפיתוח הנכס רווח של כ-100%. לבסוף אמיר מסר כי יתכן וניתן יהיה להוריד במעט את מחיר הנכס וכי הוא יעדכן את יוסף בנושא זה. בתגובה, יוסף השיב לאמיר כי הוא מבקש ממנו לבדוק את העניין, ושהם ידברו על כך בהמשך. יום לאחר מכן יוסף שלח לאמיר הודעה נוספת ובגדרה ביקש ממנו לתת לו מידע מלא בעניין מכירת הנכס ומסר כי הוא יוכל לראות את הנכס באותו שבוע.

           בחינה של ההתכתבות הנ"ל מעלה כי הודעתו של אמיר במסגרת זו איננה יכולה להיחשב כ"הצעה" במובנו של סעיף 1 לחוק החוזים. ההודעה מנוסחת בלשון כללית ולא ניתן להבין ממנה באופן ברור מהם תנאי החוזה שאותם אמיר מבקש לכרות עם יוסף. מעבר לכך, ההודעה כולה מנוסחת באופן "שיווקי", שתכליתה היא לעניין את יוסף בנכס ולשדל אותו לכרות חוזה עתידי עם אמיר. בנוסף, ההודעה לא מציינת את המחיר הסופי של הנכס ואף עולה ממנה כי יש ציפייה להמשך המגעים בין הצדדים – דבר המלמד כי ההודעה נועדה להוות תחילתו של משא-ומתן, ולא סופו. ממילא, לא ניתן לראות, להשקפתי, בבקשותיו של יוסף למידע נוסף, שבאו לאחר ההודעה האמורה – משום קיבול. זאת ועוד – בית המשפט המחוזי הנכבד אימץ בהקשר זה את גירסתו של יוסף שלפיה בנקודת זמן זו – לא היה ברור לו שאמירפועל באופן עצמאי ולא מצאתי טעם טוב להתערב גם בממצא עובדתי זה. 

           לא למותר להוסיף כאן כי אף ההתכתבות בין אמיר ויוסף שבמסגרתה אמיר מסר כי הוא לא יוכל לנכוח בנכס בעת ביקורו של יוסף בו ויוסף השיב לו כי הוא איננו זקוק לנוכחותו זו – לא ניתן לראותה כ"הצעה" ו"קיבול", אשר מקיימות את דרישות ההעדה על גמירות הדעת והמסוימות, וזאת, בין היתר, מכיוון שאף אחד מתנאי החוזה הנטען, לא הועלו בהתכתבות זו.

(ג)           בתאריך 14.03.2011 אמיר עדכן את יוסף, כאמור, בדבר הפחתה במחיר הנכס, בתנאי התשלום שפורטו בפיסקה 13 שלעיל; כמו כן הוא מסר לו כי באופן עקרוני לא צפויה הפחתה נוספת במחיר, אך ניתן יהיה לבחון זאת רק לאחר שיוסף יחליט שהוא מעוניין בנכס, ויעדכנו על התקשרותו עם הארכיטקט. בתגובה, יוסף ביקש מאמיר את מספר הטלפון הנייד שלו. זמן קצר לאחר מכן הצדדים שוחחו בטלפון ובסיום השיחה, יוסף אמר לאמיר כי מאחר שהוא כבר ראה את הנכס בעבר, הוא איננו זקוק לביקור נוסף בו.

           גם חילופי דברים אלו אינם יכולים לעמוד בתנאי ההעדה על גמירות הדעת והמסוימות. תוכנה של הודעה זו יש לפרשה, לכל היותר, כשלב בהליך עדכונו של יוסף בדבר הכדאיות שתהיה לו אם הוא יסכים לרכוש את הנכס, בשיתוף אמיר כיזם.

(ד)          לבסוף – התקשרותם האחרונה של הצדדים בתקופה הרלבנטית, התרחשה בתאריך 18.03.2011. במועד זה אמיר שלח הודעה נוספת ליוסף, במסגרתה הוא מסר לו שוב כי הוא פועל בפרויקט כיזם, אשר מצפה להרוויח מניהול הנכס ומפיתוחו לאחר שיוסף ירכוש אותו, או לזכות בנתח של בין 20% ל-30% מהרווח הפוטנציאלי בנכס, היה ויוסף ירכוש אותו לעצמו. בתגובה, יוסף מסר לאמיר כי הוא איננו מעוניין בהתקשרות עמו.

           כפי שבית המשפט המחוזי הנכבד ציין בפסק דינו (ראו: שם בפיסקה 68), גם אילו הייתי מניח כי הודעתו האחרונה הנ"ל של אמיר היוותה "הצעה" – הרי שיוסף דחה אותה, ומכאן שלא נכרת חוזה בין הצדדים בהתקשרות זו ביניהם. מעבר לכך, גם בהודעה זו לא התקיימו היסודות הדרושים כדי לראות בה "הצעה" וזאת הן בשל העובדה כי ההודעה כללה מספר אפשרויות להתקשרות בין הצדדים (ומכאן שלא ניתן לראות בה הצעה קונקרטית ומסוימת), והן בשל העובדה כי גם בהודעה זאת – שהיתה מפורטת יחסית להודעות הקודמות שהוחלפו בין הצדדים – חסרים מספר פרטים מהותיים וחשובים, שהרי, בין היתר, מחיר הנכס שאותו איזכר אמיר בהודעתו כאפשרי לשם ביצוע עסקת המכר לא היה קבוע וחד-משמעי, וגם אחוזי הרווח שלהם אמיר יהיה זכאי על-פי הצעתו נעו בין 20% ל-30%, כאשר לא ברור מאיזה רווח בדיוק יגזרו אותם אחוזים. בנוסף – גם הודעה זו כללה מעין "נוסחת קשר", אשר ממנה השתמע שההודעה מיועדת רק להציע אפשרויות לפעילות עתידית בין יוסף לבין אמיר.

40. הנה כי כן, בחינת מכלול השיחות וההתקשרויות שהצדדים ערכו – מעלה כי מגעים אלו לא קיימו את דרישות ההעדה על גמירות הדעת והמסוימות, וממילא הן אינן עולות כדי "הצעה" ו"קיבול", אשר יש בכוחן לשכלל חוזה בר-תוקף.

           לאחר דחיית הטענה בדבר קיום חוזה בין הצדדים – אעבור עתה לבחינת טענות המערער שיסודן בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

האם יוסף עשה עושר ולא במשפט

41. כאמור המקור השני שמכוחו המערער תובע תשלום הוא דיני עשיית עושר ולא במשפט. במסגרת זו המערער מציין כי יוסף הפיק רווח כתוצאה מהמשא-ומתן שנוהל ביניהם ומיתר הפעולות שאמיר ביצע עבורו לקראת רכישת הנכס. טובת הנאה זו, לטענת המערער היתה אמור להגיע לידיו של יוסף אך ורק במסגרת התקשרות שהיתה אמורה להיכרת בין יוסף לאמיר, אשר בגדרה אמיר היה צריך לקבל אחוזים מהרווחים הפוטנציאלים מהנכס. משכך, בנסיבות שבהן יוסף בחר לרכוש את הנכס באופן עצמאי – התעשרותו מעבודתו של אמיר לא היתה כדין.

42. בהקשר זה יש לבחון כאן את העיקרון שלפיו אדם זכאי להשבה, או לשכר ראוי, עבור פעולה שאותה הוא ביצע לבקשת הזולת, או שהזולת הסכים לקבלה, אפילו אם לא נכרת ביניהם חוזה וזאת כאשר מההסדר שבין הצדדים השתמע כי יש לשלם עבור אותה פעולה (ראו: ע"א 316/73 קורן נ' בן חורין, פ"ד כח(2) 565 (1974) (להלן: עניין קורן); ע"א 474/80 גרובר נ' תל-יוסף, קבוצת פועלים להתישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(4) 45 (1981); ע"א 136/92 ביניש-עדיאל – עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993); דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך ב' מהדורה שניה 647-646 (1998); דניאל פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט כרך א' מהדורה שלישית 239-238 (2015) (להלן: פרידמן ובר-אור)). בהקשר זה דיני עשיית עושר ולא במשפט גם מורים כי צד יהיה זכאי להשבה, או לשכר ראוי עבור עשייתו למען הזולת, אף במקרה שהוא פעל למען הזולת מתוך ציפייה סבירה לקבל ממנו שכר עבור עבודתו, והזולת, על-אף שהיה מודע לציפייתו זו – לא טרח להעמידו על כך שהוא לא מעוניין באותה פעילות, או שאין לו כוונה לשלם בעבורה ובלבד שהיתה לו הזדמנות מעשית להעמידו על טעות זו (השוו: ע"א 430/79 בנישתי נ' ששון, פ"ד לה(2) 400 (1981)). במקרים כגון אלו, הצד, אשר העבודה, או השירות בוצעו בעבורו יחויב בתשלום שכר ראוי אפילו אם לא הוא היה זה אשר הביא את מבצע הפעולה לחשוב כי הוא יקבל תשלום בעבור עבודתו, ובלבד שהוא ידע על טעותו של מבצע הפעולה והניח לו לבצע את העבודה תוך שהוא שרוי בטעותו (ראו: פרידמן ובר-אור, עמ' 245; פרידמן וכהן, בעמ' 89-88).

יחד עם זאת, צד כנ"ל – לא יזכה להשבה, או לשכר ראוי, בנסיבות שבהן היה לו ברור, או שמן הראוי כי יהיה לו ברור, כי הוא לוקח על עצמו את הסיכון שהחוזה שדובר עליו לא ייכרת, וכי הצד השני לא יידרש לשאת בתשלום עבור הפעולה שאותה הוא ביצע למענו (ראו: עניין קורן; ע"א 739/86 שם-אור נ' עיריית קרית גת, פ"ד מד(2) 562 (1990); פרידמן ובר-אור, עמ' 240).

43. מקורו של הכלל הנזכר בפיסקה 42 שלעיל בדבר החובה להשיב, או לשלם שכר ראוי עבור טובת הנאה שאדם ביקש, או ניאות לקבל מחברו, אף מבלי שהשתכלל חוזה ביניהם הינו  בדיני היושר של המשפט המקובל, והוא בא בגדר דוקטרינת ה"השתק על-ידי מצג" (estoppel in pais) ודוקטרינת ה"הסכמה שבשתיקה" (acquiescence), אשר משמעותה היא כי יש להעניק סעד לתובע אשר פעל מחמת טעות, או ציפייה ביחס להתנהגותו של הנתבע כלפיו, כאשר הנתבע ידע על אותה טעות, או ציפייה ולא שלל אותן. במקרים אלו מוטלת על הנתבע חובה להעמיד את התובע על טעותו, ומשהנתבע הפר חובה זו – עליו לשלם (להרחבה ביחס לדוקטרינת "ההסכמה שבשתיקה" ראו: R. Goff and G. Jones, The Law of Restitution, 238-243 (7^th ed., 2007); Hanbury and Martin, Modern Equity 941-956 (19^th ed., by J.E. Martin, 2012). להחלת דוקטרינת ההשתק במשפט ארצנו עיינו: ע"א 481/68 רוזובסקי נ' דומיניון, פ"ד כב(2) 813 (1968)).

           כיום החלת עקרונות אלו נעשית במשפטנו באמצעות סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 ולעתים באמצעות חובת תום-הלב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, המעוגנת בסעיף 12 לחוק החוזים. באמצעות הוראות חוק אלו – נמנעים מצבים שבהם אדם נוטע בלב חברו אמונה – גם אם בשתיקה – בכך שהוא ישלם לו עבור עבודה כלשהי, ולאחר שהעבודה נעשית, הוא מסרב לשלם בעדה (ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 226; פרידמן ובר-אור, בעמ' 245).

עתה אחיל עקרונות אלו על נסיבות המקרה שבפנינו.

44. קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר אינני מוצא מקום להתערב בהן, מעלות כי יוסף הודה כי בעת שהוא עמד בקשר עם אמיר ביחס לנכס, הוא אכן הניח שאמיר מצפה לקבל תמורה כלשהי. יתר על כן העובדה שהמחיר שבו יוסף קנה לבסוף את הנכס בסכום שהוא קרוב למחיר הסופי שאותו אמיר הציג ליוסף כמחיר אחרון מטעם הבעלים לנכס אכן מעלה חשש לפיו פעילותו של אמיר אמנם סייעה ליוסף בקניית הנכס (יחד עם זאת סכום הרכישה הסופי היה גבוה בכ-100,000 דולר מהמחיר שהוצג ליוסף על-ידי אמיר, והמשא-ומתן האחרון עם הבעלים של הנכס נוהל מטעמו של יוסף על-ידי ג'וני).

           בנסיבות הנ"ל, ניתן להשקפתי לקבוע כי פעילויותיו של אמיר בקשר עם קניית הנכס היו פעולות, אשר באופן עקרוני יכולות היו לזכות את אמיר בתשלום שכר ראוי מסוים. עם זאת מאחר שעל-פיקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, אמיר לא הוכיח כי המידע שאותו הוא מסר ליוסף, גרם ליוסף להתעשר (ראו: סעיף 77 לפסק הדין) – השכר הראוי שאמיר יכול היה לתובעו, הינו רק בעבור עצם העבודה שאותה הוא ביצע בפועל ולא תמורת התעשרות, או שימוש כלשהו, שיוסף עשה במה שניתן לו על-ידי אמיר, נתונים על כך לא נמסרו וממילא לא הוכחו.

45. זאת ועוד – אחרת. על-פי קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד אמיר סיפק ליוסף את המידע בדבר המחיר אליו מוכנים בעלי הנכס לרדת ללא דרישת תמורה מיידית, בנסיבות שבהן אמירנמנע מלסכם עם יוסף תנאים כלשהם בהקשר זה (ראו: פיסקה 75 לפסק הדין). יתר על כן – אמיר הודה כי הוא ביצע את הפעולות שבגינן הוא דורש עתה שכר, מתוך תקווה כי מעשיו אלו יובילו את יוסףלהסכים לרכוש ביחד איתו את הנכס, כך שיוסף ישלם את הכסף עבור הנכס, ואמיר ירוויח את חלקו בעסקה מתוקף פעילותו כיזם של הפרויקט.

           מכאן, ניתן, להשקפתי, להסיק כי אמיר לא ראה בפעולות שאותן הוא עשה, ככאלה שעליהן יוסף יצטרך לשלם לו בעבורן, אלא כפעולות שיווק שנעשות במטרה לשכנע באמצעותן את יוסף לכרות עמו חוזה בעתיד. על נסיבות כגון אלה נכתב בספרם של פרידמן ובר-אור כך:

"... תישלל הזכות לשכר ראוי, אם היה ברור לצד המבצע את העבודה, או חייב היה להיות ברור לו, שהוא פועל על סיכונו וכי הצד השני לא יידרש לשאת בתשלום, אם בסופו של דבר לא יכרת חוזה. כך הדבר, למשל, כאשר בעל מקצוע מבקש לשכנע את הצד השני שישכור את שירותיו ולשם כך הוא מציג בפניו דוגמה של עבודה שביצע במיוחד למטרה זו, כאשר הצדדים מבינים שעבור אותה דוגמה לא יידרש כל תשלום" (פרידמן ובר-אור, עמ' 240; ההדגשה שלי – ח"מ).

46. אמנם אילו המציאות בענייננו היתה שיוסף היה נוטע בליבו של אמיר, בכוונת מכוון, אמונת שווא לפיה הוא מתכנן לכרות עמו חוזה רק כדי להשיג ממנו מידע שישמש אותו לרכישת הנכס – הרי שהתנהגות זו היתה נחשבת כפעולה חסרת תום-לב מצידו של יוסף, ואמיר יכול היה לקבל שכר עבור עבודתו. דא עקא, בשאלה עובדתית זו, מקובלת עליי מסקנתו של בית המשפט המחוזי הנכבד, אשר לאחר ניתוח הראיות קבע כדלקמן:

"עולה, כי הנתבע (יוסף – ח"מ) לא הציג מצג שווא כאילו מסכים הוא להיכנס לפרויקט יזמות או שותפות עם התובע על מנת לקבל מידע, אלא מאחר שקיבל מידע מהתובע, עשה בו שימוש שלא באמצעות התובע למטרה שהייתה לנגד עיניו מלכתחילה – רכישת הנכס מבעליו".

47. בנסיבות הנ"ל – המסקנה המתבקשת היא כי על-אף שכאמור ניתן היה לקבוע כי יתכן שיוסף אכן התעשר בצורה כלשהי מעצם העובדה שאמיר ביצע פעולות שונות, אשר יוסף ידע כי אמיר מצפה להרוויח בעבורן בעתיד – חל כאן החריג לכלל בדבר שכר ראוי. על-פי חריג זה אם לאדם ברור שהסיכון לכך שהחוזה שעל כריתתו הוא עמל לא ייכרת ושהצד השני לא יידרש לשלם עבור פעולות שאותן הוא ביצע למענו – הסיכון רובץ על מי ששולח לחמו על פני המים. משכך לא ניתן לקבוע שאמיר טעה, בנסיבות, להאמין כי יוסף ישלם לו בעבור העבודות שביצע עבורו, וממילא, לא ניתן לחייב את יוסף לשלם בגין אי-תיקון טעות זו מצידו.

בין "חוסר נוחות" ל"חוסר תום לב"

48. לפני סיום, ברצוני להתעכב על נקודה נוספת והיא תחושת "חוסר הנוחות" שבית המשפט המחוזי הנכבד ראה לציינה, לנוכח התוצאה. בית המשפט המחוזי הנכבד הבהיר כי מתעוררת "אי נוחות" מעיתויה של העסקה, ומהמחיר בו נרכש הנכס. מקורה של אי נוחות זו הוא בחשש שלפיו יוסף עשה שימוש במידע שהועבר אליו מאמיר, תוך שהוא מודע לכך שאמיר "לא עובד בחינם" (ראו: פיסקאות 74-71 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי ציין, בין היתר, שאי נוחות זו איננה יכולה לעלות כדי חוסר תום לב במשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, וזאת כיוון שהמגעים בין הצדדים לא הבשילו לשיטתו לכדי "משא ומתן", אלא היוו רק "קדם משא ומתן" וממילא סעיף 12 הנ"ל איננו חל עליהם (ראו: פיסקה 73 לפסק הדין).

49. בנקודה זו ניתן לדעתי לחלוק על הקביעה הנ"ל, שכן נראה לי שבשלב כלשהו במגעים ביניהם – אמיר ויוסף "עברו את הגבול" והגיעו למקום שאותו ניתן לראות כמשא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה (ולא רק ל"קדם משא ומתן", כפי שבית המשפט המחוזי הנכבד קבע). למרות זאת – "חוסר הנוחות" שמתעורר בעקבות דרך ניהולו של משא-ומתן זה על-ידי שני הצדדים, איננה מצדיקה לדעתי, בנסיבות, מתן פיצוי מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, וזאת מאחר ש"חוסר הנוחות" בענייננו, איננו מקיים את התנאי של התנהלות שלא בדרך מקובלת ושלא בתום לב במשמעותם ובנפקותם המשפטית על-פי סעיף 12 הנ"ל, הקובע כדלקמן:

"(א) במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב.

(ב)   צד שלא נהג בדרך מקובלת ולא בתום-לב חייב לצד השני פיצויים בעד הנזק שנגרם לו עקב המשא ומתן או עקב כריתת החוזה, והוראות סעיפים 10, 13 ו-14 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, יחולו בשינויים המחוייבים".

           אבהיר הדברים להלן.

50. בפיסקאות 47-45 שלעיל הסברתי מדוע, להשקפתי, למרות שאמיר לא התכוון לפעול למען יוסף ממניעים אלטרואיסטיים, הוא בכל זאת לקח על עצמו במודע את הסיכון שהחוזה בינו לבין יוסף לא ייכרת ושבמקרה כזה – יוסף לא יידרש לשלם לו עבור פעולותיו. במישור זה לאמיר גם לא נגרם נזק במשמעות סעיף 12 לחוק החוזים, שכן הוא לא הוכיח הוצאות הסתמכות כלשהן. על-אף האמור לעיל, נשארת כאמור מידת מה של "חוסר נוחות" בתוצאה, שכן בסופו של דבר יוסף בחר לרכוש את הנכס לבדו, תוך "עקיפתו" של אמיר.

51. להשקפתי, אינטואיציה זו, אשר מבקשת לראות ב"עקיפתו" של אמיר על-ידי יוסף כנכנסת בגדר סעיף 12 לחוק החוזים, נשענת על ההנחה הסמויה שלפיה אמיר שימש כמתווך בעסקה, ומשכך, העובדה שיוסף השתמש במידע שאמיר השיג בעבורו כדי לכרות עסקה מבלי לערב בה את אמיר – נחזית כחוסר תום לב במשמעותה ובנפקותה המשפטית. דא עקא, כפי שאמיר הדגיש לכל אורך הדרך, החל מתחילת מגעיו עם יוסף עד וכולל הדיונים בפנינו – הוא עצמו לא ראה בעצמו כמתווך בעסקה. לאמור, השכר שאותו אמיר מבקש לקבל מיוסף איננו עבור עצם ההפגשה בין יוסף לבין בעלי הנכס, או עבור המידע שמסר לו, אלא עבור חוזה יזמות נפרד, שאותו הוא תכנן לכרות עם יוסף. הנה כי כן, הניסיון להציג את חוסר תום ליבו הלכאורי של יוסף כנובע מכך שהוא רכש את הנכס בעצמו, תוך "עקיפתו" של אמיר, מבוססת על ראייתו של אמיר כמתווך בעסקה (מעמד שהוא שלל ושולל מעצמו לכל אורך הדרך, מסיבות שונות ומובנות, בין היתר בשל הוראות חוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו-1996, שבתנאיו אין הוא עומד).

           אמנם, כפי שקבעתי לעיל, גם מי שהשתמש במידע שחברו השיג עשוי להתחייב בתשלום שכר ראוי לחברו עבור הפעולות שזה ביצע בעבורו, ואולם בנסיבות דנן, מאחר שקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי הנכבד, בהן לא מצאתי מקום להתערב, מעלות, כאמור, כי אמיר לא התכוון לקבל שכר מיוסף עבור פעילות זו כשלעצמה, אלא קיווה כי הפעולות שהוא מבצע עבור יוסף יגרמו ליוסף לכרות עמו חוזה יזמות, הרי שגם העילה שמכוח סעיף 12 לחוק החוזים דינה להידחות.

           מסקנתי היא, איפוא, כי על-אף שהתנהגותם של שני הצדדים במקרה שלפנינו, אכן מעוררת חוסר נוחות, זו איננה עולה כדי חוסר תום לב במשא-ומתן במובנו של סעיף 12 לחוק החוזים.

52. נוכח כל האמור לעיל – אם תישמע דעתי אציע לחברי לדחות את הערעור בעיקרו. עם זאת, בנסיבות העניין, ובין היתר נוכח הערתי בסיפא לפיסקה 51 שלעיל, סבורני כי מקרה זה הוא מן המקרים החריגים שבו מוצדק כי נתערב במידה בסכום שכר טרחת עוה"ד שנפסק לחובת המערער בבית המשפט המחוזי הנכבד. המדובר בסכום חריג, שאיננו מתחייב מהנסיבות שבפנינו ובמיוחד מדרך התנהגותם של המשיבים (עיינו והשוו: רע"א 6793/08 לואר בע"מ נ' משולם לוינשטיין הנדסה וקבלנות בע"מ (28.06.2009); ע"א 992/11 מדינת ישראל – רשות המיסים – אגף המכס נ' הוליס תעשיות בע"מ (24.03.2013)). על כן, אציע כי נותיר את סכום הוצאות המשפט שנפסק למשיבים על כנו, אך נפחית את סכום שכר טרחת עוה"ד שנפסק, כך שזה יועמד על סכום של 50,000 ש"ח בלבד. תשלום ששולם מעבר לכך – יוחזר למערער, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום התשלום ועד יום ההחזר. כמו כן, אציע לחברי כי בנסיבות שלפנינו – לא נעשה צו להוצאות בערעור שבכאן.

                                                                                           המשנה-לנשיאה

המשנה לנשיאה (בדימ') ס' ג'ובראן:

           אני מסכים.

                                                                              המשנה -לנשיאה (בדימ')

השופטת ד' ברק-ארז:

           אני מסכימה לפסק דינו של חברי המשנה לנשיאה ח' מלצר. המערער אינו זכאי לפיצוי או לתמורה – לא על-פי דיני החוזים ולא על-פי דיני עשיית עושר ולא במשפט. זהו מקרה מובהק שבו אדם בוחר בפעולות שהן בבחינת "שלח לחמך על פני המים" ונוקט צעדים יזמיים. צעדים מסוג זה עשויים להצליח יותר או פחות, וזהו סיכון שהמערער נטל על עצמו בנסיבות העניין.

                                                                                                  ש ו פ ט ת

           הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיאה ח' מלצר.

           ניתן היום, ‏י"א בחשון התשע"ח (‏31.10.2017).

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   14070210_K11.doc   שב+מה

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il