יכולת בן זוג לפרנס עצמו לאחר הגירושין אינה מצדיקה חלוקה לא שווה של הפנסיה

הנשיאה ד' ביניש:

           העותרת והמשיב 4 (להלן: המשיב) הינם בני-זוג גרושים. נטושה ביניהם מחלוקת בנוגע לחלוקת זכויות הפנסיה והפרישה שצבר המשיב בעבודתו במהלך חייהם המשותפים. בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו פסק כי העותרת אינה זכאית לזכויות הפנסיה והפרישה שצבר המשיב במהלך חייו עימה טרם נישואיהם. עוד נפסק כי על-אף שהמשיב צבר זכויות פנסיה בעבודתו במהלך חיי הנישואין, זכאית העותרת למחצית מהזכויות שנצברו במשך חמש שנים בלבד מתוך ארבע-עשרה שנות נישואיהם. ערעורה של העותרת על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האזורי נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול, אף כי טעמיו של בית-הדין הגדול היו שונים בחלקם מאלה שהועלו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי. כנגד שני פסקי-דין אלה מופנית העתירה שבפנינו. 

עיקרי העובדות וההליכים

1.        העותרת והמשיב נישאו ביום 23.5.83 כדת משה וישראל. היו אלה נישואין שניים עבור שני בני-הזוג. יצוין כי בני-הזוג החלו להתגורר יחדיו בשנת 1979 - כארבע שנים עובר לנישואיהם. משך אותן השנים היה המשיב נשוי לאשתו הראשונה. רק לאחר שהמשיב התגרש ממנה בשנת 1983, נישאו העותרת והמשיב זה לזו. במהלך נישואיהם נולדו להם שני ילדים משותפים.

           כיום בני-הזוג גרושים. עיקר המחלוקת הרכושית שנותרה ביניהם נוגעת לחלקה של העותרת בזכויות הפנסיה והפרישה שצבר המשיב בעבודתו. בהקשר זה, נציין עוד כי בשנת 1964 החל המשיב לעבוד כימאי בחברת "תרשיש". ביוני 1992 הועברה חברת "תרשיש" לבעלותה של חברת "צים", ובעקבות כך שולמו למשיב פיצויים. המשיב המשיך את עבודתו בחברת "צים", וזאת עד פרישתו לפנסיה מוקדמת בשנת 1998. בעקבות הפרישה קיבל המשיב מחברת "צים" פיצויים ומענקי פרישה בסך 124,500 ש"ח (לאחר ניכוי מס), שהצטברו לזכותו בקרנות שונות בשנים 1992 עד 1998. כן אושרה למשיב פנסיה שוטפת בגין כל שנות עבודתו (1964 עד 1998) בסך 8,350 ש"ח לחודש.

           העתירה שבפנינו מופנית כנגד פסיקתו של בית-הדין הרבני על שתי ערכאותיו, בנוגע לחלקה של העותרת בפנסיה השוטפת המשולמת למשיב מדי חודש ובפיצויי הפרישה ששולמו למשיב כסכומים חד-פעמיים. להלן פירוט ההליכים הרלוונטיים למחלוקת זו.

2.        ביום 11.11.97 הגישה העותרת תביעת גירושין כנגד המשיב בבית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו. אין חולק בין הצדדים בפנינו כי יש לראות במועד זה את יום הפירוד בין בני-הזוג. המשיב התנגד תחילה לגירושין ותבע שלום-בית. כשנה וחצי לאחר מכן, ביום 18.3.99, הגיש המשיב תביעת גירושין מטעמו לבית-הדין הרבני האזורי, ומספר ימים מאוחר יותר כרך בה את ענייני הרכוש בין בני-הזוג. העותרת הגישה לבית-המשפט לענייני משפחה תביעה לחלוקת רכוש, אולם בערעור בפני בית-המשפט המחוזי נקבע כי סוגיה זו נתונה בסמכותו של בית-הדין הרבני. בהתאם לכך, התנהלו ההליכים בעניין זה בפני בית-הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו.

           בית-הדין הרבני האזורי קבע בפסק-דינו כי הצדדים יתגרשו זה מזו בהתאם להסכמתם. עיקר פסק-הדין הוקדש לדיון בחלוקת פריטי הרכוש השונים של בני-הזוג. ייאמר בקצרה כי בית-הדין הרבני האזורי פסק כי דירת המגורים שהיתה רשומה על-שם שני בני-הזוג ויחידת הנופש שרכשו בני-הזוג באילת יחולקו ביניהם בחלקים שווים, תוך חיוב העותרת בהחזר מחצית הכספים ששילם המשיב למשכנתאות עבור נכסים אלה החל ממועד הפירוד בין בני-הזוג (11.11.97) ואילך. עוד חייב בית-הדין את העותרת במחצית דמי האחזקה ששילם המשיב בעבור יחידת הנופש בשנים 1998 עד 1999. אשר לשני כלי-הרכב שהיו רשומים אחד על-שם העותרת והשני על-שם המשיב - פסק בית-הדין הרבני האזורי כי כל אחד מבני-הזוג יישאר הבעלים של הרכב הרשום על שמו בלבד. יצוין כי מהחומר שמצוי בתיק עולה כי דירת המגורים של בני-הזוג נמכרה באוגוסט 2003, ותמורתה לאחר ניכוי המשכנתא חולקה בין הצדדים בחלקים שווים. 

           כאמור, עיקר המחלוקת בפנינו נוגעת לפסיקתו של בית-הדין הרבני בנוגע לחלוקת זכויות הפנסיה ופיצויי הפרישה שצבר המשיב בעבודתו. טענת העותרת בפני בית-הדין הרבני היתה כי היא זכאית למחצית מזכויות הפנסיה השוטפת ולמחצית מפיצויי הפרישה שצבר המשיב משנת 1979 - עת החלו לחיות יחדיו, ועד 11.11.97 - מועד הפירוד בין בני-הזוג. לשם הכרעה בטענה זו, הבחין בית-הדין האזורי בפסק-דינו בין שלוש תקופות זמן:

           (א) 1979 עד 1983 - בתקופה זו חיו בני-הזוג יחדיו ללא נישואין. טענת העותרת בפני בית-הדין היתה כי בשנים אלה היו בני-הזוג "ידועים בציבור", וכי בהתאם להלכת השיתוף היא זכאית למחצית מזכויות הפנסיה והפיצויים שצבר המשיב במהלך התקופה האמורה. בית-הדין דחה טענה זו בקובעו כדלקמן:

"כאמור למעלה, הבעל היה עדיין נשוי באותן השנים. ולדברי האישה נאלץ הבעל לוותר על כל רכושו לטובת אשתו הראשונה בעת הגירושין בשנת 1983. קשה לראות כיצד מתקיים שיתוף נכסים בין הצדדים בנסיבות אלה. ואם אכן היו לאשה [העותרת] טענות מכח חזקת השיתוף, מדוע לא העלתה אותן באותה עת למול תביעות האשה הראשונה?

גם את החשבון המשותף פתחו הצדדים רק לאחר הנישואין... לכן, גם אם היה קשר אינטימי בין הצדדים באותן שנים בהם היה הבעל עדיין נשוי, בבחינת 'מים גנובים ימתקו', אין הדבר מהווה שום ראיה לשיתוף בנכסים. מכל מקום האשה [העותרת] לא הביאה שום ראיה בענין זה. משום כך אנו דוחים את התביעה לזכויות בנכסי הבעל בגין שנים אלה".

           (ב) 1983 עד 1992: מדובר בשנים שלאחר נישואי בני-הזוג ועד לפרישתו של המשיב מחברת "תרשיש". כאמור, עקב העברת הבעלות בחברת "תרשיש" ל"צים" שולמו למשיב פיצויים עוד בשנת 1992. כשני שלישים מכספי הפיצויים הנ"ל נצברו בטרם נישא המשיב לעותרת (בשנים 1983-1964), ורק כשליש מכספי הפיצויים נצבר לאחר נישואיהם (בשנים 1992-1983). נקבע כי המשיב השקיע את מרבית כספי הפיצויים שקיבל בשנת 1992, ברכישתה של דירת המגורים שנרשמה על-שם שני בני-הזוג ואשר בית-הדין הרבני הורה על חלוקתה בחלקים שווים. אשר לזכויות הפנסיה שנצברו באותן שנים, פסק בית-הדין הרבני האזורי כי יש לקזז מהן את כספי הפיצויים שהשקיע המשיב ברכישת דירת המגורים המשותפת. ובלשונו של בית-הדין: "...הבעל אמנם נתן את חלקו האישי בכספי הפיצויים לרכישת הדירה שמחציתה נרשמה על-שם האשה, אך השאיר לעצמו כנגד זה את זכויות הפנסיה השוטפת". בהתחשב בקביעה זו, הוסיף בית-הדין הרבני האזורי ופסק כדלקמן:

"לפיכך, יש לערוך תחשיב חשבונאי של זכויות הפנסיה השוטפת שנצברו בין השנים 1992-1983, ולהעריך אותם (לאחר היוון לשנת 1992), כנגד שליש הפיצויים שקיבל הבעל בשנת 1992. במידה וחלקה של האשה בזכויות הפנסיה לתקופה הנ"ל יהיו עודפות, היא תהיה זכאית לקבל את ההפרש".

           (ג) 1992 עד 1998: מדובר בשנים שלאחר תחילת עבודתו של המשיב בחברת "צים" (18.5.92) ועד לפרישתו ממנה לפנסיה מוקדמת בשנת 1998. אשר לזכויות הפנסיה השוטפת שצבר המשיב בתקופה זו עד למועד הפירוד בין בני-הזוג (11.11.97)- פסק בית-הדין הרבני האזורי כי העותרת זכאית למחציתן של זכויות אלה. אשר לפיצויי הפרישה שקיבל המשיב מחברת "צים" בעבור שנים אלה (124,500 ש"ח לאחר ניכוי מס) - נקבע כי מהמסמכים שצירף המשיב עולה כי הוא הפקיד סכומים ניכרים מכספי הפיצויים הנ"ל בחשבון הבנק המשותף של בני-הזוג וכספים אלה שימשו לכלכלת הבית ולהוצאות שונות, לרבות הפקדות בהוראת קבע לקופות גמל של העותרת. לפיכך, נדחתה תביעת העותרת לקבלת חלק בפיצויים אלה.

           בסיום הדיון בעניין זה, דן בית-הדין הרבני האזורי בחלוקת הזכויות הסוציאליות שצברה העותרת במקום עבודתה במהלך חייה המשותפים עם המשיב. בסוגיה זו נקבע כדלקמן:

"הבעל היה מוכן לוותר על תביעותיו לקבל חלק מן הכספים והזכויות של האשה, אם יתקבלו טענותיו בדבר הזכויות שלו. אולם הואיל וכאמור לעיל לא קיבלנו את עמדת הבעל, אין מנוס מלדון גם בענין הכספים והזכויות של האשה.

... אין ספק שחזקת השיתוף וחוק יחסי ממון חלים על שני בני הזוג, ולבעל יש זכות במחצית הכספים והזכויות שצברה האשה במהלך שנות הנישואין עם הבעל, משנת 1983 ועד מועד הפירוד 11.11.97. ובמיוחד שהבעל המשיך להפקיד כספים בקופות גמל של האשה. לכן על האשה להמציא לביה"ד פירוט של הכספים והזכויות שנצברו לזכותה, ולצרף אישורי בנקים ומסמכים מהמעסיקים השונים".

           בהתחשב בכל אלה, קבע בית-הדין בסיום פסק-דינו בזו הלשון: