ייתרונה של עמדה אובייקטיבית של אפוטרופוסית לדין וגובה הסף הנדרש משום כך להתיר ערעור על אימוצה

א.         לפנינו בקשת רשות הערעור של המבקשת ובצידה תגובת המשיב.

עיינו היטב בבקשה ובנימוקיה מחד גיסא ובתגובת המשיב מאידך גיסא. עיינו גם בחומר שבתיק בית דין קמא ובחומר שמהליכים קודמים בבית דיננו והגענו למסקנה כי דין הבקשה להידחות תוך חיוב המבקשת בהוצאות משפט לטובת המשיב ולטובת אוצר המדינה.

ב.         החלטתו של בית דין קמא שעליה נסובה בקשת רשות הערעור היא החלטה זמנית והיא המשך של החלטה זמנית קודמת. בהחלטה קודמת הועברה שמשמורת (שהייתה משותפת אם כי המבקשת טוענת כי לא חולקה בפועל בחלקים שווים) לידי המשיב באופן זמני, תוך שבית הדין קמא קובע כי ישקול את החזרת המצב לקדמותו על בסיס טובת הילדים ושינוי בהתנהלותה של האם שמחמתה הוסקה המסקנה כי טובתם דורשת את העברת המשמורת למשיב.

ההחלטה שבגינה הוגשה בקשת רשות הערעור היא החלטה שדחתה בקשה להשיב את הגלגל אחור לעת הזאת, חודשים ספורים לאחר ההחלטה על העברת המשמורת, אך לא דחתה את הרעיון של החזרת המשמורת לאם (או המשמורת המשותפת) מעיקרו אלא את הבקשה כי המשמורת תוחזר גם כעת.

לאמור, החלטת בית דין קמא אינה סוטה מהעיקרון שנקבע בהחלטתו הקודמת, שהיא החלטה חלוטה זה מכבר, אלא עוסקת במועד יישומו ובשאלה אם בשלו התנאים להחזרת המשמורת.

טענת המבקשת כי ההחלטה מנוגדת להחלטה קודמת – אין לה אפוא מקום ומוטב היה לה שלא תיטען.

ג.          ההחלטה נסמכה על עמדתה של האפוטרופוסית לדין שמונתה לילדים. גם בהקשר זה אין מקום לטענות המבקשת, ששתיים הן:

האחת כי בהחלטה נאמר כי היא נסמכת על המלצות מקצועיות בעוד למעשה מדובר בהמלצה אחת בלבד.

השנייה עניינה בוויכוח עם עמדתה של האפוטרופוסית לדין לגופה.

ד.         הטענה הראשונה אף היא טענה מוזרה, בלשון המעטה.

ברי וידוע כי המלצות מקצועיות אינן צריכות להיות מטעמם של כמה גורמי מקצוע ועל דרך כלל ממונה גורם אחד ליתן חוות דעת. שיקול הדעת אם להסתפק בהמלצה זו או אחרת או אם לקיים דיון ולחקור את המומחה שמונה, או בענייננו את האפוטרופוסית לדין, הוא שיקול המסור לבית הדין, ואף אם מי מהצדדים חלוק עליו רחוק הדבר מלהיות בגדר 'טעות הנראית לעין בשיקול הדעת' המקימה עילת ערעור על פי תקנות הדיון.

עצם ההתנסחות בלשון רבים, גורמי מקצוע, או בלשון יחיד – אין לה משמעות, מדובר בשיגרא דלישנא בלבד ובדרך ניסוח מקובלת המתארת את כלל מערכת קבלת ההחלטות בנושאים אלה הנסמכת בכל מקרה לגופו על חוות דעת מקצועית ובכלל כולו על חוות דעת מקצועיות בלשון רבים. הנמקתה של בקשת ערעור בהיטפלות לדקדוקי נוסח מעין אלה היא פחות אפילו מדקדוקי עניות.

ה.         אשר לטענה השנייה נאמר זאת:

עיינו בעמדתה של האפוטרופוסית לדין שהוגשה לבית דין קמא ולא מצאנו יסוד לדחות את עמדתה, עמדה מנומקת ומבססת לפחות לכאורה. היסמכותו של בית דין קמא על דבריה היא מסתברת ומתקבלת על הדעת וודאי אינה בגדר טעות, ולא כל שכן טעות הנראית לעין, בשיקול הדעת.

גם באשר לשאלת קיום או אי־קיום דיון אין מקום להלין. בית דין קמא מכיר את הצדדים לפני ולפנים מהתדיינויות ארוכות, כתבי טענותיהם היו לפניו וכמותם גם העמדה הניטרלית של האפוטרופוסית לדין, ומוסמך הוא לשקול אם לשם ההכרעה בין העמדות נחוץ דיון פרונטלי אם לאו.

נזכיר את העיקרון שנקבע זה מכבר הן בפסיקת בית הדין הן בזו של בג"ץ ושלפיו למומחה מטעם בית הדין ולעמדתו משקל יתר ועל דרך כלל אף אין חובה לאפשר את חקירתו ולעמתו בדיון עם טענות אחד הצדדים נגדה, ויפים הדברים – הוא הדין והוא הטעם לאפוטרופוס לדין.

כך בית הדין הרבני הגדול בתיק 7894-62-1 (פלונית נ' ארנטרוי (1.4.2008)), בהסתמך על הוראות תקנה 258(יב) לתקנות סדר הדין האזרחי:

בית הדין, כמו כל בית משפט, רשאי למנות מומחה מטעמו אף ללא הסכמת בעלי הדין. האובייקטיביות של מומחה מטעם בית הדין גדולה יותר ממומחה הממונה על ידי בעל דין, אשר מטבע הדברים מצפה לתוצאה מסוימת במשפט המתנהל בעניינו. בדרך כלל, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן לעשות כן. מעמדו העדיף של מומחה מטעם בית הדין מביא גם לכך כי ככלל הוא אינו אמור להיחקר על חוות דעתו אלא ברשות בית הדין.