ייחוד דמי הוצאות משפט שנפסקו לבא כוח הזוכה בהם ולא לנושיו של הזוכה

בעניין שבין המשיב למערערת (בהליך העיקרי):      פלונית (ע"י ב"כ עו"ד יהונתן שרעבי)

החלטה

לפנינו בקשה להעברת כספים מדמי הערבות שהפקידה המערערת ושנפסקו לטובת המשיב לחשבונה של עורכת דינו שייצגה בערעור.

בערעור שנדון לפנינו בכ"ה באדר ב' תשע"ט (1.4.19) ניתנה החלטה בכ"ז באדר ב' תשע"ט (3.4.19) הדוחה את הערעור. במסגרת ההחלטה חויבה המערערת בתשלום הוצאות בסך 6,000 ש"ח, כאשר התשלום יתבצע על ידי העברת חלק מדמי הערבות לידי המשיב.

אולם מאחר שהמשיב מצוי בהליכי פשיטת רגל, ומשכך על פי החוק כל תקבול המגיע לו צריך להיות מועבר לקופת הכינוס, הוגשה בקשה מטעם הנאמן על נכסי המשיב כי סכום זה שנפסק לטובתו יועבר לקופת הכינוס.

מנגד, הוגשה בקשה מטעם עורכת דינו של המשיב כי היא שאמורה לקבל את הסכום הנ"ל, שכן כספים אלו נפסקו כתמורה בעבור עבודתה. לדבריה, העברת הכספים לכלל הנושים מהווה בעצם העשרת אותם נושים על חשבונה.

התבקשה והתקבלה תגובת הנאמן שבה נטען כי על פי הפסיקה דמי הוצאות הנפסקות לטובת בעל דין אינם שייכים לעורך הדין אלא לבעל הדין. מכאן מסיק הנאמן כי יש להעביר את הכספים לקופת הכינוס.

לאחר העיון נראה שבנסיבות התיק, שמדובר בדמי ערבות המופקדים בבית הדין, יש להיענות לבקשת באת כוח המשיב ולהורות על העברת ההוצאות מדמי הערבות לידיה ולא לקופת הכינוס.

נבהיר את עמדתנו בתמצית:

כל האמור להלן מתייחס רק לנסיבות שבהן המשיב לא שילם עדיין שכר טרחת עורך דין. כאשר שכר הטרחה שולם, ותשלום ההוצאות אמור להיות מועבר לידי המשיב עצמו, הדין ברור שתשלום זה הוא כמו כל תשלום אחר הנכנס לקופת הכינוס.

בא כוח הנאמן, הטוען להעברת תשלום ההוצאות לקופת הכינוס, ציין לפסיקות אזרחיות הקובעות שתשלום הוצאות משפט שחויב בעל דין בהחלטה שיפוטית לשלם לצד שכנגד הוא לבעל הדין עצמו ולא לעורך הדין שייצג אותו בהליך, ואף שברור שהוצאות המשפט שנגרמו לו הן בעיקר בדמות שכר טירחה לעורך דין המייצג.^[1]

מקביעות אלו מסיק בא כוח הנאמן שמאחר שהחיוב אמור להיות משולם לבעל הדין, ובנדון דידן למשיב, הרי שתשלום זה ככל משאב כספי אחר שנכנס למשיב אמור להיכנס לקופת הכינוס.

לדעתנו, לא די בקביעות הללו כדי להסיק שהתשלום אמור להגיע לקופת הכינוס. אומנם התשלום ניתן לבעל דין (ולא ניכנס במסגרת זו למושג ההלכתי 'שיעבודא דרבי נתן' ולפרטיו, שלפיו התשלום יכול 'לדלג' על החייב 'ולעקוף' אותו, מאחר שכאשר יש כמה נושים – ועל כך מופקד הנאמן – הרי שהתשלום אומנם יכול 'לדלג' על מעבר הכספים דרך החייב אבל הוא אמור להגיע לכל הנושים, כלומר לכאורה ל'קופת הכינוס', ואין כאן מקום להאריך), קביעות אלו יכולות להסדיר את היחס הממוני בין בעל הדין לבין המייצג אותו, אבל כאשר מדובר בשני נושים שיש לו לזוכה והוויכוח הוא מי מבין הנושים יקבל את הכסף – בזה לא ניתן להסיק מהקביעות הללו שהכסף יחולק בין הנושים, ויש מקום בהחלט לומר שתהיה העדפה לנושה שלצורך התשלום אליו נוצר החיוב. בלשון אחרת: ישנם חיובים כספיים שהם ייעודיים, 'צבועים' ביעד של התשלום ונועדו להבטחת התשלום המסוים. כך תשלומים רבים מהרשויות במדינה ומגופים שונים כמו ביטוחים וכדומה, מתבצעים רק בכפוף להמצאת חשבוניות, ולעיתים משולמים ישירות לגוף שכלפיו נוצר החוב. כמו חברת ביטוח לרכב שניזוק שמעבירה את התשלום למבוטח בכפוף להמצאת חשבונית, שיש להניח שעל אף שברור שלעיתים התשלום הוא למבוטח ולא ישירות למוסך שמתקן את הרכב, מכל מקום אם יבקש נושה אחר של המבוטח לשים את ידו על הכספים הללו ושהמוסך שתיקן את הרכב יתבע את בעל הרכב שניזוק – לא נקבל את תביעתו, והנימוק הוא שתשלום שכזה 'צבוע' בייעוד שלו. ואף שאיננו קובעים בזה מסמרות, מכל מקום לדעתנו אין בקביעה שתשלום הוצאות משפט ישולם לבעל דין ולא לעורך דינו, וכמבואר בדברי בא כוח הנאמן, כדי להסיק שנושה אחר יכול לשים את ידו על הכספים הללו, מאחר שייתכן בהחלט לקבוע שהם 'צבועים' בייעוד שלהם, וממילא בנסיבות של פשיטת רגל, אין להעבירם לקופת הכינוס הכללית אלא לעורך הדין.

מצאנו חיובים 'צבועים' מעין אלו בהלכה:

כך תשלום של ריפוי, במי שחובל בחבירו שחייב לשלם לו תשלום עבור ריפוי החבלה: כשיבקש הנחבל את התשלום לעצמו והוא ירפא את עצמו אין שומעין לו (שולחן ערוך חושן משפט סימן תכ סעיף כג, ומקורו מבבא קמא פה ע"א). ולדעתנו פשוט הוא ובקל וחומר שאם יבקש הנושה של הנחבל את דמי הריפוי לידו שלא נשמע לו.

כך גם בתשלום 'הענקה' של האדון לעבד עברי כשהוא יוצא לחופשי מעבדות: מענק זה ישולם לעבד עצמו לצורכי מחייתו ולא יועבר ישירות לנושה בעבד (רמב"ם הלכות עבדים פרק ג הלכה טו, ומקורו מקידושין טו ע"א, ויעוין במשנה למלך שם ובמהרי"ט שכתבו שגם לאחר שהגיעה ההענקה לעבד אין בעל חובו גובה ממנה, ומאידך גיסא באבן האזל שם ובערוך השולחן יורה דעה סימן רסז סעיף קסד שחלקו).

ויש מהראשונים (יעוין בדבריהם בקידושין שם, ובתוספות ד"ה ואידך בשם רבנו נתנאל), שכתבו שלא רק הענקה לעבד עברי אלא כל שכר עבודה שמשתלם מהמעביד, יועבר לפועל עצמו ולא יועבר ישירות לנושה בו.

וראוי לציין את הדין הבא הדומה לנדון דידן.