יהושע נ' מ' ואח'

ערעור על פסק דין מיום 9.11.2020 בת.א. (שלום ראשון לציון) 21278-06-18 (כב' השופטת כרמית בן אליעזר) במסגרתו נדחתה תביעת המערערת לתשלום פיצוי בגין איחור בהחזרת חזקה במושכר ונזקים שנגרמו לו בעקבות שריפה שפרצה בו.

רקע

1. ביום 20.1.2016 נחתם בין המערערת (המשכירה, שהיא חברה בע"מ) לבין המשיב (השוכר) חוזה שכירות, במסגרתו שכר המשיב מהמערערת את המושכר שבבעלותה – אולם תעשיה וחצר סגורה, המוקפת גדר בטון, ברחוב שמוטקין 19 באזור התעשייה הישן בראשון לציון (להלן בהתאמה: "החוזה"; "המושכר").
2. תקופת השכירות הראשונית עמדה על כשנה (בין התאריכים 30.1.2017-21.1.2016, בהתאם לסעיפים 4 לחוזה) ובחוזה נכללה אופציה להארכתה.         
   בתום תקופת השכירות, היה על המשיב להשיב את המושכר לבעליו כשהוא פנוי, שלם ומסודר ולאחר החזרת מצבו לקדמותו (סעיף 29 לחוזה). כמו כן, הוסכם (סעיף 31 לחוזה) כי "החזרת המושכר לידי המשכירה כנדרש בחוזה זה משמעותה החזרת המפתחות של המושכר לידי המשכירה לאחר ביצוע כל העבודות להחזרת המצב לקדמותו, פינוי וסילוק כל חפץ מהמושכר וסיוד הקירות והתקרה טרם החזרת המושכר" [הערה: ההדגשות בפסק דין זה אינן במקור, אלא אם יצויין אחרת – י.ש.].
3. בליל 10.11.2016 פרצה שריפה במושכר, אשר גרמה לו נזקים. בדיעבד, התברר כי המשיב ניהל במושכר מעבדה לגידול סמים ובגין כך הורשע בפלילים (ת.פ. 52677-11-16, להלן: "ההליך הפלילי").
4. המערערת הגישה לבית משפט קמא תביעה נגד המשיב, לתשלום פיצוי מוסכם מכוח החוזה בגין איחור בהחזרת החזקה במושכר ופיצוי בגין נזקים שנגרמו למושכר עקב השריפה.
5. לפני בית משפט קמא טענה המערערת, בין היתר, כי ביום 18.12.2016 נשלחה למשיב דרישה לתיקון הנזקים שנגרמו למושכר, לפינויו ולהשבת המצב לקדמותו; לפי דו"ח שמאית חברת הביטוח, העלות הכוללת לשיקום נזקי השריפה, עמדה על סך של 34,515 ₪ כולל מע"מ. המערערת קיבלה מחברת הביטוח המחאה לשיפוי נזקי השריפה בסך של 16,155 ₪ בלבד, לאחר הפחתת פחת (מאחר והביטוח נערך בערכי כינון) והשתתפות עצמית; המשיב פיגר בפינוי המושכר בשלושה חודשים (30.4.2017-30.1.2017) ולכן, קיזזה המערערת את סכום ההמחאה שהתקבלה מחברת הביטוח, בגין דמי השכירות והפיצוי המוסכם עד אותה עת; נטען כי נציג המשיב - מר ניר פרוינד (להלן: "פרוינד") - שהיה אחראי על ביצוע השינויים והתיקונים במושכר לשם החזרת המצב לקדמותו, התנהל בעצלתיים ולא ביצע את כלל העבודות שנדרשו; ביום 23.11.2017 החזיר פרוינד למערערת, את מפתחות המושכר בחזרה, אולם המערערת גילתה כי מצב המושכר לא הושב לקדמותו; למערערת נדרשו חודשים רבים של עבודות לתיקון ושיקום הנזקים למושכר; על כן טוענת המערערת שיש לראות את המשיב כמי שלא השיב את החזקה במושכר ולחייבו בפיצוי מוסכם בסך של 400 ₪, בגין כל יום פיגור בהשבת החזקה (סעיף 30 לחוזה).
6. לפיכך, בתביעתה בבית משפט קמא, עתרה המערערת לפיצוי בגין הרכיבים הבאים:

• א. פיצוי מוסכם בגין איחור במסירת המושכר 158,000 ₪
• ב. עבודות שיקום הנזקים בהתאם לשמאות חברת הביטוח 29,500 ₪
• ג. דמי שכירות עד להשבת מפתח המושכר 51,280 ₪
• ד. בתוספת מע"מ 40,593 ₪
• ה. בניכוי הסכום ששולם למערערת על ידי חברת הביטוח (16,155) ₪
• ו. סך הכל 263,218 ש"ח 

עיקר קביעות בית משפט קמא בפסק הדין      

בית משפט קמא דחה את תביעת המערערת במלואה, מהטעמים הבאים;

1. מועד השבת המושכר – נקבע כי המשיב החזיר למערערת את החזקה במושכר כבר ביום 25.1.2017, או בסמוך לכך, קרי בטרם היה על המשיב להשיב את החזקה בהתאם לאמור בחוזה (30.1.2017). מנהל המערערת – עו"ד יהושע רוזנצוויג - הודה, כי כבר ביום 23.1.2017 הוא קיבל בחזרה מידי פרוינד את המפתחות למושכר וסוכם ביניהם, כי המושכר עצמו יפונה, אולם המבואה – בה התרחשה השריפה – תוותר במצב הניזוק, על מנת לאפשר לחברת הביטוח לבצע בדיקות נדרשות.

מיד לאחר אותה פגישה, פעל פרוינד לפינוי החלק של המושכר וזה הושלם ביום 25.1.2017. לפיכך, ביום זה נמסרה למערערת החזקה במושכר וחלקיו פונו מכל חפץ ואדם, למעט החלק של המבואה שנותר במצבו, כאמור בסיכום הצדדים לעיל.   

1. האחריות לתיקון נזקי השריפה – מדובר בשריפה שפרצה בשל "כוח עליון" ולא בשל רשלנות מצד המשיב.            
   אין בעיסוק הפסול והבלתי חוקי שביצע המשיב במושכר, כדי ללמד על קיומו של קשר סיבתי בין אופי העיסוק, לבין התרחשות השריפה והנזקים שנגרמו למושכר בעטייה. גם בהנחה שבעניין זה חלה החזקה הקבועה בסעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), מלמדות הראיות שהובאו בפני בית משפט קמא, כי האש לא פרצה כתוצאה מרשלנות של המשיב.
2. לפני בית משפט קמא הוצגה חוות דעת המומחה, חוקר דליקות מטעם שרותי כבאות והצלה (להלן: "חוות הדעת") בה נקבע, כי השריפה נגרמה בשל "ריאקציה כימית". בניגוד לטענת מנהל המערערת, כי החומרים שגרמו לאותה ריאקציה כימית, הם חומרי דישון שאוחסנו במושכר, לכאורה לצורך השימוש הבלתי חוקי בו לגידול סמים – על פי חוות הדעת, החפצים שאוחסנו באזור בו החלה השריפה, היו "ארגזים ובהם מתכות ישנות, נייר ושפורפרות צבע". לכן, בראיות שהוצגו בפני בית משפט קמא אין בסיס לטענת המערערת, כי אותם חומרים אסורים התכלו ולכן, לא נותרו שרידים להם שתועדו בחוות הדעת ומדובר בהשערה בעלמא.
3. לפיכך, בהתאם לסעיף 21 לחוזה, לא חלה האחריות לתיקון נזקי השריפה על המשיב ואין לראות באי תיקון נזקי השריפה כאיחור במסירת המושכר.      
4. טענות המערערת להרס מצד המשיב במערכות החשמל, אי ביצוע עבודות החשמל על ידי נציג מוסמך ותפיסת המשיב ב"גניבת חשמל" – לא הוכחו בפני בית משפט קמא "ולוּ בדוחק". מעדות פרוינד עלה בבירור, כי מערכת החשמל היתה בלתי תקינה ובלתי שמישה עוד קודם לכן, ללא קשר לנזקי השריפה והמערערת לא הוכיחה אחרת.
5. עבודות ניקוי כללי של המושכר וסיודו – אלו העבודות היחידות שהיה על המשיב לבצע כתנאי למסירה, שאינן קשורות לנזקי השריפה. פרוינד הודה שלא סייד את המושכר, אולם, בית משפט קמא סבר, כי אין מקום לקבוע שבכך הפר המשיב את ההסכם, או שבשל המחדל בביצוען, יש לראותו כמי שלא מסר את החזקה במושכר. מדובר בעבודות מינוריות בהיקפן ובמהותן.       
6. בית משפט קמא דחה את טענת המערערת להשתק פלוגתא לפיה, מושתק המשיב מלטעון כי פינה את המושכר עובר ליום 31.12.2017, לאור פסק דין שניתן בתביעה שהגישה נגדו עיריית ראשון לציון (ת.ת. 29544-10-17), בו נפסק (ביום 26.11.2018) בהסכמת הצדדים, כי המשיב יישא בחובות הארנונה בגין המושכר עד ליום 31.12.2017 (להלן: "פסק הדין לתשלום ארנונה"). בית המשפט קבע, כי מדובר בפסק דין שניתן בהסכמה ואין בו כל קביעה פוזיטיבית, כי המשיב אכן החזיק במושכר במועדים אלה.
7. לאור כל זאת, הגיע בית משפט קמא למסקנה, כי מתייתר הצורך לדון בטענות המשיב, לרבות בנוגע להתנהלות בחוסר תום לב מצד המערערת, תביעה לכפל פיצוי ואי הקטנת הנזק.
8. המערערת הוכיחה כי המשיב הפר את החוזה, מאחר ובניגוד להתחייבותו המפורשת בסעיף 22 לחוזה, פוליסת הביטוח שרכש לא כללה פיצוי בערכי כינון. אולם, מאחר והמערערת החזיקה בידיה ערבון בסך של 20,000 ₪ במזומן, להבטחת התחייבויות המשיב לפי החוזה וסכום זה - העולה על הפער בנזק שנגרם למערערת כתוצאה מהפרת אותה חובה - לא הוחזר למשיב מעולם, יש לקזזו מול חובת המשיב לפוליסה בערכי כינון.
9. בית משפט קמא דחה את התביעה במלואה, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשיב ובשכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪. מכאן הערעור שבפניי.      
10. להשלמת התמונה יצוין, כי ביום 8.4.2021 ניתן פסק דין בערעור על ידי סגן הנשיאה, כב' השופט אורן שוורץ. פסק הדין ניתן בהסכמה ואולם, לאור רצונם המשותף של הצדדים לבטל את הסדר הפשרה שעמד בבסיס פסק הדין, בוטל ביום 9.5.2021 פסק הדין והערעור הועבר לדיון לפני. הצדדים זומנו והשלימו טיעוניהם לפני ובהתאם ניתן פסק דין זה.    

תמצית טענות המערער

לטענת המערער, שגה בית משפט קמא בעניינים הבאים;

1. האחריות לנזקי השריפה – בית משפט קמא שגה במסקנתו, כי השריפה הינה "כוח עליון" ובמסקנתו לענין סעיף 39 לפקודה – סעיף זה מחיל את האחריות לנזקי אש על המשיב ומטיל עליו את הנטל להוכיח שלא היתה כאן התרשלות מצידו והמשיב לא עמד בנטל זה. 
2. יוצא מכך, כי בית משפט קמא שגה משקבע כי בהתאם לסעיף 21 לחוזה, האחריות לתיקון נזקי השריפה אינה חלה על השוכר. מאחר והאחריות לשריפה מוטלת, כאמור, על המשיב, אזי חלה עליו גם האחריות לתיקון נזקיה ולהשבת המצב לקדמותו.
3. מועד מסירת המושכר למערערת – בניגוד למסקנת בית משפט קמא, עצם מסירת מפתחות המושכר לידי מנהל המערערת, לא היוותה הלכה למעשה, החזרת החזקה במושכר כנדרש בחוזה. הגם שביום 25.1.2017 נמסר למנהל המערערת מפתח המנעול שהתקין המשיב במושכר, במועד זה טרם ביצע המשיב עבודות כלשהן לתיקון נזקי השריפה והשבת המצב לקדמותו. כראיה, עד ליום 23.1.2017, בו החזיר פרוינד את המפתח למנהל המערערת, לא השלים המשיב את השבת המצב לקדמותו ואת רשימת התיקונים שנדרשו בהתאם לחוות הדעת השמאית ואף לא ביצע את העבודות של סיוד וניקיון כללי. בהתאם לסעיפים 29 ו-31 לחוזה, מדובר בעניינים המהווים תנאי סף להשבת המושכר. קביעת בית המשפט קמא כי "מדובר בעבודות מינוריות בהיקפן ובמהותן" (סעיף 12 לפסק הדין) אינה יכולה להצדיק את המחדל בקיום תנאי החוזה. ממילא, קביעה זו אינה מבוססת, מאחר ולא הובאו בפני בית משפט קמא עובדות וראיות בעניין זה.         
4. שגה בית משפט קמא בדחיית טענות המערערת, בכל הנוגע למועד אחזקת המשיב במושכר, לאור קיומו של מעשה בית דין והשתק שיפוטי, מכוח פסק הדין בתביעה שהגישה נגדו עיריית ראשון לציון בגין חוב ארנונה – היה למשיב יומו לטעון ולהוכיח את טענותיו באותו הליך ומשכשל בכך, ניתן, בהסכמתו, פסק דין בו הוא חויב מכוח אחזקתו בנכס עד ליום 31.12.2017. 
5. שגה בית משפט קמא משקבע, כי המערערת לא עשתה כל צעד לתיקון הנזקים וחיבור המושכר לחשמל, הגם שהוחזק בידיה פקדון בסך של 20,000 ₪ שנועד למטרות אלו. המשיב אינו זכאי ל"הנחות" כלשהן מקיום התחייבויותיו בחוזה, בגלל שנעצר לאחר שביצע במושכר עבירות חמורות של הקמת מעבדת סמים; אמירות אלו מנוגדות לחוזה השכירות; ב"כ השוכר התחייב בפני מנהל המערערת, כי המשיב יחזיר את המצב לקדמותו ויתקן את כל הנזקים; הסכום שהתקבל מחברת הביטוח, לא כיסה אף מחצית מעלות העבודות על פי הערכה של השמאית ועד ליום בו התקבלה ההמחאה מחברת הביטוח (בסך של 16,155 ₪) חלפו 89 ימי פיגור מהמועד האחרון שנקבע בחוזה להשבת המושכר.
6. פסיקת הוצאות – שגה בית משפט קמא משחייב את המערערת, לנוכח ההליכים בסדר דין מקוצר והערעור שהגישה על החלטת הרשמת ליתן רשות להגן. זו זכותה הדיונית של המערערת, שכבר חויבה בהוצאות בגין אותו הליך ואין מקום לחיוב כפול.

תמצית טענות המשיב

המשיב טוען כי יש לדחות את הערעור, מהנימוקים הבאים;

1. האחריות לנזקי השריפה - קביעות בית משפט קמא, כי השריפה פרצה בשל "כוח עליון", נסמכו על ראיות לפיהן המשיב לא התרשל. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיב אחסן חפצים במושכר וצדק בית המשפט משקבע כי הוכח, לפחות במאזן הסתברויות, כי השריפה לא התרחשה בשל התרשלותו. המערערת מלינה על קביעות המומחה הנייטרלי חוקר הדליקות, אולם היא לא ניסתה לסתור את האמור באותה חוות דעת ונמנעה מלזמנו לחקירה נגדית.
2. תשלום בגין הנזקים - הלכה למעשה, קיבלה המערערת מחברת הביטוח סך של 16,000 ₪ בהמחאה ששולמה ישירות אליה וכן חילטה פיקדון מזומן בסך של 20,000 ₪ שהופקד בידה, ובסך הכל קיבלה 36,000 ש"ח. סכומים אלו עולים על סכום הנזק שנקבע בחוות הדעת השמאית שהוכנה עבור חברת הביטוח, בסך של 29,500 ₪ ללא מע"מ (34,220 ₪ כולל מע"מ). 
3. מועד השבת החזקה במושכר לידי המערערת – בית משפט העדיף את עדות פרוינד, כי ביום 25.1.2017 נמסרו למערערת מפתחות המושכר, תוך שמנהלה דרש מפרוינד להותיר את החלק הקדמי של המושכר כמו שהוא, על מנת לאפשר בדיקות של חברת הביטוח.
4. פיצוי מוסכם ודמי שכירות – בקביעת בית משפט קמא, כי החזקה במושכר הושבה ביום 25.1.2017, נדחתה תביעת המערערת לפיצוי מוסכם יומי ומצטבר, בגין אי השבת המושכר. ממילא, מוסמך בית המשפט להפחית כליל את סכום הפיצוי המוסכם בהתאם לסעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: "חוק החוזים תרופות") ולשלול את התרופה החוזית, בשל הפרת חובת תום הלב מצד המערערת.
5. אין בהסכמת המשיב לשלם לעיריית ראשון לציון ארנונה עד ליום 31.12.2017 במסגרת פסק הדין לתשלום ארנונה, כדי להוות הודאה בעובדת החזקתו במושכר עד לאותו מועד.
6. סכום ההוצאות נתון לשיקול דעת בית המשפט וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בכך.

דיון

1. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובכלל החומר שהונח לפני, מצאתי לדחות את הערעור.
   הגם שבכל הנוגע לאחריות לנזקי השריפה, מסקנתי שונה ממסקנת בית משפט קמא, הלכה למעשה דין הערעור להידחות, מאחר וממילא המערערת אינה זכאית לפיצוי בגין הנזקים שנטענו על ידה, נוסף על זה ששולם לה.           
   להלן יפורטו טעמי, תחילה, בסוגיית האחריות לנזקי השריפה ובהמשך, בסוגיית הנזק.

אחריות לנזקי השריפה

1.  אין מחלוקת בין הצדדים, כי החזקה במושכר הושבה למערערת ביום 25.1.2017. אולם, לשיטת המערערת, אין לראות באקט ה"טכני" של מסירת מפתחות המושכר לידיה באותו מועד, כפינוי המושכר בהתאם לחוזה, מאחר ובחוזה הוסכם כי "החזרת המושכר לידי המשכירה כנדרש בחוזה זה משמעותה החזרת המפתחות של המושכר לידי המשכירה לאחר ביצוע כל העבודות להחזרת המצב לקדמותו, פינוי וסילוק על חפץ מהמושכר וסיוד הקירות והתקרה טרם החזרת המושכר" (סעיף 31 לחוזה).   
   לכן, לשיטת המערערת, מאחר ולאור נזקי השריפה ונזקים נוספים למושכר באותה עת, יש לראות את המשיב, כמי שלא השיב את החזקה במושכר באותו מועד ויש לחייבו בפיצוי מוסכם בגין האיחור במסירת המושכר, בעבודות שיקום נזקי השריפה ובדמי שכירות.
2. באשר לחיוב המשיב בעבודות לתיקון הנזקים שנגרמו למושכר עקב השריפה - הוסכם בסעיף 21 לחוזה כדלקמן:           
   "השוכר מתחייב לדאוג לכל הביטוחים הדרושים בזמן ביצוע העבודות במושכר כולל ביטוח כל הסיכונים קבלנים, ובכל מקרה שייגרם נזק למושכר, למעט נזק הנובע מבלי טבעי ומכוח עליון, מתחייב השוכר לתקנו ולהחזיר את המצב לקדמותו.".
   בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי השריפה התרחשה כתוצאה מ"כוח עליון" ולכן, סבר כי בהינתן סעיף 21 לחוזה, פטוּר המשיב מתיקון אותם נזקים שנגרמו למושכר כתוצאה מהשריפה ולכן לא ניתן לראות במחדל המשיב בתיקון אותם נזקים כאיחור במסירת המושכר (סיפת סעיף 10 לפסק הדין).
3. בבסיס מסקנה זו, הונחה לפני בית משפט קמא חוות דעת, שהוכנה על ידי חוקר דליקות מטעם שרותי כבאות והצלה. מסקנת החוקר באותה חוות דעת (מוצג 15 למוצגי המערערת) הייתה כדלקמן:  

"6. מסקנה      
א. ריאקציה כימית – תגובה כימית.    
תבנית הבעירה שעל הקיר מעידה על כך שהשריפה החלה בצדו השמאלי של החדר באזור שקרוב לרצפה מתחת למדפים. באזור זה היו מצויים ארגזים ובהם מתכות ישנות נייר ושפורפרות צבע. אין סימנים המעידים על חומרים מאיצים במקום ובאזור זה גם אין שקעים חשמליים או חיבורים חשמליים שהיו יכולים להתקשר לפרוץ השריפה. מניתוח הממצאים והעובדות ניתן לקבוע כי ככל הנראה, ריאקציה כימית של החומרים ששכבו במקום זמן רב גרמה לפרוץ הדליקה.          
ב. כיווני חקירה נוספים שנבדקו:         
הצתה, כשל חשמלי".

1. המערערת טענה, כי אותה "ריאקציה כימית" התרחשה כתוצאה מהחומרים שאחסן המשיב במקום לצרכי המעבדה שהקים במושכר.       
   אולם, בית משפט קמא הגיע למסקנה, כי "בניגוד לטענות מנהל התובעת (שאינן אלא השערות בעלמא) כי החומרים שגרמו לאותה ריאקציה כימית הם חומרי דישון שאוחסנו במקום לכאורה לצורך השימוש הבלתי חוקי בו לגידול סמים – הרי שעפ"י דו"ח כבאות והצלה החפצים שאוחסנו באזור בו החלה השריפה היו "ארגזים ובהם מתכות ישנות, נייר ושפורפרות צבע". הא ותו לא. לא מצאתי כל בסיס בראיות שלפניי לטענת ב"כ התובעת בסיכומים כי אותם חומרים אסורים התכלו ולפיכך לא נותרו שרידים להם שתועדו בדו"ח, וגם כאן מדובר, בכל הכבוד, בהשערה בעלמא.
   הנה כי כן, על פני הדברים, המסקנה המסתברת מחוות הדעת...היא, כי מדובר בשריפה שפרצה בחלק המחסן שבו אוחסנו חפצים רגילים לחלוטין, ואין בסיס לטענה כי האש פרצה בשל השימוש הלא חוקי שנעשה במושכר. מדובר, אפוא, בכוח עליון, שאין ניתן להטיל את האחריות לו על כתפי השוכר." (סעיף 10 לפסק הדין).
2. דעתי בעניין זה שונה.   
   בית משפט קמא ציין, כי במסקנה זו, הוא הניח שחלה בענייננו החזקה הקבועה בסעיף 39 לפקודה, לפיה מקום בו נגרמו הנזקים על ידי אש, חזקה כי המחזיק במקרקעין הוא האחראי להם, ועליו הנטל להוכיח, כי לא נגרמו בשל התרשלותו. אולם, גם בהינתן חזקה זו, סבר בית המשפט כי הראיות שהונחו לפניו מלמדות "למצער במאזן ההסתברויות, כי האש לא פרצה בשל רשלנותו של הנתבע." (סעיף 10 לפסק הדין).
3. דעתי היא, כי בדין הסתמך בית משפט קמא על החזקה הקבועה בסעיף 39 לפקודה, אולם אני רואה אחרת את המסקנה המתבקשת מהסתמכות על אותו סעיף.
4. סעיף 39 לפקודה קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.".
5. כלומר, סעיף 39 לפקודה מדבר לא רק על אש שהנתבע הבעיר, או היה אחראי להבערתה. סעיף זה חל גם על נתבע שהוא תופס מקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש, אפילו אם הוא לא הבעיר את האש, או היה אחראי להבערתה.       
   בהתקיים התנאים החלופיים הקבועים בסעיף, נוצרת חזקה, הניתנת לסתירה, כי הנתבע התרשל. בהתאם, במקרה שכזה, נטל השכנוע והנטל להביא ראיות עובר לפתחו של הנתבע, להפריך את החזקה ולהוכיח כי לא התרשל.           
   מבחינת הנטל המוטל על הנתבע - אם ידועה סיבת האש, על הנתבע החובה לשכנע את בית המשפט שעובדות אלו אינן מגלות רשלנות מצידו. אם לא ברור מקור האש, על הנתבע להוכיח כי נקט אמצעי זהירות כאלה, עד שאין להניח כי האש פרצה מחמת רשלנותו. על הנתבע להראות שיש באמצעי הזהירות שנקט כדי לשלול רשלנות, תהא סיבת האש אשר תהא (ראו: ע"א 382/59 יהושע הפטקה נ' אנטואן בוטס, פ"ד טו 388, עמ' 393). מדובר בנטל כבד באשר סיבות התפשטות האש עשויות להיות רבות. מקום שבו לא נתגלתה סיבת השריפה ולא נקבעו גורמי התפשטותה, ידו של הנתבע על התחתונה, כיוון שלא עמד בנטל להראות שלא רשלנותו גרמה לאש, או להתפשטותה (עמוס הרמן דיני נזיקין (מהדורה 2, 2020), עמ' 150).

סעיף 39 לפקודה מעביר אפוא לנתבע את נטל השכנוע, נטל הראיה ולא רק את הנטל להוסיף ולהביא ראיות. הגיון הכלל נלמד מאליו, הן מצדו של התובע והן מצדו של הנתבע. תובע אינו יודע, במהלכם הרגיל של דברים, מה אירע בחצרו של שכנו ומה גרם להתפרצותה ולהתפשטותה של האש. מן הצד האחר, נתבע יכול לדעת (קונסטרוקטיבית), ובוודאי יש בידו אמצעים לידיעה טובים מאלה שבידי התובע; ומתוך שיכול הוא לדעת, מסיק החוק, כי אמור הוא לדעת מה גרם לאש ולהתפשטותה (ראו: ע"א 595/88 דניאל אדרי נ' לאון חסקל, פ"ד מז(5) 333, עמ' 340). כלומר, הכלל נועד למצבים שבהם לתובע נחיתות ראייתית ביחס לנתבע, משום שלנתבע שליטה מלאה על הנכס (ראו: ת.א. (אשדוד) 42456-07-18 רות בן זקן נ' אירינה קלינקוב (פורסם בנבו, 16.5.2021)).

1. הסעיף מתייחס לשני סוגים נפרדים של אנשים שלגביהם חלה ההנחה המיוחדת, המעבירה את נטל השכנוע כאשר הנזק נגרם על-ידי אש או עקב אש, מאחר והסעיף דן, הן ב"תופש מקרקעין" מהם יצאה האש, וכן, בנפרד ובנוסף לכך, ב"בעל מיטלטלין" שמהם יצאה האש והאמור בסעיף 39 מלמד גם ממילא על קיומה של חובת זהירות של בעל המיטלטלין (ע"א 645/77 דוד גנור נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 26.11.1979)).
2. אני סבור כי בענייננו, לא עמד המשיב בנטל המוטל עליו.

במסגרת ההליך הפלילי, הוכח כי המשיב הביא למושכר חומרי דישון. המשיב הודה במסגרת הסדר דיוני בעובדת כתב אישום מתוקן, לפיהן, הוא הצטייד בזרעי קנאביס, מערכת תאורה, שנאים, מערכות אוורור מערכת השקייה וחומרי דישון לצורך גידול סמים מסוכנים במושכר (סיפת עמ' 28 לגזר הדין בהליך הפלילי, מוצג 19 למוצגי המערערת). ממצאים אלו מהווים ממצאים חלוטים בהליך האזרחי, בהתאם לסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. 
בנוסף, גם בחקירה הנגדית בבית משפט קמא, העיד המשיב כי הוא זה שהביא חפצים וחומרים למושכר וכי הוא קיבל מהמערערת אולם/חלל ריק וכל מה שהיה בתוך האולם הובא לשם על ידו (עמ' 24 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, ש' 34 – עמ' 25 ש' 3). בנוסף, כשנשאל האם "כל החומרים שהיו בנכס שביניהם התרחשה הריאקציה הכימית הובאו לנכס על ידיך?" השיב "כנראה" (עמ' 29 לפרוטוקול הדיון, ש' 5-4). 

41. לפיכך, מאחר ובענייננו, המשיב הוא גם "תופש המקרקעין" וגם "בעל המיטלטלין" מהם יצאה האש, נטל הראיה מוטל עליו להוכיח שמקור האש לא נובע מרשלנותו.
    המשיב לא עמד בנטל זה ולא הוכיח לפני בית משפט קמא, כי לא היה באותם חומרים שהיו במושכר וייתכן שהתכלו לגמרי בזמן השריפה, כדי לגרום לדליקה.
    קביעת בית משפט קמא, כי לא נמצא בסיס בראיות המערערת "כי אותם חומרים אסורים התכלו ולפיכך לא נותרו שרידים להם שתועדו בדו"ח" וכי מדובר ב"השערה בעלמא" – הינה קביעה שגויה, מאחר וכאמור, לנוכח סעיף 39 לפקודה, הנטל הוא על המשיב להוכיח, כי השריפה לא נגרמה כתוצאה מאותם חומרים אסורים שהיו במושכר ושבסבירות גבוהה התכלו בשריפה ולא להיפך.
    כלומר, הנטל אינו מוטל על המערערת להוכיח, כי אותם חומרים אסורים התכלו ולא נותרו להם שרידים שתועדו באותה חוות דעת. הנטל על המשיב להוכיח, כי בנוסף לאותם "חפצים רגילים לחלוטין" שאחסן במושכר, לא נכללו גם חומרים אסורים הנוגעים לשימוש הבלתי חוקי שעשה במושכר, שעלולים היו לגרום לפרוץ הדליקה וכי הוא נקט בכל אמצעי הזהירות למנוע אפשרות זו. המשיב, כאמור, לא הוכיח זאת ולכן, לא סתר את החזקה בסעיף 39 לפיה השריפה נגרמה כתוצאה מהתרשלותו.

1. לאור זאת, בניגוד לדעת בית משפט קמא, אינני סבור כי הוכח לפני בית משפט קמא, שמדובר ב"כוח עליון" וכפועל יוצא מכך, האחריות בגין נזקי השריפה מוטלת על המשיב. 
2. לפיכך, משהגעתי לכלל מסקנה כי האחריות לשריפה רובצת לפתחו של המשיב ולאור המוסכם בסעיף 21 לחוזה, היה על המשיב להשיב את המושכר למערערת לאחר תיקון נזקים אלו.  

על אף האמור, אין בקביעתי זו כי בית משפט קמא שגה במסקנתו לעיל, כדי לשנות מהתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא לדחות את התביעה במלואה. כפי שיפורט להלן, אני סבור, כי המשיב עמד בחובתו להשיב את המושכר למערערת, לאחר תיקון נזקי השריפה, או תשלום העלות בגין תיקונם, ולפיכך אין לחייבו בתשלום פיצוי נוסף.

פיצוי בגין נזקי השריפה

1. הגם שקבעתי כי המשיב אחראי לתיקון נזקי השריפה, עמד המשיב הלכה למעשה, בחובה זו, כאשר עלות תיקון הנזקים ואף למעלה מכך, שולמה למערערת.
2. בהתאם לדו"ח שמאית חברת הביטוח, העלות הכוללת לשיקום נזקי השריפה, הינה בסך של 34,516 ש"ח כולל מע"מ. המערערת קיבלה מחברת הביטוח ישירות שיק לשיפוי בגין אותם נזקים בסך של 16,155 ₪, לאחר ניכוי פחת והשתתפות עצמית. בנוסף, בהתאם לסעיפים 35-34 לחוזה, עם חתימת החוזה הפקיד המשיב בידי המערערת עירבון במזומן בסך של 20,000 ₪ להבטחת קיום התחייבויות המשיב לפי החוזה והוסכם בין הצדדים "כי המשכירה תהיה רשאית להשתמש בכספי העירבון לשם מימון ביצוע עבודות ו/או קיום התחייבויות המוטלות על השוכר, וזאת בכל מקרה של הפרת החוזה ע"י השוכר ו/או פינוי המושכר ללא החזרת המצב לקדמותו לשביעות רצון המשכירה" (סעיף 35 לחוזה), וסכום זה לא הוחזר למשיב מעולם (כאמור בסיפת סעיף 15 לפסק הדין).           
   כלומר, המערערת קיבלה לידה פיצוי בסך כולל של 36,155 ₪. סכום זה גבוה ב- 1,639 ₪ מעלות נזקי השריפה כפי שהוערכה, כאמור, בשמאות חברת הביטוח. אני סבור, כי די בתשלומים אלו שהועברו למערערת, כדי לפצות על נזקיה בגין השריפה, כפי שנטענו לפני בית משפט קמא.
3. ער אני לטענת המערערת כי בפועל, הועבר לה התשלום בגין תיקון נזקי השריפה במלואו רק ביום 30.4.2017, קרי כארבעה חודשים לאחר שקיבלה בחזרה את מפתחות המושכר. אולם, אין בטענה זו כדי לשנות ממסקנתי.            
   באותה עת, היה בידי המערערת פקדון במזומן בסך 20,000 ₪, שנועד כאמור, להבטחת קיום ההתחייבויות החוזיות של המשיב. בנוסף, בפועל שולם למערערת, כאמור, סכום הגבוה מעלות התיקונים בהתאם להערכת חברת הביטוח, ודי בסכום זה כדי לפצות על העיכוב בתשלום מלוא הסכום.
4. מעבר לכך, גם לוּ הייתי סבור שהמשיב חייב בתשלום פיצוי כלשהו למערערת עד המועד בו שולם לה מלוא הסכום מחברת הביטוח - כגון דמי שכירות בגין תקופה זו (כאמור בסעיף 9 לעיקרי טיעון המערערת) – אזי, אני סבור, כי ממילא לא עמדה המערערת בנטל הקטנת הנזק החל עליה מכוח סעיף 14 לחוק החוזים תרופות, באופן שיש בו כדי לפטור את המשיב מתשלום פיצוי נוסף, וזאת במיוחד בשים לב לכך שאין עסקינן בעיכוב תשלום מלוא הסכום, אלא רק חלק ממנו.
5. בהקשר זה, מן הראוי להזכיר את קביעות בית משפט קמא ומסקנתו "כי מהעדויות שנשמעו לפניי עלה בבירור, כי אף כי הנתבע עשה – חרף המגבלות שנבעו מהיותו במעצר ובעזרתו של מר פרוינד – מאמצים לעשות כל שביכולתו להביא את יחסי הצדדים לכדי סיום תקין לשביעות רצון התובעת, הרי שהתובעת מצידה לא פעלה בשקידה סבירה לקידום שיקום המבנה לצורך השכרתו מחדש. כך, וכפי שחזר מר רוזנצוויג והעיד לפניי – התובעת לא עשתה כל צעד לצורך תיקון הנזקים וחיבור המושכר לחשמל, אף כי הוחזק בידיה פיקדון על סך של 20,000 ₪ אשר עפ"י ההסכם יועד בין היתר למטרות אלו, ואף לאחר שקיבלה פיצוי מחברת הביטוח, וזאת – כפי שטען מר רוזנצוויג בעדותו לפניי – בשל עמדתה העקרונית כי האחריות לכך רובצת לפתחו של הנתבע ולא עליה (ראו, בהרחבה, עמ' 15-16 לפרוטוקול הדיון). אכן, כפי שנטען ע"י הנתבעת, קשה להימלט מן הרושם, כי התובעת ביכרה להמתין ולא לבצע את התיקונים במושכר לצורך השכרתו מחדש, תוך שהיא זוקפת את הסכומים שהוחזקו בידיה ושולמו לה ע"י חברת הביטוח, לכאורה לטובת פיצוי מוסכם אותו טענה בדיעבד כי על הנתבע לשלם לה בגין האיחור בפינוי." (סעיף 14 לפסה"ד).
   קביעות אלו של בית משפט קמא, הינן קביעות עובדתיות המבוססות על העדויות שהובאו לפניו אשר ככלל, לא נוטה בית משפט שלערעור להתערב בהן ולא מצאתי במקרה דנן כמקרה בו יש לחרוג מכלל זה.
6. כידוע, כלל מושרש הוא כי בית המשפט היושב כערכאת ערעור, לא ייטה להתערב בקביעותיה העובדתיות ובממצאי המהימנות של ערכאת הדיון. תפקידה של ערכאת הערעור אינו לבחון מחדש האם הוכחה התביעה או לערוך דיון מחודש בראיות, בעוצמתן או מהימנותן. כלל אי ההתערבות נטוע בתפקידה ומלאכתה של הערכאה המבררת. לזו יתרון על ערכאת הערעור בקביעת ממצאים עובדתיים כי היא, ורק היא, ראתה ושמעה את העדים ישירות. התרשמות במיטבה היא תולדה של מגע ישיר ובלתי אמצעי (ראו: ע"א 9226/17 ערן פולק נ' ALLIANZ VERSICHERUNGS-AG (פורסם בנבו, 28.7.2019)).

פיצוי בגין נזקים למושכר שאינם כתוצאה מהשריפה

1. המערערת טענה לפני בית משפט קמא, כי המושכר לא הושב לה כראוי, גם מאחר והמשיב לא תיקן נזקים אחרים, כתנאי למסירת המושכר, שאינם תוצאה של השריפה. מדובר על עבודות ניקוי כללי של המושכר וסיודו. הגם שפרוינד הודה בפני בית משפט קמא, כי הוא לא סייד את המושכר, הגיע בית המשפט למסקנה, כי בנסיבות העניין, אין מקום והצדקה לקבוע, כי בכך הפר הגיע המשיב את החוזה, או לא מסר את החזקה במושכר (פסקה 12 לפסק הדין).
2. בית משפט קמא ביסס מסקנה זו, על קביעתו כי "מדובר בעבודות מינוריות בהיקפן ובמהותן." ועל כך שעיקר הנזקים שנותרו במושכר, היו נזקי השריפה, בגינם קיבלה המערערת פיצוי מחברת הביטוח. בית משפט קמא בחר לתת אמון בעדותו של פרוינד, לפיה הוא הוסיף ו"נעתר לבקשות חוזרות ונשנות של התובעת לביצוע תיקונים במושכר, ללא תשלום, ואף שלא היה חייב בכך." (סעיף 12 לפסק הדין). עוד סבר בית משפט קמא, כי "אין לראות באי קיום החובה עפ"י החוזה לניקיון כללי וסיוד של המושכר (עבודות שבאופן טבעי והגיוני אמורות להתבצע רק לאחר תיקון כלל נזקי השריפה, שכן אין היגיון בביצוען קודם לכן) משום הפרת החובה לפנות את המושכר ולהחזירו פנוי ונקי," (שם).           
   מסקנות אלו של בית משפט קמא, הינן מסקנות המבוססות על העובדות שהוצגו בפניו ועל מהימנות עדים, שכאמור, לא נוטה בהן בית משפט שלערעור להתערב בהן.
3. מעבר לכך, כפי שקבע בית משפט קמא, נזקי השריפה היו במבואה של המושכר ובהסתמך על עדות פרוינד – שהייתה מהימנה על בית משפט קמא והוא העדיפהּ על עדותו של מנהל המערערת – בעת מסירת מפתחות המושכר למר רוזנצוויג, הוא בעצמו "דרש כי המבואה תיוותר כפי שהיא לצורך בדיקות חברת הביטוח." והחזקה במושכר נמסרה למר רוזנצוויג ביום 25.1.2017, כאשר "עיקר חלקיו פונו מכל חפץ ואדם, למעט אותו חלק של המבואה, אשר נותר במצבו בהתאם לדרישתו של מר רוזנצוויג" (פסקה 8 לפסק הדין).        
   לפיכך, מקובלת עלי מסקנת בית משפט קמא כי ממילא, לא היה היגיון בביצוע עבודות הניקוי הכללי וסיוד המושכר עובר לתיקון כלל נזקי השריפה, תיקון שכאמור, עוכב בעטיה של המערערת ולנוכח דרישתו המפורשת של מנהלה. 
4. נזקים למערכת החשמל - עוד לא מצאתי לנכון להתערב במסקנה הברורה של בית משפט קמא, כי יש לדחות את טענת המערערת, לפיה המשיב "הותיר הרס ונזקים במערכות החשמל, וכי עבודות החשמל שבוצעו ע"י נציגו לא בוצעו ע"י חשמלאי מוסמך, ואף הוסיפה וטענה כי הנתבע נתפס ב"גניבת חשמל" ומשום כך לא הסכימה חברת החשמל לחבר את הנכס מחדש למערכת החשמל". כפי שקבע בית משפט קמא, טענות אלו לא הוכחו לפניו "ולוּ בדוחק" ואין חולק, כי אכן בוצעו עבודות חשמל על ידי מי מטעמו של הנתבע. עוד קבע בית משפט קמא, כי לא עלה בידי המערערת להוכיח טענותיה בדבר הנזקים הרבים שגרם המשיב בהתנהלותו למערכת החשמל ומעדות פרוינד "עלה בבירור כי מערכת החשמל הייתה בלתי תקינה ובחלקה אף בלתי שמישה עוד קודם לכן, ללא קשר לנזקי השריפה". המערערת לא הביאה כל ראיה מטעם גוף מוסמך שתעיד אחרת וטענות מנהל המערערת בהקשר זה "נותרו בגדר טענות בעלמא" (פסקה 11 לפסק הדין). גם מסקנות אלו, הינן קביעות עובדתיות מובהקות המבוססות על העדויות שהוצגו לפני בית משפט קמא, בהן בית משפט שלערעור אינו נוטה להתערב.

פיצוי מוסכם

1. כאמור, לשיטת המערערת, מאחר והמשיב לא השיב את החזקה במושכר בהתאם להוראות החוזה, אזי יש לחייבו בפיצוי מוסכם כאמור בסעיף 30 לחוזה, בסך של 400 ₪ לכל יום פיגור במסירת החזקה ובסך הכל 158,000 ₪, בגין 495 ימים, קרי, עד למועד הגשת התביעה.
2. כך צוין בסעיף 30 לחוזה בהקשר זה:   
   "פיגור בהחזרת המושכר כאמור לעיל יזכה את המשכירה בתשלום פיצוי מוסכם בגין הפיגור בהחזרת המושכר בסכום של 400 ₪ לכל יום פיגור במסירת החזקה למשכירה, כמפורט לעיל.
   סכום זה של 400 ₪ הינו סכום מוערך ומוסכם מראש בין הצדדים בגין הנזק הישיר שייגרם למשכירה במקרה של פיגור בהחזרת המושכר לידיה עפ"י תנאי חוזה זה.
   האמור לעיל לא יפגע בזכותה של המשכירה לקבל כל סעד אחר, וכן לא בזכותה לכל יתר התרופות המובאות לעיל, וזאת בנוסף לתשלום דמי השכירות עד להחזרת המושכר לידיה.".
3. בית משפט קמא קבע בהקשר זה, כי אין הצדקה לקבוע, כי כל עוד לא בוצעו העבודות לניקיון כללי וסיוד של המושכר, יש לראות את המשיב כמי שמאחר בפינוי המושכר ולחייבו בפיצוי מוסכם בגין איחור זה והיפנה בהקשר זה לפסק הדין בעניין ע"א 2489/90 גורנשטיין נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בע"מ (פורסם בנבו, 31.12.1990) (להלן: "עניין גורנשטיין"). 
4. אני סבור כי גם בהתחשב במסקנתי, כי האחריות לתיקון נזקי השריפה מוטלת על המשיב, אין לשנות ממסקנת בית משפט קמא, לפיה אין לחייבו בתשלום פיצוי מוסכם לטובת המערערת.
5. ראשית, המערערת קושרת בין טענתה לאי ביצוע תיקונים במושכר, לבין חיוב המשיב בפיצוי מוסכם. אולם, מאחר ואני סבור, כי בפועל פונה המושכר והועמד לרשות המערערת במועד עליו הוסכם בחוזה, אין להפעיל נגדו כלל את הפיצוי המוסכם, שבהתאם לניסוח הסעיף החוזי העוסק בו, הוא נועד להוות סנקציה בגין עיכוב במסירת החזקה במושכר ולא נועד להבטחת ביצוע תיקונים בנכס.
6. בעניין גורנשטיין, קבע בית המשפט העליון, כי הפיצוי המוסכם בגין איחור במסירת הדירה, מהווה "כלי הרתעה כנגד פינוי מאוחר של הדירה, אך לא להבטחת ביצוע תיקונים במושכר שניזוק או שינה צורתו." וכי "אין לשגות ולהחליף בין סנקציה חריפה ועונשית בגין אי החזרת החזקה בדירה, ובין פיצוי ראוי על נזק בגין אי השבת התיקונים לקדמותם. נזק ישיר עבור הוצאות התיקון ונזק עקיף על מניעת הכנסה והשכרת המושכר. 100$ ליום [שהיה סכום הפיצוי המוסכם באותו עניין – י.ש.], הינו תשלום שיינתן רק בגין איחור בהחזרת החזקה הממשית בדירה לבעליה, בעוד שתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לדירה או נזק עקיף בשל מניעת ההנאה מהדירות עם השבתן ייעשה בחישוב נפרד וללא הקשר לסעיף הפיצויים דלעיל.".
   פסיקה זו יושמה בין היתר, גם בעניין ת.א. (מחוזי ת"א) 585/97 מלון השדרה בע"מ נ' חברת בטוח-מנורה בע"מ (פורסם בנבו, 1.8.2002), שעסק במקרה הדומה לענייננו, בו פונה המושכר בפועל בהתאם למועד הקבוע בחוזה השכירות, אך המשכירה סרבה לקבל את מפתחות המושכר, עד אשר זה ישופץ לשביעות רצונה. באותו עניין, דחה בית המשפט את טענת המשכירה, כי מקום בו מועבר המושכר במצב בלתי שמיש, הרי שמבחינה מהותית כאילו לא נמסר כלל וקבע, כי הפרשנות הנכונה לחוזה היא, שהפיצוי המוסכם חל רק על תקופת האיחור במסירת המושכר גופו, ללא קשר למצבו ומאחר והשוכרות פינו את המושכר והעמידו את המפתחות לרשות המשכירה במועד הנקוב בחוזה, אין מקום להפעיל כנגדן את הפיצוי המוסכם.
7. לא נעלמה מעיני טענת המערערת, כי עניין גורנשטיין אינו רלבנטי לענייננו, מאחר ולא נקבעו בו תנאי סף ושם חייב בית המשפט את המערערת בתשלום פיצוי נוסף, לכל התקופה שנדרשה לביצוע התיקונים.            
   טענה זו יש לדחות. הפיצוי בו חויבה המערערת באותו עניין "מהווה חלק מהנזק הנובע ממצבן הלא תקין של הדירות עם החזרתם למשיבים. אין לראותו כפיצוי בגין פינוי מאוחר, שכן כאמור לעיל, פִנתה המערערת המושכר והחזירה החזקה בו במועד, שעה שהחזירה מפתחות הדירות ופִנתה מהם כל אדם וחפץ." (סיפת סעיף 17 לפסק הדין). כלומר, בית המשפט הדגיש באותו עניין, כי הפיצוי אינו פיצוי מוסכם בשל איחור בפינוי, אלא פיצוי עבור עלות התיקונים. בכך, דומה אותו מקרה גם למקרה דנן, משהגעתי כאמור למסקנה, כי למערערת שולם פיצוי בגין התיקונים.
8. שנית, מאחר וקבעתי לעיל, כי הלכה למעשה הועבר למערערת מלוא הסכום לצורך תיקון נזקי השריפה ואף למעלה מכך וכי המשיב לא נדרש לבצע עבודות תיקון נוספות, או שהמערערת דרשה שלא יבצען, אזי המסקנה היא, כי בפועל לא חל פיגור בהשבת המושכר למערערת, בהתאם לקבוע בחוזה ולכן, המשיב אינו חייב בפיצוי מוסכם.
9. שלישית, לטעמי, סכום הפיצוי המוסכם לו טענה המערערת הוא מופרז, וחסר כל הצדקה עניינית. כאמור, המערערת דרשה פיצוי עבור 495 ימים, עד למועד הגשת התביעה. ב"כ המערערת הסביר לפני בית משפט קמא, כי היא נמנעה מהגשת התביעה קודם לכן מסיבות בריאותיות שלו (עמ' 33 לפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, ש' 35 – עמ' 34 ש' 2). אמנם המערערת היא השולטת על מועד הגשת התביעה, בכפוף למועדי התיישנות, אולם אינני סבור כי המשיב הוא זה שאמור לשאת בתוצאות של עיכוב בהגשת התביעה מצידה ולשלם על כך בפיצוי מוסכם.  
   בהקשר זה, מקובלות עלי קביעות בית משפט קמא בפסק דינו, כי "קשה להימלט מן הרושם, כי התובעת ביכרה להמתין ולא לבצע את התיקונים במושכר לצורך השכרתו מחדש, תוך שהיא זוקפת את הסכומים שהוחזקו בידיה ושולמו לה ע"י חברת הביטוח, לכאורה לטובת פיצוי מוסכם אותו טענה בדיעבד כי על הנתבע לשלם לה בגין האיחור בפינוי." (סיפת פסקה 14 לפסק הדין).

פסק הדין בעניין הארנונה

1. לא מצאתי לנכון להתערב גם במסקנת בית משפט קמא, שדחתה את טענת המערערת לעניין מעשה בית דין.            
   מעיון מדוקדק בפסק הדין עליו מבוססת הטענה (מוצג 27 למוצגי המערערת), נלמד כי אותו פסק דין נתן תוקף להסכמת הצדדים, לאחר שבית המשפט ניהל שיח מחוץ לפרוטוקול. לפיכך, צדק בית משפט קמא בקביעתו, כי לא מדובר על פסק דין המכיל קביעות אופרטיביות ביחס להחזקת המשיב במושכר עד ליום 31.12.2017. מדובר על פשרה בין הצדדים לאותו הליך, במסגרתה הופחת סכום התביעה שעמד על 48,156 ₪ לסך של 30,000 ₪. מאחר וטבעה וטיבה של פשרה הוא שנכללים בה ויתורים מטעם הצדדים, העובדה שהסכים המשיב לתוצאות אותו פסק דין, אינה מחייבת את הקביעה, כי הוא הודה שהחזיק בנכס עד למועד הנטען באותה תביעה.
   ממילא, דברים אלו מצוינים למעלה מהנדרש, מאחר וכאמור, הגעתי למסקנה כי החזקה במושכר נמסרה למערערת ביום 25.1.2017.

הוצאות

1. אין להתערב בסכום ההוצאות שנפסק על ידי בית משפט קמא.  
   כידוע, הלכה פסוקה היא, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בשיעור ההוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית והיא תעשה כן רק במקרים חריגים (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק", פ"ד ס(1) 391, 395 (2005); רע"א 4772/13 אבו גזאללה חשמלאות רכב בע"מ נ' וולקן מצברים בע"מ, פסקה 2 (פורסם בנבו, 26.12.2013); ע"א 3568/16 תיעוש אחזקה ותפעול מערכות בע"מ נ' פקיד שומה כפר סבא, פסקה 101 (פורסם בנבו, 16.8.2018); ע"א 7440/19 חברת אמבלייז בע"מ נ' Double U Trading Fund Inc (פורסם בנבו, 27.4.2021)).  
   לא מצאתי שהמקרה דנן נמנה עם אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בעניין זה.

סוף דבר

1. לאור כל האמור לעיל, נדחה הערעור.
2. המערערת תישא בהוצאות המשיב בערעור, בסך של 15,000 ₪.
3. המזכירות תעביר למשיב את סכום ההוצאות מתוך העירבון שהפקידה המערערת.

ניתן היום,  ח' תמוז תשפ"א, 18 יוני 2021, בהעדר הצדדים.