יונס ראיס נ' אברהם לביא ואח'

רקע עובדתי

1. לפני תביעה כספית על סך 116,316 ₪, לתשלום פיצוי בגין נזקים שנגרמו לתובע לאחר שביום 10.3.09 נפל כלי לעבודות עפר שהיה בבעלותו לבור במהלך נסיעה לאחור (להלן: "התאונה") והוא לא פוצה על ידי חברת הביטוח לאחר שהסתבר כי בפועל לא היה לו כיסוי ביטוחי בניגוד למצג שווא נטען של הנתבע 1.

2. התובע, במקצועו קבלן לעבודות עפר ופיתוח, אשר בזמנים הרלוונטיים היה הבעלים של יעה אופני וולוו מדגם – L120E (להלן: "השופל").

3. הנתבע 1 הוא סוכן ביטוח, אשר שימש במשך מספר שנים כסוכן הביטוח של התובע.

4. הנתבעות 2, 3 ו-4 הינן חברות העוסקות בהיבטים שונים של שירותי ביטוח.

5. הנתבעות 2-4 לא הגישו כתבי הגנה ולא התייצבו למשפט, כאשר נגד הנתבעת 4 ניתן פסק דין בהעדר הגנה, ביחס לנתבעות 3-2 אשר אף הן לא התגוננו טרם הוגשו אישורי מסירה כדין ועל כן פסק דין זה עוסק אך ורק הנתבע 1 אשר רק הוא התגונן והתייצב לדיונים (להלן: "הנתבע").

    

   עיקרי המחלוקת בין הצדדים והשאלות הטעונות הכרעה

6. עיקר טענת התובע נגד הנתבע היא כי כסוכן הביטוח שלו הציע לו לקראת חודש יולי 2008 לבטח את השופל באמצעות "מועדון חברים" ובכך להוזיל את עלות הביטוח, כאשר בפועל בוצע הביטוח באמצעות הנתבעות 3-2 על ידי הנתבעת 4 שהיא חברה שמושבה בחו"ל ואשר בדיעבד התברר לתובע כי יצאה בעניינן עוד בשנת 2005 אזהרה של המפקח על הביטוח כי יש להמנע מלרכוש באמצעותן פוליסות ביטוח בשל העובדה שמבוטחיהן מצאו עצמם מול שוקת שבורה בקרות מקרי ביטוח.

7. לטענת התובע התרשל הנתבע 1 ולא מילא את תפקידו בסוכן ביטוח סביר בכך שלמרות האמור המליץ לו על ביטוח באמצעות הנתבעות 4-2 ולא נתן לו את המידע המלא ביחס אליהן, וכתוצאה מכך בפועל עת קרתה התאונה מצא עצמו אף הוא ללא כיסוי ביטוחי ממשי ולא פוצה בגין נזקיו.

8. הנתבע הכחיש את האמור לעיל, לרבות את עצם קרות התאונה מחוסר ידיעה, וטען כי כלל לא עסק בטיפול בביטוח השופל לאחר שהחל מחודש יולי 2008 בחר התובע לנתק עימו קשריו העסקיים כסוכן ביטוח ופנה לטפל בעצמו בביטוח השופל, ככל הנראה באמצעות הנתבעות 4-2.

9. הנתבע אף העלה טענות התיישנות – בשל העובדה שלטענתו מאז מועד ניתוק קשרי העבודה בינו לבין התובע בחודש יולי 2008 ועד הגשת התביעה בחודש מרץ 2016 חלפו מעל 7 שנים, וכן כי אם לא תתקבל טענה זו הרי שלמצער חל כאן שיהוי ניכר אשר גרם לו נזק ראייתי כבד ומצביע על חוסר תום לב ואף טענת העדר עילה.

10. יוער כי כבר בתום ישיבת יום 29.6.17 הוחלט כי טענות אלה לא תתבררנה כטענות סף אלא לאחר שמיעת ההוכחות יוכל הנתבע לטעון בעניינן במסגרת הסיכומים לצורך פסק הדין הסופי, כאשר מבסגרת הסיכומים זנח הנתבע את טענת העדר העילה ועל כן אינה טעונה הכרעה.

11. לאחר שיוכרעו טענות ההתיישנות והשיהוי יש לברר שתי שאלות שבעובדה, על מנת להשיב על השאלה המשפטית העיקרית –

    א. האם אכן התרחשה התאונה?

    ב. האם הנתבע היה סוכן הביטוח של התובע בעת קרות התאונה והאם המליץ לתובע לרכוש פוליסת ביטוח באמצעות הנתבעות 4-2?

    1. במידה שהתשובות תהיינה חיוביות, אעבור לבחון את השאלה המשפטית הטעונה הכרעה, דהיינו - האם מתקיימים בענייננו יסודות עוולת הרשלנות?

       דיון והכרעה

       התיישנות ושיהוי

12. לטענת הנתבע, בחודש יולי 2008 תמו הקשרים המקצועיים שלו עם התובע ועל כן התביעה התיישנה זה מכבר. לחלופין הוא טוען, כי גם אם בית המשפט יקבל את מועד קרות התאונה (10.3.2009) כמועד תחילת ההתיישנות, התביעה הוגשה יומיים בלבד לפני מועד ההתיישנות ובכך יש שיהוי ניכר עד מאוד.

13. סעיף 6 לחוק ההתיישנות תשי"ח-1958 קובע כי – "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

14. עילת התובענה נולדה לכל המוקדם בעת קרות התאונה, קרי ביום 10.3.2009, וייתכן אף כי במועד בו התברר לתובע כי בענין הנתבעות 4-2 הופצה אזהרה על ידי המפקח על הביטוח (על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות), ועל כן מועד ההתיישנות הינו לכל המוקדם ביום 10.3.2016 (בחלוף 7 שנים ממועד קרות התאונה), כאשר התביעה בעניינו הוגשה ביום 8.3.2016 ולכן דינה של טענת ההתיישנות להידחות.

15. למען הסר ספק יובהר כי הטענה שיחסי הצדדים הסתיימו קודם למועד ביטוח השופל היא טענת הגנה רלוונטית, טעונת בירור והכרעה ותידון בהמשך, אולם אין בה כדי להוות בסיס לקביעה כי התביעה התיישנה.

16. אשר לטענת השיהוי, אכן תמוהה העובדה שהתביעה הוגשה רק בחלוף כמעט 7 שנים ממועד קרות התאונה, אולם בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, נדירים הם המקרים בהם טענת השיהוי מביאה לתוצאה של דחיה על הסף.

17. גם בע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה, ירושלים (פ"ד נז(5) 433 (2.7.2003)( הוגשה התביעה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, בדיוק כבענייננו. כבוד השופטת (כתוארה אז) איילה פרוקצ'יה התייחסה בפסק הדין לטענת שיהוי המועלית במהלך תקופת ההתיישנות כך (עמ' 445 לפסק הדין) –

    "טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה ברבדים שונים. מעצם טיבה היא מבקשת להתערב ולשנות תקופת התיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה העשויה לפגוע בציפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמו במסגרת תקופת התיישנות המוכרת בחוק. היא משנה את נקודת האיזון בין ההגנה על זכויות התובע לבין ההגנה על זכויות הנתבע, וקבלתה מאפשרת דחיית תביעה על הסף בלא דיון לגופה ... השתהות בהגשת תביעה אינה, כשלעצמה, שיהוי כמובנו במשפט. שיהוי בתוך תקופת ההתיישנות נוצר מקום שיש בהשתהות בפנייה לבית-המשפט משום שימוש לא נאות בזכות התביעה הנתונה לתובע ופגיעה בציפייה הלגיטימית של הנתבע שלא להיתבע – שימוש המגיע כדי ניצול לרעה של ההליך השיפוטי. לצורך טענת שיהוי נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה. היו שהוסיפו תנאי חלופי שלישי שעניינו שיהוי שנגרם עקב חוסר תום-לבו של התובע".

18. היסודות הנדרשים לביסוס טענת השיהוי כעילה לדחית התביעה לא הוכחו בענייננו- הנתבע לא הוכיח שהתובע זנח את תביעתו או לחלופין שמצבו השתנה לרעה או שהשיהוי נגרם עקב חוסר תום לב של התובע. למעשה, הנתבע העלה טענות אלו כאמירות כלליות בכתב הגנתו, מבלי להוכיח אותן כלל.

19. על כן, אני קובע כי דין טענת השיהוי, כעילה לדחית התביעה, להידחות. בה בעת, ככל שיוברר כי נגרם לנתבע נזק ראייתי קונקרטי בשל השיהוי ילקח הדבר בחשבון בבחינת הראיות.

     

    האם התרחשה התאונה?

20. לטענת התובע, ביום 10.3.2009 במהלך נסיעה לאחור בשטח עבודה באזור קיבוץ צרעה, נפל השופל לתוך בור ועקב כך נגרמו לו נזקים ממשיים, בחלקו האחורי של הכלי.

21. הנתבע הכחיש את עצם קרות התאונה מחוסר ידיעה.

22. לטענת הנתבע, התובע לא עמד בנטל זה ולא הטה את מאזן ההסתברויות באשר לעצם קרות התאונה לטובתו.

23. עוד טוען הנתבע, כי עדותם של התובע ושל זוגתו הגברת סמירה יונס (להלן: "הגב' יונס") לעניין קרות התאונה מהוות עדות מפי השמועה, שכן הם לא נכחו במקום בעת קרות התאונה ועל כן מדובר בעדות פסולה שאין לקבלה.

24. אינני מקבל טענתו זו של הנתבע, מן הנימוקים שיפורטו להלן.

25. לעניין התובע, עדותו אינה עדות מפי השמועה שכן הוא הגיע למקום בסמוך לאחר קרות התאונה ופירט את שראה בעיניו, את הפעולות שעשה על מנת לחלץ את השופל מהבור והמשך טיפולו לאחר מכן (עמוד 21 לפרוטוקול שורה 15 – עמ' 22 שורה 23).

26. אין נפקא מינה לשאלה כיצד בדיוק נפל השופל לתוך הבור ומה מידת הרשלנות של מפעילו מטעם התובע, שכן עסקינן בנזק שאמור היה להיות מכוסה על פי פוליסת הביטוח גם אם דובר ברשלנות רבתי, אולם באשר לעצם נפילת השופל לבור ולעובדה שבעקבות הנפילה לבור נגרם לשופל הנזק מעיד התובע עדות קבילה מידיעה אישית.

27. הנתבע הוסיף וטען לעניין עדותה של הגברת יונס בדבר קרות התאונה כי מדובר בעדות מפי השמועה וכי אינה קבילה, ובטענתו זו יש צדק.ברם, אינני סבור כי יש בעובדה זו כדי לפגוע בהרמת נטל התביעה על ידי התובע.

28. בחומר הראיות שהוצג לפני, מצוי טופס הודעה על התאונה אשר נערך ונחתם על ידי התובע ביום 26.3.09. הטופס נערך במועד סמוך למועד קרות התאונה, והמפורט בו תואם לכתב הטענות ולעדות התובע שנשמעה באולם בית המשפט

29. ביום 20.3.2009 נבדק השופל על ידי השמאי, מר עמוס מדר, ופירוט הפגיעות בכלי כפי המפורטות בחוות הדעת, תואם את גרסתו של התובע.

30. כמו כן, התיקון שבוצע במוסך גלבוע .ג.כ. חברה לפיתוח ותשתיות בע"מ בעקבות חוות דעת השמאי תואם גם הוא לגרסת התובע, ואף בחשבונית שהוצאה לתובע לאחר התיקון (16.4.2009) נכתב על ידי המוסך כי התיקון בוצע בעקבות תאונה.

31. יוזכר כי מדובר במסמכים שנערכו במועד סמוך לאירוע, ללא קשר להליך שלפני ועל ידי מספר גורמים שונים, וככאלה יש בהם כדי לתמוך בגרסת התובע.

32. בהקשר זה יוער כי במידה שטענת הנתבע היא כי אירוע התאונה כולו בדיה והמסמכים אשר הוגשו על ידי התובע כראיה להתרחשותו מזוייפים או למצער מבוססים על הטעיה של התובע, מדובר למעשה בטענה למעשים בעלי אופי פלילי.

33. ביחס לטענה מסוג זה קבע בית המשפט העליון בע"א 7456/11 מוריס בר נוי נ' מלחי אמנון (11.4.2013, פסקה 15 לפסק הדין) כך –

    "כאשר אחד הצדדים להליך מעלה טענת מרמה או זיוף, מוטל עליו נטל השכנוע להוכחת טענתו, בין אם מדובר בתובע או בנתבע. הגם שהנטל הוא של מאזן הסתברויות, כמקובל במשפט האזרחי, הרי שכמות הראיות ורף הראיות הנדרש לגבי טענת מרמה, אשר לה גוון מעין פלילי, הם גבוהים יותר ועל בית המשפט לבחון את הראיות בזהירות ובקפדנות [ראו למשל: ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012), פסקה 14; ע"א 3725/08 חזן נ' חזן (3.2.2011), פסקה 31; ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 594 (1986) (להלן: עניין זיקרי)]."

34. הנתבע לא הוכיח בכל דרך שהיא, בודאי שלא ברמה הנדרשת על פי הפסיקה, כאמור, כי בוצעו מעשי זיוף ומרמה ביחס לאירוע התאונה.

35. אשר לטענת הנתבע כי חוות דעת השמאי אינה קבילה באשר אינה ערוכה על פי סעיף 24 לפקודת הראיות.

36. מדובר בטענה כנגד קבילות חוות הדעת אותה מעלה לראשונה הנתבע בשלב הסיכומים מבלי שהתנגד בשלב הגשת התצהירים או שמיעת הראיות להגשתה או לקבילותה.

37. בהקשר זה אין די בהתנגדות הכללית הפורמאלית שהעלו הצדדים בפתח ישיבת ההוכחות הראשונה ביום 12.4.18, באשר מעבר לאמירה הכללית בדבר התנגדות לעדויות מפי השמועה ולהרחבת חזית מדובר כאן בטענה קונקרטית לפגם בראיה, אותה היה על הנתבע להעלות באופן קונקרטי ולאפשר לצד שכנגד להתמודד עימה, וראוי היה להעלותה טרם שלב ההוכחות ועם קבלת התצהירים ונספחיהם.

38. זאת ועוד, הנתבע אף לא עמד על חקירת השמאי מטעם התובע על מנת לברר האם חתם על חוות הדעת, כיצד נערכה והאם היא קבילה.

39. יתרה מכך, לאחר שביום 7.11.18 הוריתי לב"כ הנתבע להודיע עד יום 22.11.18 עמדתו בענין הצורך לחקור את השמאי מטעם התובע וכי ככל שלא תוגש הודעה יחשב הדבר כויתור על חקירתו, לא טרח ב"כ הנתבע להגיש הודעה כלשהי ובשל כך ניתנה ביום 25.11.18 החלטתי כי יש בכך משום ויתור על חקירת השמאי וניתנו הוראות להגשת סיכומים בכתב.

40. עצם ויתור הנתבע על חקירת השמאי מהווה קבלה שלו את האמור בחוות דעתו.

41. לאור האמור, אין לקבל את טענת הנתבע כי חוות דעת השמאי אינה ראיה קבילה. למעלה מן הדרוש אעיר כי גם אם לא היתה חוות דעת השמאי קבילה הרי שלענין קרות מקרה התאונה יש לטעמי די ראיות המוכיחות אותו גם בלעדיה.

42. גם עדותו של התובע נתפסה בעיני כמהימנה בהקשר זה, והתמונה שהצטיירה בסופו של דבר התיישבה עם השכל הישר וההיגיון ועם יתר הראיות.

43. יודגש כי בשום שלב בהליך לא העלה הנתבע טענה, לא קיים חקירה ואף בסיכומים מטעמו לא טען מאומה לענין גובה הנזקים.

44. לאור האמור, אני קובע כי התובע עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו והוכיח את גרסתו לעניין התקיימותה של התאונה והנזק שנגרם בגינה.

     

    האם היה הנתבע סוכן הביטוח של התובע ביולי 2008

45. הצדדים אינם חלוקים על כך שבין התובע לנתבע ישנה הכרות רבת שנים והתובע ביטח באמצעות הנתבע במשך שנים רבות כלי רכב, ציוד הנדסי ורכש דרכו ביטוחים רבים אחרים. כתוצאה מכך, הפכו השניים לחברים טובים עד התגלעות הסכסוך הנוכחי ביניהם.

46. התובע טוען כי לקראת חידוש ביטוח השופל לתקופה המתחילה בחודש יולי 2008 הציע לו הנתבע להוזיל את עלות הביטוח ולבטח את השופל דרך "מועדון חברים".

47. התובע, אשר הכיר את הנתבע שנים רבות, טען כי סמך עליו וקיבל את עצתו. בעקבות כך, מילא התובע טופסב הצעה להצטרפות לביטוח באמצעות "מועדונוע" ושילם את הפרמיה שסוכמה. הנתבע מנגד המציא לו "תעודת חבר מועדונוע" וכן רשימה של פוליסת ביטוח לשופל (נספחים ג' – ה' לתצהיר התובע).

48. מנגד, לטענת הנתבע, התובע היה לקוח שלו במשך מספר שנים ועל פי דרישותיו מעת לעת הנפיק לו פוליסות ביטוח מטעם חברות ביטוח ישראליות בלבד.

49. עוד טוען הנתבע, כי בשנת 2008 פנה אליו התובע והודיע לו כי אינו מעוניין לבטח בביטוח מקיף את הכלי נשוא הדיון בחברת איילון וביקש ממנו לבטח את הכלי בביטוח חובה בלבד. בעקבות כך, הנתבע – לגרסתו – עדכן את התובע שאין נהוא זקוק לשירותיו בעניין זה. ועל כן לא היה סוכן הביטוח של התובע בנושא פוליסת ביטוח מקיף לשופל החל מחודש יולי 2008, וככל שזה בוטח באמצעות הנתבעות 4-2 לא עשה זאת התובע באמצעותו.

50. יתרה מכך, הנתבע טען כי הוא עובד עם חברות ביטוח ישראליות בלבד וכי אינו קשור עם הנתבעות 4-2 ועל כן לא יכול היה להציע לתובע ביטוח באמצעותן (סעיף 11 לתצהירו).

51. במסמכי הפוליסה נושא הדיון אין כל אזכור לקשר של הנתבע לנתבעות 4-2, ברם, להלן נראה כי בחומר הראיות ניתן מענה לכך.

52. הגב' יונס טענה כי הנתבע הוא זה המכונה "מפיץ 30" בחברת "מועדונוע" – הנתבעת 3, וכך נאמר בסעיף 31 לתצהירה –

    "... אבי ביטח את הרכב מסוג BMW X5 לתקופה מיום 24.12.17 – 31.12.18, גם כן באמצעות מועדונוע!! בטופס הבקשה להצטרפות למועדונע לרכב עד 4 טון, רשום בצידו השמאלי העליון של הטופס "מפיץ: אבי לביא – 30" ובצידו הימני העליון רשום "סמירה" הכוונה שהטופס מיועד אלי לטיפולי, אני קיבלתי באמצעות הפקס מאבח (כך במקור, וכנערה הכוונה "מאבי" – א.ב.) את הטופס הנ"ל וטיפלתי בו מולו".

53. הטופס האמור צורף כנספח י"ד לתצהירה של הגברת יונס, אשר אמנם הוגש בשלב מאוחר אך על פי היתר שנתתי לכך וניתנה לנתבע הזדמנות להתייחס לכך בתצהיר משלם מטעמו.

54. בחקירתה נשאלה הגב' יונס ביחס למסמך זה ולשאלה מי כתב אותו, ואמנם לא ידעה האם היה זה הנתבע עצמו או מי מעובדות משרדו, אולם עמדה בתוקף על גרסתה כי מקור המסמך במשרד הנתבע ועדותה בענין זה קוהרנטית ואמינה.

55. לכך יש לצרף את העובדה שהוגש ת/1 שהוא מכתב הנתבעת 3 אל התובע המאשר את הצטרפותו לביטוח שהיא הסדירה באמצעות הנתבעת 4 כאשר נאמר שם במפורש – "המפיץ – אבי לביא", כשמו של הנתבע.

56. יתר על כן, בראש ת/1 בתדפיס שמטביע מכשיר הפקסימיליה, מופיע השם "agrobit" כשם השולח, כאשר בחקירתו הנגדית הודה הנתבע כי היה סוכן בית של אגרוביט (עמ' 30 לפרוטוקול שורה 36 – עמ' 31 שורה 12 וכן סעיף 3 ב-ת/3), בניגוד גמור לגרסתו המקורית על פיה – "אין קשר כלל וכלל ביני לבין חברת אגרוביט" (סעיף 16 לתצהיר העדות הראשית המקורית שלו).

57. לא זו אף זו, ב-ת/3 שהוא תצהיר שהגיש הנתבע בת"א (נתניה) 16934-06-09, מאשר הנתבע במפורש כי נתן הצעות ביטוח ללקוחות בחברות ביטוח בחו"ל תוך שהוא מזכיר את הנתבעות 3-2 כמי שטיפלו בכך במפורש, ואף כי הפנה לקוחות להגיש תביעות בעקבות תאונות באמצעות הנתבעת 3 באופן התואם את גרסת התובע (בסעיפים 12-9, 14 ו-20).

58. בהקשר זה לא רק שגרסת התובע ואשתו זכתה לגיבוי אלא שגרסתו הראשונית של הנתבע נסתרה לחלוטין, לרבות לעומת תצהיר שלו (ת/3).

59. הנתבע נשאל בענין זה בחקירתו הנגדית ותשובותיו היו מגומגמות, מתחמקות ולא נתנו הסבר טוב לעובדה שמה שכפר בו מכל וכל, היינו – הכרות עם הנתבעות 4-2 והפנית לקוחות אליהן, הוצהר על ידו במפורש בתצהיר שנתן בהליך אחר.

60. לאור האמור אני סבור כי אין לייחס מהימנות לעדותו ולגרסתו של הנתבע, המשתנה מהליך להליך ומתפתחת תוך כדי ניהול ההליך על פי הקשיים והראיות הסותרות את גרסתו עימם הוא מעומת.

61. בהקשר זה, נוכח העובדה שעדות הנתבע עצמו בתצהיר בהליך אחר סותרת את גרסתו לפני אינני סבור כי גם עדויות לקוחותיו, ה"ה צבי כגן ואורן קורקט, העוסקים בחויה ספציפית שהיתה להם עימו, יש בהם כדי לשנות את מסקנתי לגבי מה שהתרחש בין הצדדים שלפני במקרה זה.

62. לעומת זאת אני מייחס מהימנות רבה לגרסת התובע ואשתו, הנתמכת בראיות.

63. משמעות הדברים היא, שאני קובע כי הנתבע היה סוכן הביטוח של התובע בתקופה המתחילה בחודש יולי 2008 וכי היה זה הוא אשר טיפול ברכישת פוליסת הביטוח עבורו לשופל באמצעות הנתבעות 4-2.

     

    התקיימות יסודות עוולת הרשלנות

64. כעת, עלי לברר האם הנתבע התרשל בתפקידו כסוכן ביטוח והאם הדבר מזכה את התובע בפיצויים בגין התשלום ששילם עבור תיקון הנזק שנגרם לשופל.

65. על מנת לקבוע אם מזיק חב על פי עוולת הרשלנות, יש לבחון שלושה יסודות מצטברים: האחד, קיומה של חובת זהירות כלפי הניזוק. השני, הפרת חובה זו. השלישי, קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק (ע"א 1167/11 פלוני נ' פלוני (18.11.2013), ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש, פ"ד לז(1) 113 (9.11.1982), רע"א 5277/08 עזבון המנוח אמיר אליקשוולי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל (28.7.2009), ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (15.7.2013), ישראל גלעד, דיני הנזיקין – גבולות האחריות, פרק שישי (2012)).

66. תחילה לענין חובת הזהירות. בהקשר זה, אביא דברים שנכתבו ברע"א 5695/06 בהא סייף נ' פוזי מרעי (21.9.2009) –

    "מהיותו הגורם המקצועי ובעל המידע בתחום נדרש מסוכן הביטוח בעת המשא ומתן להציג בפני הלקוח את מגוון האפשרויות המתאימות לבקשתו ולגלות לו כל מידע רלבנטי באשר לצורות ההתקשרות השונות, וכן עליו לוודא שהכיסוי הביטוחי שמספקת חברת הביטוח הוא ראוי ומספיק לצרכיו של הלקוח. לפיכך הוא גם מחויב להסביר ללקוח אודות תניות משמעותיות בפוליסת הביטוח, כגון תנאי מיגון וחריגים לכיסוי הביטוחי".

67. באותו פסק דין נאמר גם –

    "לסוכן הביטוח יש חובת זהירות כלפי הבאים להתייעץ איתו ולנהל איתו משא ומתן לצורך רכישת ביטוח. חובתו של סוכן הביטוח משתרעת גם על נזקים שיגרמו לאותם לקוחות מנסיעה ללא כיסוי ביטוחי בשל מחדל או מעשה שלו. סוכן הביטוח יכול וצריך לצפות נזקים מסוג זה".

    וכן –

    "הסתמכותו של הלקוח על הגורם המקצועי שהוא בא להתייעץ איתו, מקימים חובת זהירות קונקרטית. במקרה כזה סוכן הביטוח יכול וצריך לצפות כי אם לא ינקוט באמצעי זהירות עלול להיגרם ללקוח נזק כתוצאה מהעדר כיסוי ביטוחי מתאים. יש לציין כי בנסיבות כאלו קיימים פערי מידע ומקצועיות בין הצדדים, כאשר כל המידע הנדרש מצוי אצל סוכן הביטוח בעוד שהמידע וההבנה אינם מצויים אצל הלקוח. כמו כן בנסיבות כאלו מונע הנזק הזול ביותר הוא סוכן הביטוח".

68. מן האמור לעיל עולה בבירור כי לסוכן ביטוח קמה חובת זהירות כלפי לקוחו, המבוטח, וכי עליו לברר היטב האם הביטוח שהוא מציע לו הולם את צרכיו והאם אכן מדובר בביטוח בר תוקף על ידי חברות סולבנטיות שניתן להניח באופן סביר כי תכסנה את נזקיו ביום פקודה, לו יקרה.

69. מן הכלל אל הפרט – התובע טען בכתב התביעה ובתצהירי העדות הראשית מטעמו כי המפקח על הביטוח פרסם עוד בשנת 2005 אזהרה שלא לבטח דרך הנתבעות 3-2, גרסה עליה לא חלק הנתבע ואף אישר בחקירתו כי לכל הפחות שמע שמועה כי התפרקו אך לא ערך בדיקה אודות טיבן ולא תהה על קנקנן (עמ' 29 לפרוטוקול שורות 22-15) וכי לא יכול היה להמליץ עליהן.

70. בנסיבות אלה, לאור קביעתי לעיל כי היה זה הנתבע אשר כסוכן הביטוח של התובע טיפל ברכישת הפוליסות אצל הנתבעות 4-2 ולאור עמדתו של הנתבע עצמו כי לא יכול היה להמליץ עליהן וכי שמע עליהן שמועות בעייתיות אך לא בדקן כדבעי, ברי כי הנתבע הפר את חובת הזהירות שלו כלפי התובע.

71. על כך יש להוסיף כי העבודה המשותפת והידידות רבת השנים בין התובע לנתבע, כפי שתארו שניהם, יצרה אצל התובע אמון מיוחד כלפי הנתבע, שהנתבע אמור היה להכיר ולהיות מודע אליו, ובנסיבות אלה אולי אף להקפיד מעבר לרגיל ביחס לשירות שהוא מעניק לנתבע, אך בפועל לא ביצע אף את חובתו הבסיסית של סוכן סביר.

72. לאחר שהוכחו קיומה של חובת הזהירות והפרתה, אפנה לבחון האם התקיים קשר סיבתי בין המעשה הרשלני לבין הנזק הכספי שנגרם לתובע.

73. אין חולק כי על פי התאריכים הנקובים בה והמידע המפורט בה אמורה היתה הפוליסה להיות בתוקף עובר לקרות התאונה וכי בשלב בו נגרם הנזק המזכה בפיצוי לשופל אמורה היתה הפוליסה לכסות את נזקי התובע.

74. התנהגותו הרשלנית של הנתבע הביאה את התובע למצב בו התקשר עם חברת ביטוח זרה באמצעות חברות אשר המפקח על הביטוח הפיץ בעניינן אזהרה ואשר היה חשש ממשי באשר לטיב הביטוח שהן מספקות והכניס עצמו לסיכון מבלי שידע ומבלי שהיה עליו לדעת אודותיו.

75. ואכן, ביום פקודה מצא עצמו הנתבע עומד מול שוקת שבורה, עת לאחר קרות הנזק ולאחר שנאלץ להוציא מכיסו כספים לשם תיקון השופל לא זכה לכיסוי ביטוחי כלשהו מאת הנתבעות 4-2.

76. לאור האמור אני קובע כי קיים קשר סיבתי בין מחדלו הרשלני של הנתבע, בהפרת חובת הזהירות שלו כלפי התובע, לבין הנזק שנגרם לתובע ולפיכך כי התקיימו יסודות עוולת הרשלנות.

     

    הנזק

77. מעבר לטענתו בגין קבילות חוות דעת השמאי מטעם התובע, אותה דחיתי לעיל, לא העלה הנתבע כל טענה ממשית כנגד סכום הנזק שתבע התובע, לא הגיש חוות דעת נגדית וויתר על זכותו לחקור את השמאי מטעם התובע.

78. מנגד, התובע הגיש חוות דעת שמאי, צירף אליה חשבונית בגין התיקון וטופס ביצוע להוכחת התיקון שביצע, המצביעים כולם על עלות תיקון של 95,281 ₪, ולפיכך הוכיח כדבעי את נזקו.

79. עם זאת, איני יכול להתעלם מן העובדה שהתביעה הוגשה יומיים לפני תום תקופת ההתיישנות, באופן מעורר תמיהה וכאשר בינתיים צובר סכום התביעה הפרשי הצמדה וריבית.

80. ברי כי את הפרשי ההצמדה למדד, המשקפים את ערכו הריאלי של הכסף, זכאי התובע לקבל אף אם ישן על זכויותיו אולם אינני סבור כי בנסיבות אלה זכאי הוא לקבל גם את הריבית, המשקפת את פוטנציאל התשואה שיכולה היתה להתקבל באמצעות השימוש בכסף במהלך התקופה מקרות הנזק ועד לתשלום, מאחר שבהשתהותו הראה כי לא אצה לו הדרך לקבל את כספו ולהשקיעו באופן מניב ואין כל סיבה להטיל את תוצאות השתהותו על הנתבע.

81. בית המשפט העליון ציטט ואימץ כבר בעבר (ד"נ 15/88 שמואל מלך נ' ורדה קורנהויזר, פ"ד מד(2) 89, 96 (13.3.1990), פסקה 6 לחוות דעתו של כב' השופט דב לוין אשר אומצה בדעת הרוב) את עמדת כב' השופט (כתוארו אז) אהרון ברק, במאמרו "הערכת הפיצויים בנזקי גוף:  דין הנזיקין המצוי והרצוי" עיוני משפט ט (תשמ"ג-מ"ד) 243, אשר קבע כי מטרת דיני הנזיקין היא (עמ' 248) –

    "מתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, ומטרת דיני הפיצויים היא, על כן, שלילת התוצאה של מעשה הנזיקין, בדרך של העמדת הניזוק, עד כמה שהדבר ניתן להעשות, באותו מצב בו היה נתון בעת מעשה הנזיקין, ללא מעשה הנזיקין. הפיצויים באים, אפוא, להגשים מטרה תרופתית (remidial)."

82. גם ברע"א 1272/05 גד כרמי נ' דניאל סבג (2.12.2007) חזר, ציטט וקיבל כב' השופט (כתוארו אז) אליקים רובינשטיין (בפסקה מ"ד לחוות דעתו שאומצה פה אחד) את אותו עקרון שנקבע במאמרו של ברק לענין מטרתם העיקרית של דיני הנזיקין, והשופטת (כתוארה אז) עדנה ארבל קבעה (בפסקה 4 לחוות דעתה) כי –

    "תכליתם של דיני הנזיקין היא אפוא ליתן תרופה לניזוק על הנזק שסבל, כאשר הפיצויים באים לשלול את התוצאה של מעשה הנזיקין."

83. מן האמור לעיל נהיר כי אין מטרת דיני הנזיקין להעשיר את הניזוק ולהיטיב את מצבו מעבר להשבת המצב לקדמותו כאילו לא נגרם לו הנזק נושא התביעה, ולפיכך – מקום בו ניכר ממעשי התובע שניזוק כי לא אצה לו הדרך להיטיב את נזקו ולא עשה מאמץ לקבל חזרה את כספו על מנת להשקיעו באפיק נושא פירות אין הצדקה להפוך את הנתבע למקור להשאת רווחים עבורו.

84. לאור האמור ישא סכום עלות התיקון הפרשי הצמדה בלבד ממועד הוצאתם על פי החשבונית שצורפה, היינו – מיום 16.4.09, ועד הפרעון המלא, ללא ריבית.

     

    סיכום

85. לאור מכלול האמור אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 95,281 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה בלבד מיום 16.4.09 ועד הפרעון המלא.

86. בשים לב לאופן ניהול ההליך על ידי הנתבע עד תומו ולגרסתו שמצאתי בלתי אמינה, נוכח קבלת התביעה במלואה, זולת רכיב הריבית, ועל פי הוראות תקנה 512(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע גם את אגרת בית המשפט בסך 2,908 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה – 8.3.16 – ועד הפרעון המלא, וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪.

     

    זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד תוך 45 יום.

     

    ניתן היום, כ' אדר ב' תשע"ט, 27 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.