טרקיה נ' בן חיים ואח'

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בקריית שמונה (כב' השופטת ב' סמסון) מיום 21.10.2010

פסק דין

המבקשת והמשיבים 1-2 היו מעורבים בתאונת דרכים (יחד עם מכונית נוספת, סה"כ 4 מכוניות). המבקשת נסעה אחרי המשיב 1 ("בן-חיים") שנסע אחרי המשיב 2 ("אזרד") שנסע אחרי מכוניתו של שי מימרן. כתוצאה מן התאונה נגרמו נזקי רכוש למכוניות, ומכאן תביעותיהם של בן-חיים ואזרד, בין היתר נגד המבקשת, שתי תביעות שנידונו במאוחד. בית המשפט קמא קיבל את התביעות באופן חלקי וחייב את המבקשת בנזקי המשיבים 1-2. הוא דחה את התביעה ככל שהתייחסה למשיבה 3, שביטחה את מכוניתה של המבקשת, כיוון שלפי תנאי הפוליסה – על הנהג להיות בן למעלה מ-40 על מנת שיהא כיסוי ביטוחי.

על פסק דין זה הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי, ובה מלאה המבקשת טענות כרימון נגד בית המשפט קמא ונגד המשיבים, שלשיטתה הונו את בית המשפט בהעלמת עובדות, ועוד כהנה וכהנה טענות, חלקן משולחות רסן.

לאחר שעיינתי בבקשה על צרופותיה, לא ראיתי להיענות לה, ולכן אדחנה, בגדרה של תקנה 406 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. הבקשה נסבה, בחלקה הארי, על קביעות שבעובדה שיצאו מלפני בית המשפט קמא, ובכגון דא אין בית המשפט שלערעור מתערב, להוציא מקרים יוצאים מגדר הרגיל, שהעניין שלפנינו איננו נמנה עליהם, לא כל שכן כאשר הקביעות נשענות, בין היתר, על התרשמות בלתי אמצעית מעדים, כבעניין שלפנינו. במקרה הנדון עומד בפני המבקשת מכשול נוסף, כיוון שבקשתה מופנית כנגד פסק דין של בית משפט לתביעות קטנות, שם הרשות ניתנת עוד יותר בצמצום.

די היה לי בכל אלה על מנת לדחות את הבקשה, משאימצתי את טעמיה של השופטת קמא. בקליפת אגוז אציין, מכל מקום, שהתיאור העובדתי, והמסקנות שעל השופטת קמא היה לגזור הימנו, הוא פשוט בתכלית. המבקשת פגעה מאחור במכוניתו של בן-חיים, והדפה אותה לעבר מכוניתו של אזרד. משום כך היא נמצאה אחראית לנזקי שתי המכוניות (כשמנזקיו של אזרד הופחתו 15%, בהם חויב בן-חיים, שלא שמר מרחק ממכוניתו של אזרד). במסקנה זו של השופטת קמא לא מצאתי כל פגם. גם קביעת שיעור הנזק, בה הקושי להתערבות של ערכאת הערעור גדול שבעתיים, לא יכולתי למצוא פגם.

כל שנותר הוא הטענה כלפי המשיבה 3, וכאן מסקנתי כמסקנתה של השופטת קמא, כי משבפוליסה נכלל תנאי מפורש, הקובע כיסוי ביטוחי רק אם במכונית נהג מי שמלאו לו 40, לא היה על המשיבה 3 לשלם למבקשת את תגמולי הביטוי, הדברים ברורים לטעמי, ואינם צריכים הבהרה נוספת מכפי שהובהר בפסק הדין קמא.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תשובה – אין צו להוצאות. אגב כך אעיר, כי המשיב 1 הגיש תשובה לבקשה, אלא שכאמור תשובתו לא נתבקשה. על כן לא מצאתי לזכותו בהוצאות.

ניתן היום, כ"ג אב תשע"א, 23 אוגוסט 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: