טענת המערער כי אינו נושא עוד באחריות לעיגון כלתו בידי בנו – דרכי בחינתה והמסקנות

בחינה זו של בית הדין האזורי באה בהתאם להחלטת בג"ץ אשר בהחלטה מיום כ"ב באדר תשע"ז (20.3.17) הורה על השבת התיק לבית הדין האזורי כדי שיבחן אם יש בפעולות האב כדי להוכיח כי עתה אכן מציית הוא לפסק הדין לגירושין ועושה ככל יכולתו כדי שבנו ייתן גט לאשתו.

עובדות והליכים

להלן העובדות הקשורות לערעור שלפנינו:

1.בנו של המערער (להלן גם: האב), [פלוני] (להלן גם: הבעל, האיש או – לפי העניין: הבן), והמשיבה, [פלונית] (להלן: האישה), נישאו בשנת 1997. בשנת 2005 הגיעה האישה לארץ עם שני ילדיה הקטני־קטנים לביקור משפחתי. בעת שהותה בארץ לקתה בשבץ מוחי שהותיר אותה במצב נכות קבוע. באותו זמן נטש הבעל את האישה והילדים והשאירם בחוסר־כול.

2.תביעת גירושין הוגשה לבית הדין האזורי בל' בשבט תשע"ג (10.2.13) ופסק דין המחייב במתן גט ניתן בה' בתשרי תשע"ה (29.9.14).

3.בט"ז בתשרי תשע"ו (29.9.15) הוציא בית הדין צו עיכוב יציאה כנגד הורי הבעל, על כך הוגש ערעור לבית הדין הגדול שביקש מבית הדין האזורי להבהיר את דבריו. החלטה ארוכה ומנומקת נתן בית הדין האזורי בה' באדר ב' תשע"ו (14.3.16) ובה קבע בית הדין כי אביו של הבעל הוא הרוח החיה מאחורי ההחלטה לעגן את האישה, ועל פי זאת קבע כי יש מקום לעכבו בארץ ואף לגזור עליו מאסר בהתאם לסעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956, באותה החלטה נקבע כי צו עיכוב היציאה כנגד אם הבעל יבוטל בכפוף להגשת בקשה מתאימה.

4.על פסק דין זה הוגש ערעור לבית הדין הגדול בהרכב זה, ובד' באב תשע"ו (8.8.16) ניתנה החלטתנו הארוכה והמנומקת הדוחה את הערעור וקובעת כי אכן המערער הוא שסיכל את מתן הגט וכי במצב זה ניתן בהחלט להורות על אכיפה על פי סעיף 7א לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות ודרכי דיון), התשט"ז – 1956.

5.המערער פנה לבג"ץ ובמהלך הדיונים שם טען המערער כי הוא מנסה בכל דרך להביא לידי הגט המיוחל, כי שלח את הרב גרוסמן להשפיע על בנו וכי אף התרשמותו של עו"ד שרגא [בא כוחו] שנשלח מטעם בית המשפט הייתה כי אין למערער קשר לעיגון המתמשך מאחר ולבן יש והיה דעה עצמאית בניגוד לדעת המערער.

6.החלטת בג"ץ ניתנה בכ"ב באדר תשע"ז (20.3.17) ובה נקבע כי לבית הדין סמכות להורות על נקיטת אמצעי כפייה נגד צד ג' במקרה שבו הוא עומד מאחורי הפרת פסק הדין, אומנם מנגד לא הכריע בג"ץ אם בנתוני המקרה שלפנינו יש מקום לקבוע כי אכן המערער הוא שמסכל את פסק הדין, ובדגש על טענות המערער כי פעל מאז פסק הדין כדי שהבן יציית וייתן גט לאישה. משכך הורה בג"ץ על השבת התיק לבית הדין האזורי כדי שיבחן אם יש בפעולות האב כדי להוכיח כי אכן מציית הוא לפסק הדין.

7.בית הדין האזורי קיים דיונים מספר והגיע למסקנה כי אין בטענות המערער דבר חדש וכי מטענות אלו ומהראיות שהביא מצטיירת תמונה הפוכה של המשך סיכול פסק הדין על ידי המערער.

8.על כך כאמור הוגש ערעור לפנינו. כתב הערעור מתפרש על פני כשישים עמודים ומופיעים בו עשרות טיעונים שעל פי המערער מהווים ראיה שהבן עומד בפני עצמו, שהאב כבר אינו בקשר עימו וכי האב לא עומד מאחורי העיגון.

דיון והכרעה

נקדים ונאמר כי קיים שוני מהותי בין התייחסות בית הדין לבין התייחסותם של באי כוח המערער. בעוד בית הדין התמקד בשאלה אם המערער שינה את דרכו ממועד מתן פסק הדין הראשון בה' באדר ב' תשע"ו (14.3.16) שקבע בצורה ברורה כי המערער הוא שעומד מאחורי עיגון האישה, הרי המערער מנסה להוכיח מחמת פעולות נטענות כעת כי מעולם לא סיכל את פסק הדין לגירושין.

טענה זו העלה המערער והיא נדחתה בהחלטת בית הדין האזורי מי"ג באייר תשע"ז (9.5.17) כדלהלן:

נחזור ונבהיר: ההליך אשר לפנינו אינו 'פרק ב' של ההליך הקודם ואף לא 'משפט חוזר'.

מטרת ההליך כלשון בית המשפט העליון (פסקה כח לפסק הדין) לבחון האם נכון לעת הזאת גורם מר [אלמוני], לעיגונה של כלתו והיש ביכולתו להביא להתרתה.