טענות לעושק וכפייה בהסכם; פסיקת זכויות – או פסיקה על פי טענות – שהתובע לא טען להן

לפנינו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין האזורי מיום כ"א בשבט ה'תשפ"א (3.2.21).

פסק הדין עוסק בתביעת המערערת לבטל את הסכם הגירושין שקיבל תוקף של פסק דין ביום ביום כ"ד באייר התשע"ח (9.5.18) ועודכן בנספח שנוסף לו ואושר ביום י"ד בשבט התשע"ט (20.1.19) שלפיו תקבל המערערת מהמשיב עבור חלקה ברכוש המשותף (דירה, מחסן וחנויות) סך של 500,000 ש"ח. המערערת תבעה לבטל את ההסכם בעילות של עושק, כפייה ומרמה. עוד דרשה שעם הביטול יזכה בית הדין את המערערת בסכומי כסף נוספים עבור הכתובה איזון משאבים, ועוד.

בפסק הדין מושא הערעור אומנם נדחתה התביעה לביטולו הגורף של ההסכם בנימוק שלא נמצאו אינדיקציות לכפייה ולאילוצים. אולם מאחר שהסכום שהמערערת אמורה לקבל הוא בעבור חלקה ברכוש המשותף ומאחר שהתברר שהסכום הנ"ל נקבע על בסיס של הערכת שווי מוטעית של הנכסים הנזכרים – 1,900,000 ש"ח, השווי שנאמר למערערת על ידי המשיב, בעוד לאחר קבלת שומה מקצועית התברר שהשווי האמיתי הוא כ־2,300,000 ש"ח – קבע בית הדין שמדובר בהטעייה ושעל המשיב להוסיף על הסכום הנ"ל סך של 230,000 ש"ח. זהו תורף פסק הדין מושא הערעור הנצרך לענייננו. (פסק הדין מלווה במשא ומתן הלכתי בשאלת אונאה בקרקעות.)

כאמור, שני הצדדים ערערו על פסק הדין, ולהלן נדון בערעורו של כל אחד מהם בנפרד.

א.   ערעור האישה

האישה ערערה על פסק הדין בעילה מרכזית אחת, והיא שבית הדין האזורי היה צריך לקבל את תביעתה לביטול ההסכם מאחר שהוא נעשה תחת לחץ ותוך ניצול מצוקתה של האישה בשל איומיו של הבעל לשעבר ובשל נסיבות חייה של האישה במחיצתו של האיש (הכול – לטענתה), וללא שהייתה מיוצגת בשעת חתימת ההסכם.

בית הדין מבהיר שערעור מסוג זה שבו המערערת חוזרת בדיוק על אותן טענות שנטענו לפני בית הדין האזורי, ללא שהיא מצביעה על העילות הקבועות בתקנה קלה לתקנות הדיון, המצדיקות את התערבותנו כערכאת ערעור, הוא דחוי ועומד מאליו. בית דיננו אינו דן בקביעות העובדתיות ובבירורים שבירר בית הדין האזורי ושעל פיהן פסק מפני שעניין זה הוא תפקידה של ערכאה קמא המכירה את הצדדים ואת פרטי הסכסוך ביניהם.

ערעור מסוג זה משמעו ניסיון נוסף לזכות בדין לפני ערכאת שיפוט נוספת, מתוך מחשבה שאולי אף שלא נתקבלו הטענות בערכאה דלמטה הן יתקבלו בערכאה הנוכחית. מובן שלא זו מטרת הקמתה של ערכאת הערעור.

העילות המצדיקות הגשת ערעור מוסדרות בתקנה קלה, והן כלהלן:

(א) טעות בהלכה;

(ב) טעות הנראית לעין בשיקול הדעת או בקביעת העובדות;

(ג) פגם בניהול הדיון באופן המשפיע על תוצאות הדיון.

המערערת לא הצביעה על אף אחת מהעילות הללו, ולכן דינו של הערעור להידחות.

אומנם כדי ללמד זכות על באת כוח המערערת, שהרי 'אין אדם מוציא דבריו לבטלה' ואין אדם מאבד את ממונו ואת זמנו לריק, נוכל לחשוב שעילת הערעור נסובה סביב סעיף (ב), דהיינו טעות בשיקול הדעת בשאלה אם התקיימה בהסכם עילת ביטול של כפייה (סעיף 17 לחוק החוזים, תשל"ג) וניצול מצוקה (עושק בלשון המחוקק, בסעיף 18 לחוק החוזים) או טעות בקביעת העובדות.

אולם בית הדין מבהיר שעל מגיש הערעור להצביע על טעות 'הנראית לעין' (בשיקול הדעת או בקביעת העובדות), כלומר טעות בולטת ביותר שכל המביט על הנסיבות רואה אותה.

בנסיבות התיק לא מצאנו טעות כלשהי של בית הדין האזורי, לא הנראית לעין ולא הסמויה מן העין.

ועל גבי הנ"ל נוסיף ונבהיר שביטולו של ההסכם (ושל כל חוזה) בנימוק של כפייה ועושק מצריך הוכחות חד־משמעיות וחזקות ביותר לקיומם של העושק והכפייה. (ועיין בעניין זה בספר חוק לישראל – חוק החוזים, עמוד 253 ואילך, בעניין הראיה הנצרכת, ועוד שם בפרקים חמישי, שישי ושמיני לגבי סוג הכפייה שיכולה לשמש כעילה לביטול חוזה.) במקרה שלפנינו לא הביאה המערערת הוכחות כלל, לא הוכחות חזקות ואף לא חלשות.

טענותיה של האישה לזכאותה לכתובה, ושהיא לא מחלה עליה, וכן לזכויות נוספות שלא הוסדרו בהסכם ולא נכללו בו, אין להן שחר. בדיון ביום כ"ד באייר התשע"ח (9.5.18) הצהירה האישה במפורש לפני בית הדין ולפרוטוקול שהיא מוותרת על כתובתה ושאין לה תביעות נוספות מעבר לאמור בהסכם, וכפי שצוין בפסק הדין נשוא הערעור.