טבעוני נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה נצרת ואח'

החלטה

נוכח הסכמת הצדדים יתקיים עתה הדיון בעתירה לגופה.

ניתנה והודעה היום י"א אדר א תשע"א, 15/02/2011 במעמד הנוכחים.

בנימין ארבל, שופט

פסק דין

העותר רכש זכויות מהמשיב מס' 2 בשנת 1992 בנכס פלוני המצוי בתחומי העיר נצרת.

מסתבר, כי כ- 4 שנים קודם לכן, בשנת 1988, החליטה הועדה המקומית לתכנון ובניה – נצרת, לאשר תוכנית מפורטת הקרויה ג/5149 [להלן: "התוכנית"], אשר לפיה הושבח הנכס האמור, באופן אשר מטיל עליו חיוב בהיטל השבחה, כמפורט בהוראות סעיף 196א לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 והתוספת השלישית לחוק זה.

משום מה, עד היום לא הוצאה שומה להיטל השבחה. לטענת העותר, ידעה המשיבה מס' 1 על העסקה האמורה, למצער, בשנת 1994, עת הוא דיווח עליה למשיבה זו, שעה שביקש היתר בנייה לחלקה הנדונה. הואיל ומאז אותו יום ועד היום לא הוצאה שומת היטל השבחה, הרי החוב בגין היטל זה התיישן, ובשל כך זכאי הוא לקבל אישור לרישום הזכויות על שמו בלשכת רישום המקרקעין. אין חולק על כך כי החייב הפורמלי בהיטל ההשבחה הינו המשיב 2 – שהוא אשר מכר לעותר את הזכויות בנכס האמור. אולם העותר נטל על עצמו את החובה לשאת בתשלום זה, [למשמעות עניין זה, איני רואה צורך להתייחס במסגרת זו].

משנקפו הימים, ושומת היטל השבחה לא הוצאה, פנה העותר ביום 1.11.10, באמצעות בא כוחו למשיבה 1, העלה את טענותיו באשר לקיום העסקה ולדיווח עליה עוד בשנת 1994 וטען כי על המשיבה להנפיק לו אישור על העדר תשלום היטל השבחה, הואיל וכאמור החוב התיישן. עוד ציין ב"כ העותר, כי העדר תשובה, יחשב כדחייה של בקשתו, ובהתאם יפנה לועדת עררים. [ראה נספח ט לעתירה].

משלא ניתנה תשובה במועד, הוגש ערר לועדת העררים ביום 22.11.10 [ראה נספח י"א לעתירה].

נראה כי במקביל התעשתה המשיבה מס' 1, וביום 25.11.10 הגישה תשובה – נספח י' בו טענה כי הטענה באשר להתיישנות אינה נכונה, כי על העותר להגיש בקשה לתשלום היטל השבחה והוצאת שומה, ובהתאם נדחית הבקשה להנפקת אישור, כפי המופיע במכתב מיום 1.11.10.

יו"ר ועדת הערר קבע כי הערר שהוגש על ידי המשיבה הינו מוקדם וכי אין לועדת הערר סמכות להוציא צווים כנגד הועדה המקומית. עוד קבע יו"ר הועדה כי על הועדה המקומית להמציא לעורר [העותר שבפנינו] שומה בגין העברת זכויות, על מנת שיוכל להגיש ערר על החלטה זו. [ראה נספח י"א וי"ב לעתירה].

סבורני, כי יו"ר הועדה התווה את הדרך הנכונה, העולה בקנה אחד עם הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה. כידוע, הוראות התוספת השלישית לחוק התכנון והבניה, מתוות את הדרכים לגבי קביעת שומה בגין היטל השבחה, ודרכי ההשגה עליה.

על פי סעיף 14 לתוספת זו, נתונות לפונה שתי דרכים חליפיות. האחת – הגשת ערר בפני ועדת ערר לפיצויים והיטל השבחה, והשנייה – באמצעות פניה לשמאי מכריע.

בעוד אשר לפי סעיף 14[ב][3] סמכותו של השמאי המכריע נוגעת אך ורק לגובה החיוב, הרי לא נקבעה הוראה דומה באשר לסמכותה של ועדת הערר. שכן, כקבוע בסעיף 14[ב][1], פנייה למינוי שמאי מכריע תעשה אך ורק כאשר אין החייב חולק על החיוב כשלעצמו. ומכאן, כי שעה שהחייב חולק על עצם החיוב, פתוחה בפניו הדרך לפנות לועדת הערר. סמכותו של בית משפט זה הותוותה על פי סעיף 14[ד] לאותה תוספת והינה נוגעת לערעור על החלטת ועדת הערר. משנקבעה דרך קונקרטית לערעור על החלטת ועדת הערר, הרי אין העותר יכול לעקוף דרך זו בדרך של פנייה ישירה לבית המשפט.

העורר טוען, ובצדק, כי המשיבה 1 לא הוציאה כלל שומה, ומכאן שלא נפתחה בפניו הדרך להגשת השגה הולמת לפי הוראות התוספת השלישית.

לעניין זה אציין, כי החלטת יו"ר הועדה היתה כי המשיבה 1 תמציא שומה, למען זו תפתח את הדלת בפני העורר אל ועדת הערר.

סבורני כי החלטה זו הולמת את הוראות החוק.

על כן אני קובע, כי הדרך הנאותה למצות את זכויותיו של העותר, הינה כפי קביעתו של יו"ר ועדת הערר. על מנת שיפתחו שערי ההשגה והערר בפני העותר, מן הראוי שהועדה המקומית לתכנון ובניה, תמציא שומה בהתאם למכתבו נספח ט', ולא תשיב תשובות מתחמקות כפי האמור בנספח ט'.

נוכח האמור, אני מורה כי הועדה המקומית לתכנון ובניה, תמציא שומת היטל השבחה בהתאם להוראות סעיף 4 לתוספת השלישית, וזאת תוך 30 יום מהיום.

נוכח האמור לא דנתי בטענת ההתיישנות. סבורני כי טענה כאמור, ניתן להעלות אף בפני ועדת הערר כפי שציינתי לעיל.