טאטור ואח' נ' יחידת עוז - רשות האוכלוסין הגירה ומעברי גבול (משרד הפנים)

החלטה

עניינה של החלטה זו בבקשת העותרת לחייב את המשיבות בהוצאות עתירתה.

רקע

ביום 16.12.2008 הגישו העותרים למשיב בקשה למתן מעמד של בן זוג ישראלי לעותר מספר 2. לאחר שלא קיבלו כל תשובה או החלטה מטעם המשיב בבקשתם, הגישו העותרים ביום 16.5.2010 עתירה זו.

לצד העתירה הוגשה בקשה למתן צו ארעי, המורה על איסור גירושו של העותר 2 מן הארץ. בו ביום נתתי צו ארעי כמבוקש והוריתי על הגשת תשובה לעתירה ולבקשה לצו ביניים עד ליום 24.6.2010, כן קבעתי מועד דיון ליום 6.7.2010.

ביום 21.6.2010 הגיש המשיב הודעת עדכון לפיה התקבלו עמדות כל הגורמים המוסמכים וכי נקבע לעותרים שימוע ליום 24.6.2010. לאחר השימוע הונפק לעותר 2 אישור מת"ק עד ליום 31.5.2011. בעקבות כך הגיעו הצדדים להסדר דיוני לפיו נמחקה העתירה, תוך שמירה על זכות העותרים להגיש בקשה לפסיקת הוצאות, ומכאן הבקשה שבפני.

טענות הצדדים

העותרים טוענים כי הבקשה אושרה רק עקב הגשת העתירה, זאת לאחר שבמשך כשנה וחצי לא קיבלו תשובה לגוף בקשתם. עוד טוענים העותרים כי השיקולים הרלבנטיים לקביעת סכום ההוצאות הם "הדרך השלילית" בה נהג המשיב בבקשתם וכן העובדה שזכו לטיפול בעניינם רק לאחר הגשת העתירה. העותרים הפנו את בית המשפט להוראות תקנה 511(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וכן ל-ע"א 1894/90 שמואל פלאטו שרון נ' ז'ק אסולין (ניתן ביום 1.10.1992) ולבג"ץ 8242/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון (ניתן ביום 25.5.1994). נוכח כל אלה ביקשו העותרים פסיקת הוצאות בגובה החלק היחסי של האגרה שלא מוחזר וכן שכ"ט עו"ד כמקובל.

המשיב התנגד לבקשה בטענה כי במהלך התקופה עד לקבלת ההחלטה בעניינם עודכנו העותרים כי בקשתם נמצאת בטיפול וכי טרם נתקבלו עמדות הגורמים הביטחוניים. עוד טען המשיב, כי מדובר בבקשה לאיחוד משפחות אשר מעצם טיבה הטיפול בה אורך זמן ומצריך את עיתותיו. לטענת המשיב, לאורך התקופה כולה נקט בפעולות שונות בניסיון לזרז את קבלת עמדת הגורמים הביטחוניים ומייד עם קבלת עמדתם, הוארך היתר המת"ק בשנה נוספת. המשיב הפנה את בית המשפט לבג"ץ 5827/99 מוחמד אבו קטייש נ' שר הפנים (ניתן ביום 20.6.2000). לבסוף טוען המשיב, כי הגשת העתירה לא היתה המניע לקבלת ההחלטה אלא סיום הטיפול המתמשך בבקשת העותרים, ומשכך אין מקום לפסוק הוצאות.

דיון והכרעה

אבני הבוחן בשאלת פסיקת הוצאותיו של עותר שחזר בו מעתירתו עוגנו בבג"ץ 842/93 אל נסארסה נ' שר הבינוי והשיכון, והן מתמצות בשאלות הבאות:

כלום היה צידוק בהגשת העתירה?

האם לא הזדרז העותר בפנייתו לבית המשפט טרם שמיצה את כל האפשרויות הפתוחות לפניו?

האם לא היה שיהוי בהגשת העתירה ?

האם עצם הגשת העתירה הוא שהניע את המשיב לחזור בו מהחלטה קודמת ולהעניק לעותר את הסעד המבוקש בעתירה.

במקרה שבפניי, העתירה נסובה על מעמדו של העותר מספר 2 בישראל והיה צידוק בהגשתה. העותרים המתינו משך כשנה וחצי, שבמהלכם פנו שוב ושוב לעותר בבקשה שיכריע בעניינם. שאלת השהוי אינה מתעוררת בנסיבות המקרה, ועל פי כל האינדיקציות, הרי שהגשת העתירה היא שהאיצה את הטיפול בעניינם של העותרים והביאה בתוך כחודש וחצי לפתרון סוגיה שהטיפול בה נמשך משך כשנה וחצי.

המשיב הפנה כאמור את בית המשפט להחלטה בעניין מוחמד אבו קטייש, שנסיבות דומות לעניינינו. ואולם מקריאת ההחלטה עולה, כי שם העותרים היו שותפים לעיכוב הטיפול משום שלא העבירו את כל המסמכים הדרושים וגם נמנעו משך תקופה ארוכה מלברר מה עלה בגורל בקשתם. במקרה שבפניי לא נטענה איזו מטענות אלו נגד העותרים וממילא לא הגיש המשיב תיאור מלא ומפורט של הפעולות בהן נקט לשם קידום הטיפול בבקשה והסתפק בטענה בעלמא שננקטו פעולות מסוג זה.

אכן, ישנו קושי מובנה בדרישה מרשות האוכלוסין במשרד הפנים ליתן מענה הולם ובזמן סביר, שעה שהיא עצמה תלויה בעמדת גורמים ביטחוניים, שאין לה שליטה עליהם. קושי זה בא על פתרונו מתוך הזהות הקיימת בין שני הגופים, שהרי שניהם מייצגים את המדינה ואת האינטרסים שלה. במקרה זה העובדה שתוך כחודש וחצי מרגע הגשת העתירה התקבלה עמדת הגופים הביטחוניים (לאחר שהתמהמה משך כשנה וחצי), מרמזת אף היא כי בהתמשך הטיפול בעניין מעל ומעבר לזמן הסביר, כפי שאירע במקרה זה, יודעים שני הגופים לעבוד כאחד.

נוכח כל אלה הגעתי לכלל מסקנה כי יש לחייב את המשיב בהוצאות המשפט של העותרים ובשכ"ט עו"ד. עם זאת, בהינתן שהעותרים קיבלו את מבוקשם מהמשיב זמן קצר לאחר הגשת העתירה ובטרם התקיים דיון בה, שכ"ט עו"ד שייפסק להם לא יהיה על הצד הגבוה.

6.אשר לגובה ההוצאות העותרים טענו כי יש לפסוק להם הוצאות בגובה החלק היחסי של האגרה שלא הושב וכן שכר טרחת עו"ד כמקובל.