החלטה
העניין שבפני, בקשת הנתבעת לביטולו של פסק דין אשר ניתן בהיעדר הגנה ביום 7.2.2013.
התובענה הינה תובענה לפיצוי התובע, שהיה עובד של הנתבעת, בגין נזקי גוף מהם הינו סובל לטענתו בעקבות אירוע תאונתי מיום 5.1.2009, בגין רשלנותה הנטענת של הנתבעת או הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה, עת שצינור מתכת אשר היה במהלך הרמה, מחץ את אצבעות כף ידו.
ביום 7.2.2013 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה, בהתבסס על שלושה בסיסים: מסירת כתב התביעה באמצעות רשות הדואר ביום 21.2.2012; מכתב הנתבעת מיום 28.6.2012 במסגרתו נתבקשה המצאת כתב התביעה; תצהיר תמיכה ותחשיב נזק;
ביום 20.8.2013 הוגשה בקשת הנתבעת לביטולו של פסק הדין, בטענה כי לא קיבלה את כתב התביעה, וכן כי ככל שיבוטל פסק הדין, תיבחן שאלת הנזק בשנית ומצבה יכול להיות מוטב (כהצדקה לביטול פסק הדין).
הואיל וכלל יסוד בהליך השיפוטי התקין, קובע כי יש ליתן לנתבע את יומו בביהמ"ש, ככל שניתן היה פסק דין אשר נפל בנתינתו פגם, לא היו נבחנות טענות ההגנה. ראה לענין זה, מ. קשת, "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מה' 15, עמ' 1213, וכן ע"א 64/53 כהן נ' יצחקי, פ"ד ח' 395.
לאור אישור המסירה אשר צורף, ומכתבה של הנתבעת המודעת להליך, והשהות אשר חלפה מאז פניית הנתבעת בכתב ועד מועד מתן פסק הדין, ברי כי לא קמה במקרה זה עילת ביטול מחובת הצדק.
להבדיל, בימ"ש מאבחן בין פסק דין אשר ניתן על פי צד אחד שלא כהלכה, לבין פסק דין אשר ניתן כהלכה (ראה ע"א 5000/92 בן ציון נ' גורני ואח', פ"ד מח (1) 830), ובמסגרת זאת, רשאי לבטל ביהמ"ש את פסק הדין, לפי שיקול דעתו.
במסגרת זאת, נשאלות שתי שאלות: מהי סיבת המחדל, ומהם סיכויי ההגנה.
אוסיף ואציין, כי על פי פסיקת בתי המשפט, קיימים יחסי גומלין בין שני שיקולים אלו – וככל שהתשובה לאחד מהם משכנעת יותר, כך קטן המשקל שיש לייחס לאחר (ראה לענין זה, ע"א 3645/92 קלנר נ' לופוביץ, פ"ד מז (4) 133).
במסגרת הפעלת אותו שיקול דעת, על הנתבע לפרט טעמי הגנתו, שכן השיקול המהותי בעת שמבוקש ביטולו של פסק דין, הינו סיכויי ההגנה, שכן אין טעם, תועלת או הצדקה, לביטול פסק דין, כשאין תוחלת לטענות ההגנה (וכל עוד לא נפל פגם בהליכי במסגרתם ניתן פסק הדין). ראה לענין זה, ע"א 422/63 חצרוני נ' מחמוד עבד אל חי, פ"ד יח (1) 67.
ובמקרה דנן, הנתבעת אינה אומרת דבר לגבי סיכויי ההגנה: האם חולקת היא על החבות? האם חולקת היא על הנזק? דבר לא נאמר בבקשת הנתבעת. אמנם, דמי נזק יהיו מוכחשים כלעצמם, ושנויים במחלוקת מאליהם (תקנה 84 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984), ואולם אפילו הכחשה רפה לא מועלית במקרה זה.
לפיכך, עקרונית, הגם שנטיית בתי המשפט הינה לעסוק במהות ולא בפרוצדורה, ונטיית בתי המשפט להתחקות אחר האמת ולא אחר סדרי הדין (כפי שמצאו הדברים ביטויים בפסה"ד בעניין ששון נ' קדמה), כמעט ונוטה הייתי לדחות את הבקשה, בשל היעדר הכחשה של החבות, היעדר הכחשה של הנזק, וציון העובדה כי קיימים טעמי הגנה טובים, מבלי לפרטם כלל.
חרף האמור, סבורני כי מן הראוי לבטל את פסק הדין על מנת שלנתבעת יינתן יומה בפני בית המשפט, ותיקון הפגם הראוי בהקשר זה, ניתן לאיזון בדרך של פסיקת הוצאות, ואיזון דלות הטענות בפסיקת סכום ראוי בהקשר זה.
אני מורה על ביטול פסק הדין מיום 7.2.2013.
לאור דלות טענות הנתבעת, והפגם הדיוני שהינו ניכר, הנתבעת תישא בהוצאות התובע בגין הצורך בניהול ההליך מחדש, לאחר שהוגשו תצהירים ונערך תחשיב, בסך 4,000 ₪.
כתב הגנה יוגש עד ליום 20.1.2014.
ניתנה היום, י"ג טבת תשע"ד, 16 דצמבר 2013, בהעדר הצדדים.