מונחת בפניי בקשת המבקש לביטול גזר הדין שניתן בנוכחותו ביום 2.11.2017.
המבקש הינו הנאשם בכתב האישום שייחס לו עבירה לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, תשמ"ד -1984. בהתאם לעובדות כתב האישום, ביום 18.8.2015 ברח' יוסף בטראן 8 בעכו, נמצא המבקש אחראי להשלכת פסולת מסוג חומרי בניין בשטח ציבורי.
בתחילה, המבקש כפר בעובדות כתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות. במהלך ישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 2.11.2017 העידו הפקח מטעם המשיבה וכן המבקש והוגשו ראיות שונות. אולם, בתום שמיעת העדויות, הגיעו הצדדים להסדר לפיו המבקש יחזור בו מכפירתו, יודה ויוטל עליו קנס בסכום של 750 ש"ח.
בעקבות ההסדר אליו הגיעו הצדדים, התרתי למבקש לחזור בו מכפירתו, והמבקש הורשע בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, והוטל עליו קנס בסכום של 750 ש"ח.
ביום 8.4.2018 הגיש המבקש בקשה לביטול גזר דין ובה טען כי במעמד הדיון ומתן גזר הדין הסכים להסדר ולסכום הקנס מאחר שנעלם מעיניו דבר קיומו של אישור הטמנה לפסולת נשוא כתב האישום. לטענתו, אישור ההטמנה נמצא בתיק הבניה לפי כתובת "רח' יוסף גדיש 12, עכו" והאישור הוצא מאותו תיק במחלקת הרישוי אצל המשיבה כשבוע לאחר הדיון והמציאו לב"כ המשיבה באותו מעמד. המבקש הוסיף, כי נעלמה מעיניו העובדה כי התנהל תיק נוסף אודות אותה פסולת ובו הוטל עליו תשלום קנס (להלן: "האישום הראשון"), אך ב"כ המשיבה הבטיחה לו לבטל את שני הקנסות לאור קיומו של האישור האמור להטמנת הפסולת.
המבקש הוסיף וטען, כי פנה אין ספור פעמים לב"כ המשיבה אשר בתורה הבטיחה לו הבטחות שווא ובסוף לא נענתה לבקשותיו. לטענתו, ב"כ המשיבה הודיעה לו כי ביטלה את הקנס הנוסף באישום הראשון בהסתמך על אישור ההטמנה הנ"ל.
משכך טוען המבקש כי דין הקנס בתיק זה להתבטל מאחר ומדובר באותה פסולת.
עוד טוען המבקש, כי הוא לא השתהה בהגשת הבקשה לביטול גזר הדין , וככל שהיה שיהוי הרי שהוא נובע מהתנהלות ב"כ המשיבה שלא נענתה לבקשותיו.
המשיבה הגישה תגובה מטעמה ובה התנגדה לבקשה לביטול גזר הדין. בתגובה נטען, כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט על מנת לבטל את גזר הדין שניתן נגדו בנוכחותו ובהסכמתו, לאחר שחתם על הסדר טיעון. כמו כן, המועד להגשת בקשה לביטול גזר דין ולהגשת ערעור על גזר הדין חלפו זה מכבר.
במסגרת תגובתה ציינה המשיבה כי כנגד הנאשם הוגשו שני כתבי אישום: האישום הראשון נדון בפני כבוד השופטת דנה עופר, והשני נדון בתיק דנן.