חסכון פנסיוני במקפת - האם יחשב כביטוח לענין הפחתה /אי הפחתה מפיצוי

השופט ישעיהו שנלר, אב"ד:

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופטת אביגיל כהן) מיום 5.2.2006 בגדרו נקבע, במסגרת של טען ביניים שהוגש על ידי המשיבות 2 ו-3 (להלן - המשיבות), כי עליהן לשלם למשיבה 1 (להלן - מקפת) חלף המערערים את סכומי הפנסיה המשולמים ע"י מקפת למערערים.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         מר ניר אנוך מעוז ז"ל (להלן - המנוח) נהרג בתאונת דרכים ביום 15.10.2001.

2.         המערערים, יעל (האלמנה), יואב ונירה (ילדיו הקטינים), הם שאיריו של המנוח, הגישו תביעה לפיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 נגד המשיבות בבית המשפט השלום בת"א-יפו (ת.א. 208481/02) (להלן - התיק העיקרי).

3.         במהלך הדיונים בתיק העיקרי התברר למשיבות כי המנוח היה חבר במקפת, וכי מקפת משלמת למערערים עקב פטירתו תשלומים כשאירים (להלן - תשלומי הפנסיה). במטרה למנוע מצב של פיצוי כפול (למערערים ולמקפת) הגישו המשיבות תובענה בדרך של טען ביניים, על פי תקנה 224 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 וביקשו כי בית משפט קמא יקבע למי עליהן לשלם את תשלומי הפנסיה (ת.א. 20685/05).

3.         פסק הדין ניתן על ידי בית משפט קמא ביום 5.2.2006, בטרם ניתן פסק דין בתיק העיקרי אשר ניתן מאוחר יותר ביום 30.1.2008.

4.         בית המשפט קמא בפתח פסק דינו ציין כי לאחר הגשת התובענה, הוגשה הודעה על מספר הסכמות:

הוסכם כי סכום תשלומי הפנסיה הינו בסך של 742,537 ש"ח (נכון ליום 7.11.2005).

הוסכם כי במידה וקיימת למקפת זכות שיפוי מהמשיבות על פי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד-1964 (להלן - חוק המיטיבים) אזי מקפת זכאית לסכום הפנסיה ושאירים.

הוסכם כי דמי הגמולים הם בסך של 187,016 ש"ח.

הוסכם כי הצדדים חלוקים בשאלה: " האם זכאית מקפת לשיפוי מהמבקשות (המשיבות דנן, י.ש.) על סכום דמי הגמולים במידה וקיימת למקפת זכות שיפוי מהמבקשות על פי חוק הטבת נזקי גוף...".

5.         בית משפט קמא ממשיך ואומר:

"...כל הצדדים לא חולקים על העיקרון ולפיו, אם החוזה בין המנוח ומקפת היה חוזה ביטוח, אזי אין לנכות את הסכומים שמקבלים שאירי המנוח ממקפת מסכום הפיצויים שהמבקשות יהיו צריכות לשלם לשאירי המנוח. ואם החוזה בין המנוח ומקפת היה חוזה פנסיוני, אזי יש לנכות מסכום הפיצויים שהמבקשות תשלמנה לשאירים את הסכומים, שמקפת משלמת ותשלם לשאירים".

היינו, השאלה שעמדה לפתחו של בית משפט קמא הייתה שאלה של פרשנות: כיצד יש לסווג את המערכת החוזית שבין המנוח לבין מקפת, האם כחוזה ביטוח או כחוזה פנסיוני.

6.         בית משפט קמא לאחר שעיין בטענות הצדדים ובסיכומיהם, הגיע למסקנה כי המדובר הוא בחוזה פנסיוני, וככזה על המשיבות לשלם את הכספים למקפת ולא למערערים. בית משפט קמא נימק את פסיקתו כדלקמן:

(א) לשון המסמכים. מסמכי ההצטרפות לא צורפו כי אינם קיימים ועל-כן התייחס בית משפט קמא למסמכים סטנדרטיים שהוצאו על-ידי המערערים מאתר האינטרנט של מקפת. במסמכים אלה אין כל רמז למילה ביטוח או למונח ביטוח חיים, לעומת זאת המונחים "פנסיה" ו"דמי גמולים" שזורים לאורכם ולרוחבם של המסמכים השונים. דברים אלו נכונים גם לגבי התקנון הרלוונטי לתקופה שבה הצטרף המנוח לקרן. אחד הסעיפים במסמכים הנ"ל אף מתייחס מפורשות ל"ביטוחים נוספים" אשר הם מעבר לתכנית הפנסיה, ולגביהם נכתב כי אין מקפת מחויבת לגביהם. סעיף 6 לתקנון הנ"ל קובע דמי גמולים קבועים, בשיעור כולל של 17.5% מהמשכורת המבוטחת, כשכל ההבדל בין עצמאי לבין שכיר לעניין זה, מתמצה בכך שהעצמאי יכול לבחור את גובה המשכורת ממנה ייגזרו אותם 17.5% של דמי גמולים. המנוח אף הוא שילם 17.5% מהמשכורת אותה ביטח. לסיכום עניין זה קובע בית משפט קמא כי לשון המסמכים מצביעה באופן חד-משמעי כי המנוח היה חבר בקרן פנסיה ולא היה מבוטח בביטוח חיים או כל סוג אחר של ביטוח בהתאם ל חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (להלן - חוק חוזה הביטוח).

(ב) כוונת הצדדים. האלמנה טענה והעידה לפני בית משפט קמא כי כוונתו של המנוח הייתה לפתוח תוכנית שהיא מעין ביטוח חיים ולא תוכנית פנסיה, ועל-כן יש להתייחס לתוכנית כתוכנית ביטוחית. בית משפט קמא קבע כי לא ניתן להכריע בעניין רק על סמך עדות יחידה של האלמנה אשר אין לה סימוכין במסמכים בכתב, ולמעשה אף נוגדת את לשון המסכמים כאמור לעיל. הצד שכנגד, האדם שמולו חתם המנוח, לא נתבקש להעיד וממילא אין הוא תומך או סותר את עדותה של האלמנה. עוד ציין בית משפט קמא כי העדות ניתנה לאחר שהאלמנה ידעה כי סכום הפיצוי שתקבל תלוי בשאלה מה הייתה כוונת המנוח, ובנסיבות אלה אין ליתן משקל רב לעדותה.

7.         בית משפט קמא קיבל את טענת מקפת לפיה קרן הפנסיה היא קופה השייכת לעמיתי הקרן ולהם בלבד ועל-כן זכאית מקפת לשיפוי מהמשיבות, בהתאם לחריג שבסעיף 4 לחוק המיטבים.