חסינות מעיקול של תשלומים סוציאליים אינה מובנת מאליה

ערעור וערעור שכנגד, על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כב' השופט מאיר יפרח) מיום 14.03.06, בת"א 76872/04 בו נדחתה תובענה לאישורו של עיקול זמני.

העובדות:

המערערים, עורכי דין במקצועם, ייצגו את עלי חסן קומבז (להלן: " קומבז") בתביעה שהוגשה על ידו לבית משפט השלום בחיפה נגד מדינת ישראל - משרד הבטחון, לתשלום פיצויים בגין היותו סייען כוחות הביטחון (ת"א 6108/98).

בתאריך 23.04.01 נחתם בין המערערים לקומבז הסכם שכר טרחה, לפיו התחייב האחרון לשלם בגין הייצוג "20% מכל תשלום או הטבה מכל סוג שהוא שתיפסק, (בין בפס"ד ובין בפשרה) שתינתן ללקוח בעקבות או בקשר לתיק הנדון..." (ההדגשה לא במקור).

בתאריך 13.05.04 הגיעו קומבז (באמצעות המערערים) ומדינת ישראל להסכמה אשר פרטיה הובאו לידיעת בית המשפט על ידי ב"כ המשיבה:

            "ללא קשר לתביעה ולטענות המועלות בה וחרף עמדתנו כפי שהובאה בתצהירנו ומתוך רצון לסיים סופית את המחלוקת שבין הצדדים אני מודיע שאושר לתובע לפני ולפנים משורת הדין במסגרת הטיפול השיקומי בו שאינו נוגע לתביעה זאת פתרון דיור שייושם ויבוצע על פי המקובל במנהלת עד שנה מהיום.

            אני מודיע לביהמ"ש משום שהדבר עלה בישיבה קודמת, כדיווח, שהסכום שאושר על ידי הגורמים המוסמכים לצורך פתרון דיור הינו הסך של 360,000 ש"ח.

התביעה תישאר תלויה ולכשיבוצע פתרון הדיור יינתן פסק דין שהתביעה תידחה וכל צד ישא בהוצאותיו".

בהמשך הבהיר בא כוחו של קומבז:

            "אבקש להעיר שהפתרון יבוצע כאשר התובע ימצא בית ולא יאוחר מתוך שנה.

            התשלום יבוצע באמצעות עורכי הדין".

על מנת לאפשר לצדדים להוציא לפועל את ההבנות דלעיל, נדחה הדיון.

למרות האמור בהסכם שכה"ט ובפרוטוקול הדיון, פיטר קומבז את באי כוחו ולא שילם להם את שכר טרחתם בסך 84,240 ש"ח.

ב- 18.11.04 הגישו המערערים נגד קומבז תביעה בסדר דין מקוצר לבית משפט השלום בת"א, לתשלום חובו על פי הסכם שכר הטרחה. בד בבד עם הגשת התביעה הוגשה על ידם בקשה להטלת עיקול זמני. בבקשה צויינה מדינת ישראל כמחזיקה (ת"א 71228/04 בש"א 187472/04).

צו העיקול הזמני הומצא למשיבה ביום 24.11.04, אך היא לא השיבה לו.

נגד קומבז ניתן פסק דין בהעדר הגנה והדיון בפני כב' השופט יפרח התמקד בשאלת חבותה של המדינה על פי צו העיקול הזמני.

בכתב ההגנה שהגישה המשיבה הועלו שתי טענות, האחת דיונית והשניה לגופו של ענין.

על פי הנטען הצו הומצא לפרקליטות המחוז, שעה שעל פי הוראת תקנה 383א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 המצאה למדינה על פי סימן א1, הדן בעיקול זמני, תהא לחשב המשרד שבידיו נמצא הנכס אשר אליו מתייחס הצו.

כמו כן נטען כי קומבז אינו זכאי לקבל כספים כלשהם מן המשיבה, ולכל היותר, ניתן לומר כי יקבל בעתיד מתנה מן המדינה, אך אין מדובר בזכות משפטית, ועל כן באין חוב מצד המשיבה לקומבז, לא ניתן לאשר את העיקול הזמני.