חנינה נ' פלאפל הגשר מרכז בע"מ

פסק דין

1.מר דוד חנניה (להלן: "התובע"), הוא עובד לשעבר של חברת פלאפל הגשר מרכז בע"מ (להלן: "הנתבעת").

2.יחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו ביוזמת התובע בהתפטרותו מהעבודה, בסוף אוקטובר 2010 (ראה: מכתב הדרישה מיום 19.2.2012 בחתימתו של עו"ד עמרני ולפיו: "בסוף חודש 10/10 התפטר מרשי מתפקידו, כאמור עקב הרעת תנאים" מכתב הדרישה צורף כנספח לכתב התביעה).

3.בחודש אפריל 2012, כשנה וחצי לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים, הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה. בתביעה שכותרתה תביעת פיצויי פיטורים תבע התובע סכום בסך של 53,000 ₪ והיא כוללת את הרכיבים הבאים: פיצויי פיטורים ופיצויי הלנת פיצויי פיטורים ודמי הבראה (בהקשר זה נבקש להפנות לפרוטוקול הדיון מיום 7.3.2013 במסגרתו התבקש התובע להבהיר את התביעה כדלקמן: "לשאלת בית הדין, התביעה שלי היא לפיצויי פיטורים ולדמי הבראה").

4.בתמצית טוען התובע, כי התפטר מעבודתו על רקע פגיעה בשכר, בנסיבות בהן רואים את ההתפטרות כפיטורים. משכך טוען התובע, כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים על תקופת עבודה שמיום 1.7.07 וסיומה ביום 30.10.2010.

בנוסף טוען התובע כי הוא זכאי לדמי הבראה.

5.סך הכל ביקש התובע לחייב את הנתבעת בתשלום של 53,236 ₪. סכום שנתבע מבלי שנלווה אליו כל פירוט המתייחס לגובה פיצויי הפיטורים להם זכאי התובע, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים על הסכום שנתבע ודמי הבראה להם טוען התובע כי הוא זכאי.

6.לטענת הנתבעת יחסי עובד מעביד הסתיימו בפיטורי התובע, לטובת עסק משפחתי.

הנתבעת הוסיפה, כי הטענה להרעת תנאים משוללת יסוד, בשעה שבחודשיים האחרונים להעסקת התובע, שולם לאחרון שכר חלקי – על עבודה חלקית. כך ציינה הנתבעת כי בחודש האחרון לעבודתו, חודש אוקטובר 2010, עבד התובע 14 יום בלבד ומכאן שאין הוא זכאי לשכר החודשי לחודש עבודה מלא.

7.הנתבעת הודתה בזכותו של התובע לתשלום דמי הבראה בסכום של 1,916 ₪ בלבד.

8.בטרם נפנה לבחינת טענות הצדדים, נעיר הערה לסדר. לאחר שלב ההוכחות פנה התובע לקבלת סיוע משפטי ובסיכומים שהגיש תבע בנוסף לרכיבי התביעה האמורים, דמי הודעה מוקדמת ופיצוי על אי ביצוע הפרשות לפנסיה. טענות אשר לא באו לביטוי בכתב התביעה ואשר הועלו במסגרת סיכומי התובע, מבלי שהוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה.

9.בנסיבות אלו ולאור התנגדות הנתבעת להרחבת חזית, דינן של טענות אלה אשר הועלו לראשונה במסגרת סיכומי התובע – להימחק.

10.על רקע זה נפנה לפרק הדיון והכרעה ופרק זה נפתח בהתייחסות לשתי סוגיות: האחת, סוגיית פיצויי הלנה והשניה, התביעה לדמי הודעה מוקדמת.

11.באשר לסוגיה הראשונה, סוגיית פיצויי ההלנה, נעיר כי אין מקום לטעון לפיצויי הלנה על דמי ההבראה, אשר הם אינם בגדר שכר. לפיכך הטענה כי זכאי התובע לפיצויי הלנה על דמי הבראה שלא שולמו – נעדרת עילה ודינה להידחות.

נוסיף כי התביעה שבפנינו הוגשה שנה ויותר לאחר שהסתיימו יחסי עובד מעביד ומכאן שהתביעה לפיצויי הלנה התיישנה (ראה: סעיף 17(א) לחוק הגנת השכר תשי"ח-1958 ולפיו: "הזכות לפיצויי הלנת שכר (וכך גם הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, סעיף 20(ד) לחוק הגנת השכר, הוספה שלי-ט.מ.) ... תתיישן אם לא הוגשה תובענה לבית הדין האזורי... תוך שנה מיום שבו רואים את השכר כמולן"). עוד נוסיף, כי ההתיישנות הקבועה בסעיף היא התיישנות מהותית, דהיינו התיישנות הזכות עצמה להבדיל מהתיישנות דיונית (ראה: ע"ע 55/99, יהושוע אבו חצירא נ' שלמה לבנוני); ומכאן שרשאי בית הדין להעלות את טענת ההתיישנות מיוזמתו ובהתאם לדחות את תביעת התובע לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים - גם אם קמה לכאורה לתובע הזכות לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים בעקבות סיום עבודתו בנתבעת.

12.כאמור לעיל, דין התביעה לדמי הודעה מוקדמת להידחות, משלא קיבלה ביטוי בכתב התביעה. למעלה מהצורך נוסיף, כי גם אילו קיבלה הטענה ביטוי בכתב התביעה, דינה להידחות לגופה משיחסי עובד מעביד בין הצדדים הסתיימו בהתפטרות התובע; ומשכך אף אם התפטר התובע בנסיבות המקימות לו את הזכות לפיצויי פיטורים – אין הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת (ראה: דב"ע נא/3-74, יצחק מנדלברג נ' אמנון אלוני).

13.בדיון שהתקיים בבית הדין ביום 14.11.2012 בפני כב' הרשמת גרוס, סיפר התובע כי התפטר לאלתר בסוף חודש אוקטובר 2010, במעמד קבלת תלוש השכר ("בסוף אותו חודש קיבלתי את התלוש ואמרתי שאני עוזב את העבודה ומפסיק באותו רגע לעבוד" עמ' 1 לפרוטוקול מיום 14.11.2012 שורה 31). מעדותו של התובע בפנינו עולה, כי משסיים את עבודתו בנתבעת החל לעבוד "בעסק משפחתי" שנפתח בסמוך ומיד לאחר הפסקת עבודתו בנתבעת (ראה: עדות התובע בעמ' 8 לפרוטוקול מיום 7.3.2013 שורות 22-27 שם נשאל התובע והשיב: "ש. סיפרת בדיון הקודם שפתחת עסק. ת. לא עסק שלי, עסק של אמא שלי ואני עבדתי כשכיר שם. ש. מי פתח את העסק? ת. אמא שלי. ש. אתה אמרת בדיון הקודם 'העסק המשפחתי'. ת. אני אמרתי עסק שפתחתי? אני לא אמרתי את זה. ש. אני מראה לך את הפרוטוקול. ת. זה לא עסק שלי").

14.סמיכות הזמנים שבין מועד סיום עבודתו של התובע בנתבעת וקליטתו בעבודה ב"עסק משפחתי" שנפתח בסמוך לאותו מועד – יש בו כדי ללמד כי הסיבה להתפטרותו של התובע איננה "מחמת נסיבות שביחסי העבודה", אלא נעוצה ברצונו של התובע להשתלב באותו עסק משפחתי שנפתח באותו מועד.

15.זאת אף זאת.

16.תלושי השכר ודוחות הנוכחות המתייחסים לחודשים ספטמבר ואוקטובר 2010 מלמדים כי שכרו של התובע הופחת באותם חודשים, בשל היעדרויותיו מהעבודה. כך בחודש ספטמבר 2010 עבד התובע 14 ימים בלבד. בחודש אוקטובר 2010 עבד התובע 17 ימים בלבד. עובדות אשר אושרו על ידי התובע בחקירתו הנגדית (ראה: עדות התובע עמ' 6 לפרוטוקול מיום 7.3.2013, שורות 28-33: "ש. אתה טוען שעבדת 27 ימים (בחודש ספטמבר 2010, הוספה שלי-ט.מ.)? ת. יכול להיות שעבדתי רק 20, אתם טוענים בתלוש שלכם שעבדתי 27 יום. ש. אתה יודע בוודאות כמה עבדת באותו יום (צ.ל. באותו חודש – ט.מ.)? ת. נגיד 14 יום. ש. אתה לא יודע כמה ימים עבדת? ת. עבדתי 14 יום").