חמש עשרה שנות מאסר למורשע בהריגה ואחזקת נשק

כב' השופטת דליה גנות:

1.      הנאשמים הודו בעובדות כתב אישום מתוקן בשנית, והורשעו על פי הודאתם.

הנאשם 1 - שאדי בן מוסא אזברגה (להלן: " שאדי") הורשע בעבירה של סיוע להריגה על פי סעיף 298 יחד עם סעיפים 31 ו-32 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: " החוק") וכן בהחזקת נשק בלא רשות על פי דין, עבירה לפי סע' 144(א) לחוק.

הנאשם 2 - איסמעיל בן מוחמד אזברגה (להלן: " איסמעיל") הורשע בעבירת הריגה, על פי סעיף 298 לחוק וכן בעבירה של החזקת נשק בלא רשות על פי דין, עבירה לפי סע' 144(א) לחוק.

הסדר הטיעון לא כלל הסכמה לגבי העונש.

2.      מעובדות כתב האישום עולה, כי שאדי הינו אחיו של מוחמד אזברגה (להלן: " המנוח"), ואילו איסמעיל הינו דודם של שאדי והמנוח.

בתאריך 21.01.06 נדקר המנוח על ידי בילאל נאשף (להלן: " בילאל") במהלך קטטה המונית, ובתאריך 29.01.06 נפטר המנוח כתוצאה מפצעיו.

אביו של בילאל (להלן: " מאהר") ניסה להגיע לסולחה עם משפחת המנוח, אולם נדחה על ידי בני משפחת המנוח אשר קבעו, כי לא תהיה כפרה על דמו של המנוח וכי הם ינקמו את דמו.

איסמעיל - דודו של המנוח - החל לתכנן את נקמת הדם, וגייס את שאדי ואת בילאל אזברגה לסייע לו בהוצאת תוכניתו מן הכח אל הפועל, ולפגוע במאהר. בתאריך 09.04.07 הגיעו הנאשמים ובילאל אזברגה לשכונת הבדואים בטייבה, ועם כניסתם לשכונה הבחין איסמעיל בג'יפ השייך למאהר חונה בכניסה למוסך שהיה שם. הנאשמים ובילאל אזברגה המשיכו בנסיעה, וכעבור מספר מטרים, בפתח ביתו של ע.א. (להלן: " הקטין") (להלן: " הבית") ירד שאדי מהרכב. איסמעיל ובילאל אזברגה המשיכו בנסיעה, וכעבור זמן קצר שבו כשהם נוהגים ברכב אחר מסוג "מאזדה" (להלן: " המאזדה") ונעמדו בסמוך לבית. איסמעיל הורה לקטין ללכת לתחנת הדלק שנמצאת מול המוסך (להלן: " תחנת הדלק"), לצפות משם על המוסך, ולהודיע לו או לשאדי כאשר יבחין במאהר יוצא מהמוסך. שאדי נשאר בבית, הקטין הלך לתחנת הדלק על פי הוראות איסמעיל, ואילו איסמעיל ובילאל אזברגה נסעו מהמקום במכונית המאזדה.

בשעה 20:16 או בסמוך לכך נצפה מאהר יוצא מהמוסך כשהוא נוהג בג'יפ. הקטין דיווח לשאדי על יציאתו של מאהר מהמוסך, ושאדי העביר את הדיווח לאיסמעיל ביודעו כי בכוונת איסמעיל לפגוע במאהר. "בכל אותה העת עמד נאשם 1 (שאדי - ד.ג.) בקשר רציף עם נאשם 2 (איסמעיל - ד.ג.) כדי לוודא את ביצוע התכנון" (סע' 12 לכתב האישום המתוקן בשנית). מאהר נסע לביתו בטייבה, ובשעה 21:00 יצא את ביתו כשהוא נוהג בג'יפ. איסמעיל, שהמתין לו בקרבת מקום כשהוא מצוייד באקדח, התקרב לג'יפ וירה במאהר דרך חזית הג'יפ ודרך דלת מושב הנהג. בעקבות הירי נפצע מאהר אנושות, וכעבור מספר ימים נפטר.

בתאריך 22.04.07, באזור שכונת הבדואים בטייבה, בסמוך למתחם של משפחת אזברגה החזיקו הנאשמים אקדח מתוצרת FN שמספרו 11732.

טיעוני המאשימה

3.      ב"כ המאשימה - עו"ד פורן - הבהיר בסיכומיו כי מטבע הדברים האישום הראשון הוא האישום המרכזי בחשיבותו. התובע הבהיר, כי הרקע למעשה נשוא כתב האישום הוא הקטטה שפרצה בשנת 1996 ואשר במהלכה נדקר למוות בן משפחת אזברגה שהינו אחיו של שאדי ואחיינו של איסמעיל. באותו ענין הוגש כתב אישום נגד בילאל נאשף (ת.פ. (ת"א) 40026/06 מדינת ישראל נ' נאשף בילאל) ובתום שמיעת הראיות הוא הורשע בהריגת המנוח ונדון ל-30 חודשי מאסר בפועל.

התובע ביקש לאבחן בין עניינו של בילאל לבין עניינם של הנאשמים הניצבים בפנינו בהדגישו, כי בעניינו של בילאל מדובר היה בקטטה שהסלימה והסתיימה במותו של המנוח. לא היתה ראיה לקיומה של כוונה לפגוע במנוח, ומדובר היה בדקירת סכין בודדת, ואילו במקרה שבפנינו מדובר בהחלטה מושכלת לפגוע במאהר, החלטה שגמלה בליבו של איסמעיל אשר שיתף את שאדי בתוכניותיו, ושניהם נטלו חלק פעיל הן בתכנון והן בהוצאת התוכנית מהכח אל הפועל. זאת ועוד, בניגוד לקטטה משנת 1996 אשר במהלכה נדקר המנוח פעם אחת - דקירה שגרמה למותו, הרי שבענין אשר בפנינו ארב איסמעיל למאהר במטרה לפגוע בו, וירה בו מספר יריות אשר פגעו במקומות שונים בגופו של מאהר והביאו למותו. התובע הפנה לעובדה, כי בכתב האישום המקורי יוחסה לאיסמעיל עבירה של רצח, אשר הומרה בכתב האישום המתוקן לעבירת הריגה והחזקת נשק בניגוד לדין, וזאת במסגרת הסדר טיעון אשר בגדרו ולאורו הודו הנאשמים בעבירות אשר יוחסו להם בכתב האישום אשר תוקן בשנית.

התובע עתר לגזור על איסמעיל את העונש המקסימאלי הקבוע בחוק- מאסר בן 20 שנים, וכן להטיל עליו עונש מאסר נוסף במצטבר בגין החזקת נשק שלא כדין. עוד הבהיר התובע כי שאדי הוא בן 25 שנים ואין לחובתו הרשעות קודמות, ואילו איסמעיל הוא בן 32 ולחובתו שתי הרשעות קודמות בתחום המיסוי.

התובע הפנה לעובדה כי הריגתו של מאהר התרחשה על רקע מנהג נקמת הדם, והוסיף כי אין בעובדה זו כדי להקל עם הנאשמים, אלא יש בה כדי להחמיר עמם.

עוד התייחס התובע לחוות הדעת שהוגשו בעניינו של שאדי. בעוד שחוות דעת פרטית מטעמו, שנערכה על ידי פסיכולוגית קלינית, הגב' יעל מימון, קבעה, כי שאדי לוקה בפיגור קוגניטיבי עם קווי אישיות לא בשלה, הרי שחוות דעת אשר נערכה על ידי ועדת אבחון באגף לטיפול באדם המפגר במשרד הרווחה והשירותים החברתיים קבעה כי שאדי מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי. התובע סבר, כי אין מקום לייחס חשיבות לחוות הדעת, משום שממילא אין מחלוקת כי שאדי כשיר לעמוד לדין, ובכל מקרה, לשיטתו, גם אם סובל שאדי מאינטליגנציה נמוכה, אין בכך נימוק להקלה בעונשו. התובע הסכים, כי שאדי " נגרר במעשיו" על ידי איסמעיל שהיה הדומיננטי בפרשה, ולכן הוא הואשם והורשע בסיוע ולא בביצוע מעשה ההריגה עצמו. התובע חזר ודרש להחמיר עם איסמעיל שביצע לדבריו עבירה " ברף הגבוה ביותר", שכן מדובר בפגיעה מתוכננת על רקע נקמת דם, ותוך שילוב אחרים, בהם קטין, בהכנות ובסיוע למעשה ההריגה, ומשכך ניתן לאפיין את מעשי איסמעיל כמתוחכמים, מאורגנים ומסוכנים. התובע הפנה בדבריו את בית המשפט לפסקי הדין שניתנו בע"פ 1456/01 חליל חדד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו (1) 609; ע"פ 1887/00 מדינת ישראל נ' שמעון אמזלג (לא פורסם); תפ"ח (ת"א) 1008/07 מדינת ישראל נ' עווד אחמד (לא פורסם); ע"פ 9059/03 אהרון יוסבשוילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם).

טיעוני הנאשם 1

4.      לטענת הסנגור - אין במעשים בהם הודה שאדי משום סיוע, שכן התנהלותו לא תרמה תרומה משמעותית לביצוע העבירה. חלקו במעשה בא לידי ביטוי בנוכחותו בבית הקטין, ובהודעה הטלפונית לאיסמעיל בענין יציאתו של מאהר מהמוסך. הסנגור הבהיר, כי העבירה יכולה היתה להתבצע אף ללא סיועו של שאדי, שכן הקטין אשר תיצפת מתחנת הדלק לעבר המוסך יכול היה לעדכן ישירות את איסמעיל בטלפון בדבר עזיבתו של מאהר את המוסך, ולא היה צורך בתיווכו של שאדי להעברת ההודעה לאיסמעיל, ומשכך, חלקו המינורי של שאדי בהתרחשות נשוא כתב האישום צריכה לבוא לידי ביטוי בגזירת עונש מינימלי. הסנגור הפנה לחוות הדעת הפרטית שהוגשה על ידי שאדי, ולאמור בה. כמו כן התייחס הסנגור לעובדה שהעבירה נשוא כתב האישום נעשתה במסגרת מסורת נקמת הדם, והדגיש את העונש הקל שהוטל על הורג המנוח באומרו כי תחושת הצדק תפגע באם המסייע במקרה הנוכחי ייענש באופן חמור ממי שהורשע בהריגתו של המנוח, הריגה שהביאה לביצוע המעשים בהם הורשעו הנאשמים במסגרת כתב האישום אשר בפנינו.

טיעוני הנאשם 2

5.      הסנגור הבהיר מייד בתחילת דבריו, כי אינו מקל ראש במעשי מרשו - איסמעיל - והוסיף כי איסמעיל ביקש ממנו להתנצל בפני משפחתו של מאהר. הסנגור הפנה לעובדה שאיסמעיל הודה בעובדות כתב האישום המתוקן בשנית וחסך בכך הבאת שורה ארוכה של עדים וניהול משפט ארוך וממושך. גם סנגורו של איסמעיל התייחס לעונש הקל שנגזר על בילאל בגין הריגת המנוח, והבהיר כי עונש זה נגזר למרות שבילאל כפר בעובדות כתב האישום שהוגש כנגדו, ניהל את המשפט, והורשע, וזאת להבדיל מהתנהלותם של הנאשמים בענין אשר בפנינו. הסנגור הפנה לדבריהם של עדי האופי וכן לעדותו של מר אלברט בן סעיד, אשר הסביר את מנהג נקמת הדם הרווח בקהילה הבדואית, וביקש להקל בעונשו של איסמעיל אשר ביצע את מעשה ההרג בשל המנהג האמור.

דברי נאשם 1 - שאדי אזברגה