חמדאן נ' מועצה מקומית כפר כנא

החלטה

המחלוקת העובדתית בתיק הזה מאד מצומצמת וינתן לתובע פרק זמן של 10 דקות להשלמת החקירה הנגדית.

ניתנה והודעה היום ב' אדר תש"ע, 16/02/2010 במעמד הנוכחים.

ערפאת טאהא, שופט

פסק דין

לפני תביעה כספית על סך 150,000 ₪ עבור שכ"ט שלטענת התובע מגיע לו בגין טיפולו בשני תיקים בהם ייצג את המועצה – האחד ת"א 1558/06 שהוגש לבית משפט השלום בטבריה, והשני ת"א 5421/06 שהוגש לבית משפט השלום בנצרת.

התביעה הראשונה היא תביעת נזק גוף שהוגשה על ידי עובד של קבלן אשר התחשמל במהלך ביצוע עבודתו בתחומי כפר כנא. התביעה הוגשה בין היתר נגד הקבלן, נגד חברת החשמל, נגד הבעלים של אחד הבתים שבמהלך העבודה אצלו התחשמל אותו תובע ונגד המועצה. התביעה השניה היא תביעה שהוגשה על ידי גב' בשם עמאל בסול אך לא הוברר מה היתה מהות התביעה, מה היה סכום התביעה ובגין מה הוגשה אותה תביעה.

לטענת התובע בגין התביעה שהוגשה נגד המועצה בבית משפט השלום בטבריה סוכם על 5% מסכום התביעה, ומכיוון שסכום התביעה בתביעה לנזקי גוף אינו מוגבל ומגיע לתקרת סמכותו של בית משפט השלום, דהיינו 2.5 מיליון ₪, מגיע לתובע, על פי הנטען, שכ"ט עו"ד בסכום של 125,000 ₪ בתוספת מע"מ. לגבי התביעה שהוגשה בנצרת נטען כי סוכם עם הנתבעת על תשלום שכ"ט בסך 5,500 ₪ + מע"מ, ללא קשר בתוצאות ההליך.

הנתבעת כפרה בטענות התובע והעלתה שלוש טענות אשר לשיטתה מביאות בהכרח לדחיית התביעה. הראשונה מתייחסת לכך שלא נחתם כלל הסכם שכ"ט בין התובע לבין הנתבעת, כי אם נערך הסכם כלשהו כנטען מדובר בהסכם בטל מכיוון שהוא נוגד את הוראות סעיף 193 לצו המועצות המקומיות. הטענה השניה מתייחסת לכך שלא הוכח על ידי התובע מה בוצע על ידו במסגרת אותם תיקים, אילו עבודות הוא ביצע לצורך ייצוג המועצה ונטענה טענה בעלמא שהוא ייצג את המועצה מבלי לפרט את המעשים והעבודה שהוא השקיע לצורך ייצוג המועצה. טענה נוספת שהעלתה המועצה נוגעת לשני הסדרי חוב שנחתמו עם התובע בתאריכים 13/8/07 ו-28/11/07 ושבהם הסכימו הצדדים על סילוק כל החוב שנותרה הנתבעת חייבת לתובע בגין ייצוגו של התובע בכל ההליכים ובכל התיקים, לרבות בשני התיקים נשוא התובענה.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בראיות שהוגשו על ידם נחה דעתי כי דין התובענה להידחות.

מעיון בתצהיר התובע עולה כי לטענתו נערך הסכם בעל פה בינו לבין ראש המועצה באשר לייצוג המועצה בין שני התיקים ובאשר לגובה שכר הטרחה המגיע לו בגין כך. אינני מקבל את גרסתו של התובע שכביכול סוכם כי בגין ייצוג המועצה בתביעה שהוגשה לבית משפט השלום בטבריה תשלם המועצה לתובע 5% מתקרת סמכותו של בית משפט השלום. מדובר בטענה בלתי סבירה שלא ניתן לקבלה ולא ניתן להאמין לה. לטענת עו"ד חמדאן שכר הטרחה נקבע ע"ס 125,000 ₪ בתוספת מע"מ ללא קשר לסיכון שהנתבעת היה צפויה לו, מבלי להעריך את חלקה באחריות בגין האירוע, מבלי להתחשב בעובדה שקיימים מעוולים נוספים, עיקריים יותר, שאחראיים לנזק. שכר הטרחה נקבע על פי הנטען רק בשל תקרת סמכותו של בית משפט השלום ולגרסה זו אינני יכול להאמין. יתרה מכך, אם הוסכם על 5% מתקרת סמכותו של בית משפט השלום לא ברור מדוע לא הוסכם על סכום מוחלט של 125,000 ₪ ומדוע היה צריך לציין על פי הנטען את האחוזים ולא את שכר הטרחה, שהוא סכום ברור וקבוע מראש.

לעניין התביעה שהוגשה בנצרת, התובע לא פירט את מהות התביעה, את סכום התביעה, מדוע הוגשה התביעה, מה היתה עילת התביעה שם וכיצד נקבע סכום שכר הטרחה על סך 5,500 ₪ בתוספת מע"מ. אילו היה התובע מגיע להסכם שכ"ט כנטען שומה עליו היה לפרט בתצהירו את האופן בו נקבע סכום שכר הטרחה, מתי סוכם על תשלום אותו שכר טרחה, האם שכר הטרחה היה מדורג, האם הוא היה קבוע מראש ללא התחשבות בשאלה אם נוהלו הוכחות, אם הצדדים הגיעו לפשרה לפני הוכחות או אחרי הוכחות והאם אותו שכר טרחה היתה אמורה הנתבעת לשלם גם אם היו מוגשים סיכומים וניתן פסק דין לגופו. הטענה שסוכם על תשלום שכ"ט בסך 5,500 ₪ ללא קשר לתוצאות נטענה באופן כללי וסתמי מבלי שהובאה לה כל אסמכתא אשר תומכת בטענות התובע בעניין זה.

מעבר לאמור אציין כי גם אם הייתי מקבל את הטענה כי ראש המועצה הסכים לתשלום שכר הטרחה כנטען, מדובר הרי בהסכם הנוגד את הוראות סעיף 193 לצו המועצות המקומיות, ובהתאם להלכה שנקבעה בע"א 6705/04 בית הרכב בע"מ נגד עיריית ירושלים, הסכם לאספקת שירותים הכרוך בתשלום סכומים מקופת המועצה חייב לענות לדרישות שבסעיף 193 לצו, וסעיף שאינו ממלא אחר הדרישה הצורנית של הצו הוא בטל מאחר שהוא בלתי חוקי. על כן, גם אם הייתי מקבל את טענת התובע כי סוכם עם ראש המועצה על תשלום שכ"ט בסך של 125,000 ₪ עבור התיק בטבריה ו-5,500 ₪ עבור התיק בנצרת, לא ניתן היה לקבל את ההסכם הזה בהיותו הסכם בלתי חוקי.

לעניין שכר הטרחה הראוי, כפי שציינתי קודם, התובע לא פירט בתצהירו ובעדותו בפניי את הפעולות בהן הוא נקט לצורך ייצוג המועצה ואת המאמץ שהוא השקיע לצורך כך. הוא לא פירט האם נוהלו הוכחות על ידו, האם הוגשו סיכומים ובכמה ישיבות הוא הופיע בכל אחד מהתיקים. בהיעדר נתונים כאלה לא ניתן לקבוע את שכר הטרחה הראוי המגיע לתובע, אם בכלל.

יתרה מכך, מאחר שלא נערך הסכם לעניין גובה שכר הטרחה, כפי שציינתי קודם, ומאחר שאם נערך הסכם כזה מדובר בהסכם בטל, הריי הבסיס הנורמטיבי לקביעת שכר ראוי מעוגן בהוראות סעיף 46 לחוק החוזים, חלק כללי, תשל"ג – 1973, הקובע כי חיוב לתשלום בעד נכס או שירות שלא הוסכם על שיעורו יש לקיים בתשלום של סכום שהיה ראוי להשתלם לפי הנסיבות בעת כריתת החוזה. ראה בעניין זה ע"א 136/92 של כב' השופטת ביניש, עדיאל נגד דינה סיבוס, פד"י מ"ז (5), עמ' 114 ועמ' 125 – 126. באותה פרשה נקבע כי " שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית ואין בית המשפט מוסמך לקבעו על פי שיקול דעתו בלבד, מבלי שקביעותיו תבססנה על ראיות שהובאו בפניו".

באותה פרשה נקבע כי " שכר טרחת עו"ד יכול שיקבע על פי שיטות שונות: שכר לפי אחוז מסויים משווי העסקה נשוא הטרחה ; שכר לפי שעות עבודה שהושקעו בפועל לצורך מתן הטיפול המשפטי ; שכר לפי ישיבות בבית המשפט או בבוררות ; שכר על בסיס חודשי או שנתי ועוד". עוד נקבע כי " שיעור של שכר הטרחה לפי כל שיטה לשיטה, גם הוא אינו קבוע אלא תלוי במכלול של גורמים שיש לשקללם. בין הגורמים המשפיעים על קביעת שיעורו של השכר, ניתן למנות שיקולים כגון: היקף העסקה במדובר, היקף העבודה המשפטית שבוצעה בפועל, מידת מורכבותו, סוג העבודה – טכנית ושגרתית או יצירתית ומקורית, טיפול עבור לקוח קבוע או מקרי, הכישורים, הותק ומעמדו של עורך הדין וכן המוניטין שיצא לו כמומחה בנושא". על כן, נקבע באותה פרשה כי " עקב הרב גוניות והמורכבות של הטיפול המשפטי-מקצועי, לענפיו השונים, יש להוכיח את אמות המידה והשיקולים הרלוונטיים לקביעת השכר הראוי, בכל מקרה ומקרה לגופו, באמצעות מומחים אשר, על סמך נסיונם המקצועי מחווים את דעתם על הנוהג הקיים בקשר לכך באותו מגזר מקצועי".

כך גם קבע בית המשפט העליון בע"א 261/86 חברת דנו הישראלי ואח' נגד יעקב הורשפלד ואח' פד"י מג(1) עמ' 160 ו-165. שם נקבע כדלקמן: " בערעור טענה דנו כטענה חלופית כי אף אם אין היא זכאית לתמורה שהובטחה לה בחוזה, הרי זכאית היא לשכר הראוי בעד העבודות ביצעה. במישור העקרוני של הטענה האמורה אין אני מחווה כל דיעה שכן בפני בית המשפט המחוזי לא הונחה כל תשתית, המאפשרת לפסוק בה שכר ראוי". בהמשך נקבע כי השארת הקביעה של גובה השכר הראוי לשיקול לדעתו של בית המשפט לא היתה מספקת שכן " עניין אנו בעובדות הטעונות ראיות, ששיקול דעתו של בית המשפט לא יכול להוות להן תחליף".

כך גם נקבע בע"א חיפה 3178/06 עו"ד כמאל חסון נ. סלים נאיף, שם נקבע כי " בדין ציין בית משפט קמא שגם בתעריף המינימלי של לשכת עורכי הדין אין תשובה מכרעת לשאלת השכר הראוי הואיל ובתעריף זה אין התייחסות להלכים בפני המוסד לביטוח לאומי".

רואים כי כדי שבית המשפט יוכל להכריע בזכאותו של התובע לשכר ראוי, היה על התובע להציג תשתית ראייתית אשר ממנה ניתן היה להסיק מסקנות באשר למידת ההשקעה שהושקעה בטיפול באותם תיקים, מורכבות הטיפול במשפטי שהיה כרוך בשני התיקים, היקף העבודה שהושקעה לצורך ייצוג הנתבעת וכדומה, שאלות שלא ניתנה להן תשובה במסגרת הראיות. משלא הונחה תשתית ראייתית מינימלית לצורך קביעת גובה השכר הראוי לו זכאי התובע אין מקום לפסוק לתובע סכום כלשהו בגין כך.

יתרה מכך, מקובלת עלי טענתה נתבעת כי הסדרי החוב שנחתמו בין הצדדים, מוצגים ת/1 ו-ת/2 סילקו את כל חובו של הנתבעת כלפי התובע, לרבות בגין שני התיקים נשוא התובענה. בחקירתו הנגדית אישר התובע כי הייצוג בשני התיקים החל בשנת 2006 וכי עד החתימה על שני הסדרי החוב מרבית העבודה בשני התיקים כבר הושלמה. על כן, סבורה בעיני טענת הנתבעת אשר נתמכה בעדותו של גזבר המועצה, מר בסאם חכרוש, ולפיה שני הסדרי החוב כללו גם את שכר הטרחה בגין שני התיקים נשוא התובענה.

גם נוסח הסעיפים שפורטו בהסדרי החוב תומך בטענה זו. בסעיף 2 להסדר החוב נקבע כי " הנושה מצהיר בזאת כי בדק את החוב, מאמת הוא קיומו ונכונותו ואין ולא תהיינה לו טענות ו/או דרישות ו/או תביעות כלשהן כלפי המועצה, בכל הקשור במישרין או בעקיפין לחוב או הוצאות אחרות או טענות אחרות כלשהן כלפי המועצה. כמו כן אין ולא תהיינה לנושה כאמור דרישות ו/או תביעות כלשהן כלפי המועצה". בסעיף 5 נקבע כי " מובהר בזאת כי התשלומים האמורים להתבצע בהסדר זה מתייחסים לכל התחייבות המועצה כלפי הנושה ובאים להסדיר כל חוב מכל מין וסוג שהוא שיש למועצה כלפי הנושה (כולל תשלומים עתידיים, שטרות והוראות אוצר)".