חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ושקום נ' ברכה ואח'

פסק דין חלקי

לפני תביעה במסגרתה עותרת התובעת כי בית המשפט יורה לנתבעים לפנות את הנכס ברחוב המעלות 8 בחולון הידוע כחלק מחלקה 381 בגוש 6019 (להלן: "הדירה").

בנוסף, עתרה התובעת כי בית המשפט יחייב את הנתבעים בתשלום יתרת חוב דמי שכירות בהיקף של 80,403 ₪ וזאת ביחס לתקופה שבין ספטמבר 2002 – אוגוסט 2009.

בכתב התביעה, טענה התובעת כי הצדדים התקשרו בהסכם שכירות בשנת 1981 במסגרתו נקבע, בין היתר, כי בגין השימוש והחזקה בדירה, ישלמו הנתבעים דמי שכירות אשר שיעורם יעודכן מעת לעת, בהתאם להנחיות משרד הבינוי והשיכון.

הנתבעים לא שילמו את דמי השכירות כדבעי, תקופה ארוכה, וזאת על אף פניות של התובעת עד כי התובעת שלחה הודעה על ביטול הסכם השכירות.

במסגרת כתב ההגנה, טענו הנתבעים כי הינם זכאים לדיור הציבורי נוכח מצבם הכלכלי, הרפואי והאישי הקשה. כתב ההגנה כולל פירוט רחב באשר למצבם האישי של הנתבעים, ומגלם תמונה מורכבת.

לטענת הנתבעים, עד לשנת 2004 שולמו על ידם דמי השכירות כדבעי, אולם לאחר אותו מועד, באופן חד צדדי, הועלו דמי השכירות ל – 1,000 ₪, שלא כדין. בדיעבד, התברר לנתבעים כי דמי השכירות הועלו נוכח העובדה כי נרכש על ידם רכב בסיוע המוסד לביטוח לאומי, ומבלי שידעו כי רכישת רכב זה תביא לשינוי בגובה דמי השכירות.

הרכב נמכר בהמשך (אוקטובר 2009) לצד ג' ולטענת הנתבעים התנהלותה הכושלת של התובעת מולם היא שהובילה להצטברות החוב שלא כדין וכי יש להורות, גם רטרואקטיבית על שינוי שיעור הסכום לתשלום.

בנוסף, טענו הנתבעים כי שולמו על ידם, במהלך השנים, סכומים ניכרים לצורך תחזוקת הדירה וכי יש לקזז את שיעורם מתוך סך כל החוב בגין דמי השכירות, ככל שקיים.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים בפני ונתתי דעתי לסיכומי הצדדים, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל. טעמי להלן.

אקדים ואומר, כי בתיק זה נעשו ניסיונות מרובים מאוד להביא את הצדדים לכלל הסדר אשר היה מייתר את הצורך בשמיעת תיק זה לגופו. עם זאת, משלא צלחו הניסיונות, לא נותר אלא להתייחס ולהכריע, בטענות הצדדים לגופן.

בפתח דיון הגיעו הצדדים , בהמלצתי, להסכמה דיונית, לה ניתן תוקף של פסק דין, ועל פיה, ככל שימצא כי קיים חוב של הנתבעים כלפי התובעת, יינתן פסק דין לפינוי ואולם זה לא ימומש, אלא כתנאים הנקובים בהסכמה.

נוכח הסכמה זו, לה ניתן כאמור תוקף של פסק דין חלקי, נותרו להכרעתי שתי שאלות: קיומו של חוב, ושיעורו.

קיומו של חוב

דומה כי שני הצדדים אינם חולקים על כי הנתבעים לא שילמו במשך שנים ארוכות את דמי השכירות, בשיעור זה או אחר.

הנתבע 1 היטיב לומר כי קיים חוב הגם שאינו יודע לציין שיעורו. לשיטתו, חוב זה מקורו במציאות חייהם של הנתבעים, כאשר תשלום דמי השכירות בפועל, היה מותנה תלויה במצבם הכלכלי של הנתבעים במועד כל חיוב (בעניין זה ראה עמוד 23 שורה 10 לפרוטוקול).

גם הנתבעת אישרה במסגרת חקירתה הנגדית, כי בשלב זה או אחר הפסיקו הנתבעים לשלם את דמי השכירות.

מעדותה עלה כי עד לשנת 2002 שולמו דמי השכירות, לשיעורין, בהתאם למצב הכלכלי ומשנת 2002 לערך, ומשהועלו דמי השכירות ל – 1,000 ₪ לחודש, הופסק התשלום.

(בעניין זה ראה עמוד 24 שורות 29 – 32 ועמוד 25 שורות 8 – 10 לפרוטוקול).

התובעת הגישה במסגרת תצהירו של מר בלנגה את נספח 5 , שהינו טבלה המפרטת את חובם של הנתבעים, לפי חודשים וביחס לכלל התקופה נשוא התביעה.