החלטה
הבקשה נדחית.
ניתנה והודעה היום ו' תשרי תשע"א, 14/09/2010 במעמד הנוכחים.
יצחק כהן, שופט
פסק דין
ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בחיפה (כב' השופט מר יואב פרידמן) מתאריך 28/2/2010 בתיק אזרחי 13226/05.
ההליך בביהמ"ש קמא נפתח בתביעתן של המשיבות, בה עתרו המשיבות לכך שהמערערים יחוייבו לשלם להן תשלומים עבור ארנונה ודמי ניהול בגין שתי דירות שהמשיבות בנו במסגרת פרויקט שהוקם בחוף הכרמל.
על פי הראיות שהובאו בביהמ"ש קמא, בתאריך 8/8/95 כרתו הצדדים חוזה ולפיו רכשו המערערים שתי דירות, האחת בבניין שכינויו "אלמוג", והשניה בבניין שכינויו "פנינה". ואולם, מכיוון שלא ניתן היה להקים את בניין "פנינה" כפי שתוכנן, ובעקבות מו"מ שהתנהל בין הצדדים, נכרת בין הצדדים חוזה נוסף, בתאריך 24/2/99, ולפיו רכשו המערערים דירה בבניין "אלמוג" במקום הדירה שנרכשה בבניין "פנינה".
אין מחלוקת כי המערערים שילמו למשיבות את מלוא התמורה עבור שתי הדירות, אשר בסופו של דבר רכשו בבניין "אלמוג".
על פי המערכת החוזית שהתקיימה בין הצדדים, היה על המערערים לשאת בתשלומי ארנונה ודמי ניהול, החל מהמועד שבו נמסרה להם ההחזקה בדירות. לטענת המשיבות, עוד בשנת 1999 הודיעו למערערים כי עליהם לקבל את ההחזקה בדירות, אך המערערים סירבו לקבל את ההחזקה בדירות, ולמעשה עדיין מסרבים הם לקבל את ההחזקה בדירות עד לעצם היום הזה.
בין הצדדים התנהלו מגעים שונים ומו"מ ארוכים אשר לא נשאו פרי, ובמסגרת ההתכתבויות שהוחלפו ביניהם הודיעו המשיבות למערערים כי מבחינתן הן רואות את המערערים כמי שחייבים לקבל את ההחזקה בדירות, החל מתאריך 15/9/00, וזה בסופו של דבר התאריך שביהמ"ש קמא אימץ.
מכל מקום, לטענת המערערים, סירובם לקבל את ההחזקה בדירות נעשה כדין, וזאת לאור העובדה כי המשיבות הפרו את החוזים עמם. למעשה, עיקר טענותיהם של המערערים נוגעות לשתי הפרות. הפרה אחת היא שהמשיבות לא בנו מרינה כפי שהוצג למערערים בעת שכרתו את החוזים, עוד בשנת 1995, ומפרויקט יוקרתי שהוצג להם בעת שכרתו את החוזים לא נותר, לטענת המערערים, אלא "בניין וחצי".
ההפרה השניה אותה מייחסים המערערים למשיבות נוגעת לכך שבדירה השניה שרכשו בבניין "אלמוג" (זו שנרכשה במקום הדירה בבניין "פנינה"), התחייבו המשיבות להעמיד למערערים ריהוט וציוד והמשיבות לא קיימו חובתן בעניין זה, ואף בשלב מסוים הכניסו לדירות ריהוט ישן אותו ניסו להציג כאילו הוא הריהוט עליו הוסכם.
להשלמת התמונה אציין כי לצד ההליכים שהתנהלו בביהמ"ש קמא, הגישו המערערים תביעה לביהמ"ש המחוזי, ובה עתרו לכך שיוצהר כי החוזים שכרתו עם המשיבות בוטל, ולחילופין, כי יש לפצותם עבור ירידת ערכן של הדירות, לאור העובדה כי לא נבנתה מרינה בפרויקט, כפי שהוצג להם בתחילה.
בתביעה זו ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת ב' טאובר, בתאריך 18/8/2010, ותביעתם של המערערים נדחתה, וב"כ המערערים הודיע כי המערערים החליטו להגיש ערעור על פסק דין זה.
אף ביהמ"ש קמא דן בטענות המערערים בנוגע לזכותם לבטל את החוזה בשל ההפרות שנטענו על ידם, ובסופו של דבר החליט לדחות את תביעתם. בבסיס פסק דינו של בימ"ש קמא עומדת קביעתו כי על פי החוזים שנכרתו בין הצדדים, המערערים רכשו דירות, הא ותו לא, ולצד הדירות רכשו סיכוי שבמקום תוקם מרינה, ואולם הסיכוי לא התממש.
על פי קביעת ביהמ"ש קמא, הדבר היה ברור למערערים מתוך החוזים עליהם חתמו, ולא ניתנה התחייבות כי תיבנה מרינה, אם כי היתה תקווה שהרשויות המוסמכות תאשרנה את הדבר, תקווה שבסופו של דבר לא התממשה.
ככל שהדברים אמורים בטענתם של המערערים ביחס לריהוט הדירה השניה בבניין "אלמוג", קבע ביהמ"ש כי התנהלותן של המשיבות לא היתה ראויה, אך בסופו של דבר לא היה בכך כדי להצדיק את התנהגות המערערים לאורך תקופה כה ארוכה, כאשר בחרו שלא לקבל את הדירות, ולא הבחינו בין הפרות קלות להפרות חמורות, ועמדו על זכותם שלא בתום לב. ביהמ"ש הסיק כי למעשה טענות המערערים בדבר הפרת החוזים שנכרתו עמם, לא נבעו אלא משום שהמערערים הגיעו למסקנה שהעסקה לא כדאית כפי שציפו לה מראש, בשל אי בניית המרינה, מסקנה אותה ביסס ביהמ"ש קמא בין היתר על כך שמחד גיסא המערערים שילמו את מלוא התמורה עבור הדירות, וביקשו להבטיח את זכותם במקרה שאכן תוכניות המרינה תאושרנה, ומאידך גיסא, סירבו בסופו של דבר לקבל את הדירות כאשר התברר שהמרינה לא אושרה ולא ניתן יהיה להקימה.
מבחינת לוח הזמנים, יש לציין כי בה בשעה שהחוזה השני שלפיו רכשו המערערים את הדירה בבניין "אלמוג", נכרת בתאריך 24/2/99, לאחר שהתברר כי עמותת "אדם טבע ודין" הגישה התנגדות לפרויקט, הרי שההחלטה הסופית בנושא אי מתן היתר להקמת מרינה ניתנה בשנת 2005. מכאן באה טענתו של ב"כ המשיבות כי לפחות בתקופה שמשנת 1999 (ולחילופין מהתאריך אותו אימץ ביהמ"ש קמא – 15/9/00), היה על המערערים לקבל את ההחזקה בדירות, שכן לא היתה כל הפרה בנושא המרינה, ורק בשנת 2005 יכולה היתה לצמוח להם הזכות לבטל את החוזה, אם סברו שקיימת הפרה בכך שלא ניתן אישור להקמת המרינה.
שקלתי טענות הצדדים בכתב ובעל פה, והנני סבור שאין מקום להתערב בהחלטת ביהמ"ש קמא. ביהמ"ש קמא ניתח את המערכת החוזית שהיתה קיימת בין הצדדים וקבע כי לא היתה הטעיה של המערערים, שכן הספק בדבר האישור שעשוי להינתן או לא להינתן להקמת מרינה נלמד מהחוזים עצמם. המערערים אולי פטרו עצמם מלקרוא את החוזים והסתמכו על המצגים שהוצגו להם, ואשר הציגו למעשה את התקווה שהמרינה תאושר, ואולם, על פי החוזים, היה ברור שהמרינה עדיין לא אושרה וקיים סיכוי שלא תאושר.
מקובלת עלי איפוא קביעת ביהמ"ש קמא, ואינני שותף לדעת ב"כ המערערים, כי המערערים קיבלו מוצר אחר מזה שרכשו. לדעתי, כמו ביהמ"ש קמא, המערערים רכשו שתי דירות וקיבלו את שתי הדירות, אך למרבה צערם הסיכוי להקמת מרינה לא התממש, אך בכך אין הפרת חוזה.