חלוקת הזכות למגורים בדיור ציבורי

      
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בירושלים מיום י"ד שבט תשע"א (7.2.2012) בתיק 736484/4, שבמסקנתו נאמר כדלהלן:

                                    א.                                  שני הצדדים חייבים להתגרש ועל כן האשה הפסידה את זכותה למזונות ומדור.

                                    ב.                                  האשה זכאית למחצית שכר הדירה של הדירה בבעלות פרזות. זכות זו היא זכות רכושית השייכת לאשה.

                                     ג.                                  הבעל רשאי להישאר להתגורר לבדו בדירה וזאת תמורת תשלום מחצית שכר הדירה לאשה.

                                    ד.                                  הבעל זכאי לקזז ממחצית שכר הדירה את מחצית התשלום החודשי שמשלם לחב' פרזות וכמו"כ זכאי לקזז את מחצית דמי הסיוע לדיור במידה והאשה מקבלת מהרשויות.

                                    ה.                                  לאחר שהצדדים ימציאו לבית הדין חוו"ד של מתווכים על גובה שכר הדירה של הדירה בנווה יעקב ולאחר שימציאו אף את סכום התשלום לפרזות וכן את הסכום של הסיוע לדיור, בית הדין יקבע את הסכום המדויק המוטל על הבעל לשלם לאשתו מידי חודש.

                                      ו.                                  קובעים מועד לסידור גט ליום שלישי כ"ה ניסן תשע"ב 17/04/2012 שעה 9:00.

בדיון שהתקיים לפנינו בנוכחות שני ב"כ הצדדים, נאמרו הדברים כדלהלן:

ב"כ המערערת: יש פסק דין של בית המשפט לעניני משפחה, שקדם לפסק דינו של בית הדין הרבני על אלימות הבעל. לא מכבדים את פסק הדין של בית המשפט. האשה נאלצה לעזוב את הבית, בגלל אלימות במשפחה. בית הדין מצטט פעמיים את פסק הדין של בית המשפט, ודילג על דברים. אסור לתת לבעל אלים פרס. מקבל דירה, ונפטר מתשלום מזונות לאשה. אין הוכחה ברורה יותר מפסק דין חלוט על אלימות. אם רצון הבעל להתגרש, יתכבד לעזוב היום את הדירה. למרות שמרשתי חולה מאד, אני כעו"ד שלה אקבל את הגט.

גם מבחינה הלכתית יש טעות. לפי ההלכה צריך לכבד חקיקת המדינה, שאין עדיפות לצד אחד להישאר בדירה.

בית הדין: למעשה האשה מתגוררת חמש שנים מחוץ לדירה, ובהתאם לפסק הדין נשוא הערעור חויב הבעל לשלם לה את שווי חלקה בשכירות הדירה. היכן הפגיעה במערערת?

ב"כ המערערת: אם הבעל לא יקיים את פסק הדין, ובטוח שלא יקיים - היא תיפגע. היא מסכימה להתגרש, אלא אם כן תקבל את הדירה.

ב"כ המשיב: מעולם לא ראיתי פסק דין הבנוי לתלפיות ומתומצת, כמו פסק הדין נשוא הערעור. מרשתו מקבלת כל חודש 800 ש"ח ומתוך כך משלמת שכירות דירה. בהתאם לקביעת בית הדין האזורי, הרי מקבלת גם מחצית דמי שכירות. בסה"כ תקבל 1,500 ש"ח לחודש. חברי טוען לאלימות. בשורה שלישית לפסק הדין, מציין בית הדין שעילה זאת לא הוכחה מעולם בבית הדין. בשנת 2006 פנתה האשה לבית המשפט, על אירוע שהבעל נשך אותה באצבעה. הסכימה האשה לצאת מהבית, ושהבעל לא יתקרב אליה ואל הבת. ואם תרצה, היא תחזור לפעמים לבית. כל עדויות הילדים על אלימות, בעת שהיו קטנים ועל לפני 30 שנה. אין שום אלימות בשנים האחרונות. פסק דינו של השופט גרינברגר למזונות האשה, תוקפו כל עוד שהצדדים נשואים. ומי קובע מתי צדדים לא נשואים? בית הדין הרבני. יש למחוק את הערעור.

לאחר העיון נראה שיש לתת את הדעת על טענת ב"כ המערערת, שהמערערת נאלצה לעזוב הבית שבו הם התגוררו בשכירות משותפת, וכן שבפועל לא ניתן יהיה לגבות את דמי השכירות, היות שאין זאת גבייה בדרך של גביית מזונות בלשכת ההוצאה לפועל, אלא גביה רגילה שקשה להוציא דרכה תשלומים מחייב שמצבו הכלכלי אינו שפיר.

ועיין שיטה מקובצת מסכת כתובות דף כז עמוד ב, שכתב בשם הרא"ה:

בעי אביי וכו' עד חצר של שניהם מהו. לאו דהוי בינייהו בשותפא אלא כלומר שחצר שכל אחד דר בו הוא ואיידי דתנא במתניתא ואם היתה חצר שלה הוא נדחה מפניה מיבעיא לן היכא דהוי חצר שכל אחד דר בו בשלו וזהו אחד מן המקומות שיש בתלמוד לשון אחד בב' מקומות פירשו מתחלה דהכי בעי למימר חצר שכל אחד דר בו בשלו ובעלמא דאמרינן חצר של שניהם ר"ל שהיו משותפין בין שניהם. ת"ש היא נדחית מפניו כו' עד דגייסי אהדדי. [ע"כ הרא"ה ז"ל].

ועיין בפסק דין של ביה"ד הרבני בתל אביב בתיקים 1503-1504/תשיז (תשי"ז 1957), פד"ר 337, 343, שהביאו את דברי הרא"ה, והסיקו לעניין שנדון בפניהם:

יוצא לפירוש הרא"ה שהנידון בגמ' שם כשהדירות הן נפרדות וכן הבעיא בגמרא הוא שאחרי ששתי הדירות שלה ושלו הן בחצר אחת מי נדחה מפני מי ואינו ענין רק לטלטול מכח הדין שאסור להם להיות בחצר אחת אחרי הגרושין, א"כ אין משם לפשוט את נדוננו בדירה המוחזקת ע"י האשה בשכירות, אם על הבעל לעזבה לאחר הגירושין.