התובע יליד 1973, נפגע בתאונה, מיום 26/12/92, בתקופת היותו חייל בשירות סדיר בצה"ל ולוחם בסיירת גבעתי ובשעה שביצע תרגילי כושר גופני, בתחנה סופית של קוי אוטובוס, שפעלו מטעם הנתבעת 1 (להלן:
"אגד"), בשכונת גילה (להלן:
"התחנה") והמצוי בתחום שיפוטה של הנתבעת 3 (להלן:
"העירייה"), בנסיבות בהן ביצע מתיחות על מוט ברזל עליון, המתוח לאורך הגג של התחנה ולאחר שהתחנה נפלה ונעקרה ממקומה, נחבל ונפגע במקומות שונים בגופו (להלן:
"התאונה").
התובע הגיש לבית המשפט המחוזי בירושלים, בת.א. 2142/02, תובענה לפיצוי בגין נזקיו מהתאונה, שלאחריה הועבר הדיון בתובענה לבית משפט זה והתברר, בתחילה, בפני כב' השופטת כהנא ובהמשך, עם פרישתה מכס השיפוט, בפניי. בשל התאונה נותרה לתובע נכות רפואית, כפי שנקבעה בחוות דעת מומחים שמונו מטעם בית המשפט, בשיעור משוקלל של 31.5%, לצמיתות. הצדדים הגישו את עדויותיהם הראשיות בתצהירים, בצרוף נספחים רלוונטים ולאחריהם נקבע המשך הדיון לשמיעת ראיות וליום 17/5/06. בתחילת הדיון ועל פי המלצת בית המשפט, הגיעו הצדדים להסדר פשרה שלפיו ישולם לתובע סכום כולל של 325,000 ש"ח (לרבות הוצאות ושכ"ט עו"ד). הצדדים הסכימו כי ישאו בחלקים שווים בסכום הפיצוי המוסכם, כמימון ביניים והסמיכו את בית המשפט לפסוק בדבר חלוקת האחריות בין הנתבעות, על דרך הפשרה, כקבוע בסעיף 79, בצרוף הנמקה קצרה, כמתחייב מטיבו של ההליך ועל יסוד כל המסמכים הקיימים בתיק בית המשפט ולאחר שתינתן לצדדים האפשרות לסכם קצרות את טענותיהם.
על עקרונות הפסיקה בפשרה כתבתי בהרחבה במקום אחר (ראה ת.א. (ירושלים) 5437/01
ניסים חנניה נ' ניידות חב"ד להפצת יהדות ארץ הקודש, (פורסם באתר נבו, בתאריך 30.1.05); ואין צורך לשוב ולפרטם. זאת ועוד, מקום בו הוסכם כי בית המשפט ינמק את פסיקתו בפשרה, תינתן הנמקה קצרה ותמציתית, כמתחייב מטיבו של ההליך הדיוני ומטבע הדברים לא יהיה בה פירוט מלא, כפי שנדרש בגדרו של פסק דין רגיל (לעניין היקף ההנמקה הנדרשת בנסיבות של פסיקה בפשרה, ראה: ע"א (י-ם) 6143/05
ניידות חב"ד להפצת יהודות בארץ נ' ניסים חנניה, (טרם פורסם, 27.10.05)).
משהוגשו סיכומי הנתבעות הובא התיק בפני למתן פסק דין בפשרה.
ג. טענות הצדדים
אין חולק כי האחריות בדבר הקמתן ותחזוקתן של תחנות אוטובוס של אגד, המשמשות את פעילותה השוטפת, הועברה לידי העיריות והמועצות המקומיות ולענייננו, העירייה ובכלל זה, התחנה נשוא התובענה, החל משנת 1986 (6 שנים קודם לקרות התאונה) ואף אין חולק, כי ביום 24/3/98 ניתנה התחייבות, על ידי העירייה לאגד (נספח 2 לסיכומי אגד) (להלן:
"ההתחייבות") ולפיה, התחייבה העירייה לבצע על חשבונה את התחזוקה השוטפת של סככות ההמתנה לנוסעים (הכוונה לתחנות - מ.ב.),
"...לרבות תיקון הסככות וניקיון סביבתן, תחזוקת שבר, תיקוני בלאי וכו'" (ס' 6).
על יסוד האמור, טענה אגד, כי אין מקום להטיל עליה את האחריות לנזקי התובע בשל התאונה ומכל מקום, הוסיפה כי אף אם יקבע כי אגד נושאת באחריות מסויימת כלפי התובע (כמעוולת משותפת עם העירייה), מוטלת על העירייה החובה לשפות את אגד, לנוכח סעיף שיפוי, שנקבע בגדרה של ההתחייבות (ס' 8). אגד הוסיפה וטענה כי מהראיות שהוגשו במהלך הדיון בתובענה (חוות דעת מומחה התובע) עולה, כי התחנה היתה במצב תחזוקתי כושל וקרסה כתוצאה מעומס קטן שהפעיל התובע, עליה. בנסיבות אלו, משאין חולק כי לא מוטלת על אגד האחריות לתחזק את התחנה, אלא על העירייה ובשים לב להתחייבות, בעניין חובת השיפוי, טענה, כי אין מקום להטיל עליה את האחריות בגין התאונה ועל יסוד ההודעה שהוגשה כנגד העירייה, בין היתר על יסוד ההתחייבות, ביקשה לקבוע, כי יש להטיל את מלוא האחריות לנזקי התובע בגין התאונה, על העירייה.
לעומתה, טענה העירייה, כי יש מקום לחלק את האחריות בינה לבין אגד, בעיקר לנוכח קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של אגד כלפי התובע ומשלטענתה, הקימה אגד את התחנה, ובאופן רשלני, תוך יצירת סיכון לציבור המשתמשים בה. כמו כן נטען, כי בשים לב לטיבה של התחנה, בהיותה "תחנה סופית", שבה נהגו נהגי אגד לעצור ולהמתין ומודעותם, בנסיבות אלו, למצבה התחזוקתי הירוד של התחנה, קמה ועולה אחריותם וחובתם, של אנשיה, להודיע לעירייה על התחנה הפגומה והסיכון הנשקף ממנה לציבור, בשל מצבה. הנתבעת הוסיפה וטענה, בעיקר לנוכח קלטת וידאו שצורפה לסיכומיה שלפיה, הגיעו אנשי אגד לתחנה, לאחר התאונה, פירקו את התחנה וביצעו בה עבודות, כי גם עובר לתאונה, בוצעו עבודות בתחנה על ידי אנשי אגד ומשלא נתקבלה כל הודעה בעירייה, טרם מועד קרות התאונה, באשר למצב התחנה. העירייה הוסיפה וטענה, על יסוד חוות דעת מומחה התובע - המהנדס בנימין שטיין, כי שיטת העבודה שהנהיגה אגד בהקמת התחנות מסוג התחנה שבענייננו, הינה רשלנית והיא זו שיצרה את הסיכון שהתממש עובר לתאונה. הנתבעת הדגישה, כי אין לראות בהתחייבות מקור לשיפוי אגד, בשעה שזו ניתנה לאחר מועד התאונה, ביום 24/3/98 ולא הובאה כל ראייה שהתחייבות דומה ניתנה בעבר, במועד שקדם לתאונה והוסיפה, כי אגד לא טענה לאחריות העירייה מכוח ההתחייבות, בהודעתה לצד שלישי ואף מהראיות שהובאו במהלך הדיון, לא עולה כי ניתנה התחייבות דומה. לטענת העירייה, אחריות אגד עולה מנסיבות המקרה, מקום בו הוקמה התחנה על ידה בצורה רשלנית ולאחר שהאחריות בדבר תחזוקתה הועברה לעירייה, לא יידעה את העירייה בדבר הסיכונים שנוצרו בתחנה, בשל שיטת העבודה הרשלנית, שבהקמתה ולאחר נפילתה, במועד שקדם לתאונה ותיקונה על ידי אגד, באופן רשלני ולא בטיחותי, לאחריה. העירייה הדגישה כי אחריותה לתיקון ליקויים בדבר מפגעים בתחום שיפוטה, בכלל ולעניין מצב תחנות אגד בפרט, קמה בכפוף לקבלת תלונה מתאימה, באשר לקיומו של מפגע ומשלא נמסרה לה הודעה, אין מקום, גם מטעם זה, להטיל עליה את האחריות לתאונה.
בתשובה לסיכומי העירייה הובאו טענות, בעיקר מהמישור הראייתי. לטענת אגד, טענות העירייה, לעניין הקמת התחנה ולעניין ביצוע עבודות בתחנה, עובר ובסמוך לקרות התאונה, לא הוכחו ואין ללמוד מחוות דעת מומחה התובע, כמו גם מתצהירו ומתצהיר העד מטעמו, יחיאל שרון, כי אכן אנשי אגד הם שביצעו עבודות בתחנה עובר לקרות התאונה. בעניין ההתחייבות, חזרה אגד וטענה, כי אין במועד חלות התנאים שנקבעו על פיה, כדי לפטור את העירייה מאחריותה לתאונה ואין צורך בהתחייבות מפורשת דווקא, שכן אין חולק כי העירייה קיבלה על עצמה את האחריות לתחזוקת התחנות הישנות והחדשות ובכלל זה התחנה שבענייננו, שנים רבות קודם לאירוע ועל יסוד כל אלה, טענה כי לא ניתן להטיל עליה כל אחריות לתאונה.
ד. דיון והכרעה
אחריות העירייה - נדמה, כי אין חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית של העירייה כלפי התובע, בהיותה בעלת השליטה והפיקוח במקרקעין, עליו הוצבה התחנה וככזו, מוטלת עליה האחריות כלפי ציבור המשתמשים בתחנה. הסמכויות הסטטוטוריות שהוענקו לעירייה בדין, מעניקות לה מעמד של שליטה ופיקוח והן היוצרות תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק כי הגוף השלטוני צריך לצפות ששימוש או אי שימוש רשלני בכוחותיו, עשויים לגרום נזק ממבנה מסוכן לאנשים המצויים בקרבתו (ע"א 862/80
עיריית חדרה נ' אהרון זוהר ואח' פ"ד לז (3), 757).
נוסף על הסמכות הסטטוטורית, קמה חובת העירייה, מקום בו הועברה אליה האחריות לתחזוקת התחנה, מכוח הסכם (משנת 1986, עליו אין חולק) והחובה המצוייה בגדריו, מהווה אינדיקציה משמעותית, לעניין סטנדרט התנהלותה ויש בה כדי להקרין על גיבוש חובת הזהירות, מתוך הנחת מוצא כי בעל הסמכות והאחריות, בין מכוח הדין ובין מכוח הסכם, יכול וצריך לצפות כי התרשלות מצידו, בקיום חובותיו הסטטוטוריות והחוזיות, יגרמו נזק. לפיכך, משהוטלה על העירייה החובה החוזית לדאוג לתחזוקת התחנה, עליה לצפות כי המשתמשים בה עלולים להנזק באם לא תקיים את חובתה ולא תדאג לעבודות תחזוקה שוטפות של התחנה (ראה והשווה - ע"א 2906/01
עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ - טרם פורסם).
אחריות אגד - גם כאן נדמה, כי לא יכול להיות חולק בדבר קיומה של חובת זהירות מושגית של אגד כלפי ציבור המשתמשים בתחנות אוטובוס, המשרתות את פעילותה השוטפת
"...יסודה של חובה זו נובע מתפקידה של אגד כמוביל ציבורי המחזיק מקרקעין שבתוכם מתרחשת פעילות ציבורית שוקקת (ע"א 3510/99
ראובן ולעס נ' אגד ואח' פ"ד נה (5), 826, 840). בענייננו, אחריותה של אגד קמה, לנוכח הפעילות שקיימה בתחנה, עובר לתאונה, אשר זו טומנת בחובה סיכון בלתי סביר, בשל מצבה התחזוקתי הירוד של התחנה, שהוחרף והתגבר בשל הקמתה הרשלנית ומשלא ננקטו אמצעי זהירות סבירים להסרתו (ע"א 145/80
שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש פ"ד לז (1) 113, 131 - 130).