חלבי נ' עמל הסעות ותיור בע"מ

תביעת התובע, אשר הועסק בנתבעת כנהג הסעות במשך כשנתיים, לתשלום זכויות שונות הנובעות מתקופת עבודתו בנתבעת ומסיומה.

העובדות שאינן במחלוקת

1. התובע הועסק בנתבעת בתפקיד נהג הסעות מיום 1.1.2013 ועד ליום 23.12.2014.
2. לתובע לא נמסרה הודעה לעובד על תנאי העבודה ובין הצדדים לא נחתם הסכם עבודה.
3. לפחות ביחס למרבית תקופת העסקתו, תלושי השכר שהונפקו לתובע אינם משקפים את שעות העבודה בפועל ואף לא את הזכויות הסוציאליות ששולמו לו.
4. התובע התפטר מעבודתו והנתבעת ניכתה משכרו האחרון של התובע 6,000 ₪, בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.

ההליך שבפנינו

5. כתב התביעה הוגש ביום 1.4.2015. כתב ההגנה הוגש ביום 15.10.2015.
6. ביום 20.12.2015 הגישה הנתבעת דו"חות עבודה, שלא צורפו לכתב ההגנה.
7. ביום 14.2.2016, לאחר שהליך גישור לא צלח, הגיש התובע בקשה לתיקון כתב התביעה בעקבות המסמכים הנוספים שהציגה הנתבעת ביום 20.12.2015. הבקשה התקבלה והוגשו כתבי טענות מתוקנים.
8. עדי הצדדים, אשר מסרו עדות הראשית בתצהיר, נחקרו בחקירה נגדית בתאריכים 7.2.2017 ו- 19.4.2017. התובע העיד לבדו מטעם התביעה ומטעם הנתבעת העידו המנהל והבעלים של הנתבעת מר אמל עלוה (להלן –עלוה) ומר שרבל חתר, רואה החשבון של הנתבעת (להלן – רואה החשבון).
9. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.
10. בסע' 63 לסיכומיה העלתה הנתבעת טענה לפיה התובע עבד בעבודה נוספת במקביל לעבודתו בנתבעת מבלי שקיבל אישור על כך ממנהל הנתבעת. הנתבעת ביקשה להציג בפני בית הדין פרסומים של התובע מדף הפייסבוק שלו, בו הוא מפרסם את עבודתו הנוספת –בשיווק ומכירת מוצרי קוסמטיקה לנשים. טענה זו עלתה לראשונה בסיום דיון ההוכחות מיום 19.4.2017 ולאחר בחינת הבקשה ניתנה בה החלטתנו כדלקמן:

"לא מצאנו לנכון להיעתר לבקשה שלא ברורה תכליתה ואשר הועלתה לראשונה בשלב זה של ההליך לאחר סיום כלל העדויות ומבלי שהתובע נחקר בעניין.

נציין, כי גילינו אורך רוח רב כלפי הנתבעת כאשר הגישה במהלך הדיון היום לא מעט מסמכים שלא צורפו לתצהיר העדות הראשית למרות החלטה מפורשת בעניין זה ואולם כל עוד היה מדובר במסמכים אשר רלוונטים לפלוגתאות בתיק – ניחא. אלא שכעת, מבוקש להגיש מסמכים שאין להם כל רלוונטיות לפלוגתאות בתיק.

משכך, הבקשה נדחית."

החלטתנו זו בעינה עומדת, הן מחמת הרחבת חזית והן מחמת העדר רלוונטיות לעילות התביעה ולטענות ההגנה.

עיקר טענות הצדדים

11. לטענת התובע, ביום 23.12.2014 מסר בידי הנתבעת מכתב התפטרות (ת/2) לפיו יסיים את עבודתו ביום 31.12.14 (יוער כי בכתב התביעה טען התובע כי מסר את מכתב ההתפטרות בתחילת חודש דצמבר, אולם כבר בדיון המקדמי אישר כי מסירת המכתב נעשתה ביום 23.12.2014 (עמ' 4, ש' 18, סע' 8 לתצהירו)).
12. לטענתו התפטר בדין מפוטר, שכן הנתבעת לא שילמה לו את מלוא השכר המגיע לו, לרבות גמול עבודה בשבתות ובחגים וכן גמול שעות נוספות. עוד טען, כי בטרם התפטר, הוא הלין בפני הנתבעת אודות תנאי העסקתו פעמים רבות ואילו הנתבעת בחרה להתעלם מפניותיו.
13. באשר לשכר העבודה, טען התובע כי סוכם עם הנתבעת שתשולם לו משכורת חודשית בסך 6,000 ₪, בתוספת גמול שעות נוספות. הלכה למעשה, התובע עבד בנתבעת שעות עבודה מרובות, 7 ימים בשבוע, וכן עבד בחגים ובשבתות ללא תמורה נוספת. הנתבעת התעלמה מהסיכום עמו ושילמה לו כ- 4,000 ₪ בחודש בלבד.
14. לטענת הנתבעת, ביום 23.12.2014 התפטר התובע לאלתר, לאחר שהניח על שולחנו של עלוה, את מכתב התפטרותו. למחרת היום, משהגיע עלוה למשרדו והבחין במכתב, התקשר לתובע והזמינו לפגישה במשרדי הנתבעת. התובע סירב לשוחח עימו וטען כי החל לעבוד במקום עבודה אחר.
15. הנתבעת הכחישה את הטענה לסיכום על שכר חודשי בסך 6,000 ₪ וטענה כי משכורתו של התובע נקבעה, בהתאם לנסיעות שביצע בפועל ועל פי תעריף של 24 ₪ לשעה, אשר עלה בחודש מאי 2014 ל- 25 ₪ לשעה. כמו כן באשר לטענה כי זכויותיו הסוציאליות של התובע לא באו לידי ביטוי בתלוש או נרשמו שלא כהלכה, טענה הנתבעת כי מדובר בטעויות אשר נעשו בתום לב, ואשר לא פגמו בשכרו של התובע. טעויות אלו תוקנו לדבריה החל מחודש מאי
16. בנוסף לכך לתובע שולם רכיב "פרמיה" כתגמול "בעבור חריצות בעבודה ואי החסרת ימים" (סע' 7ז' לתצהירו של עלוה). התובע מעולם לא הלין על תנאי העסקתו, אלא ההיפך הוא הנכון, התובע הביע בפני מנהל הנתבעת ובפני העובדים האחרים, את שביעות רצונו מהעבודה בנתבעת (סע' 7ח' לתצהיר עלוה).
17. הנתבעת מכחישה כי התובע זכאי להפרשים בשכרו וטוענת לשני חודשים, בהם התובע קיבל שכר ביתר (ינואר ופברואר 2013). עוד טענה כי התובע הגיש תביעה זו בחוסר תום לב, לאחר שעובד אחר הגיש כנגד החברה תביעה והנתבעת הגיעה עם אותו עובד להסדר פשרה, לפנים משורת הדין.
18. לטענת הנתבעת שולמו לתובע את כל זכויותיו, לרבות גמול שעות נוספות וגמול עבודה ביום המנוחה השבועי, בהתאם לדיווחים של התובע בעצמו. לפיכך התובע אינו זכאי להפרשי שכר או זכויות סוציאליות. באשר לקיזוז משכרו האחרון של התובע, טענה הנתבעת כי התובע היה מחויב למסור לה הודעה מוקדמת בת 30 יום, ומשלא עשה כן, היתה רשאית לקזז את הסכום האמור ממשכורתו.

דיון והכרעה

19. בפתח הכרעתנו נדון בטענות הצדדים לעניין בסיס השכר ומסגרת העבודה, זאת כבסיס להמשך הדיון, בהעדר הודעה לעובד אודות תנאי העסקתו ונוכח המחלוקת בין הצדדים.

שכרו של התובע

20. כאמור, התובע טען כי הוסכם עמו שכר חודשי בסך 6,000 ₪, זאת בנוסף לתשלום עבור שעות נוספות ואילו הנתבעת הכחישה את הטענה וטענה כי סוכם על שכר שעתי, בהתאם לנסיעות שיבצע התובע, כאשר שעות הנסיעה שולמו לפי 24 ₪ לשעה, ו- 25 ₪ לשעה מחודש מאי 2014.
21. פרט לעדותו של התובע, לא מצאנו בראיות שבפנינו עדות מסייעת לטענה שאכן סוכם בין הצדדים על משכורת חודשית קבועה (כלשונו של התובע "גלובאלית"). לא הוצגה בפנינו כל ראיה להתחייבות לשכר חודשי בסך 6,000 ₪, אף לא כטענה במכתב ההתפטרות של התובע; לא שולם סכום כאמור משך כל תקופת העבודה ובנוסף, טענה זו אינה מתיישבת עם הנסיבות, בהן הוכח שהתובע ביקש מהנתבעת לשבצו לעבודה ככל שניתן, כולל בשבתות ובחגים. אילו אכן היה סיכום על שכר חודשי קבוע, והתובע הבחין כי אינו מקבל גמול נוסף עבור עבודתו בשבת ובחגים, יש לשער כי לא היה מבקש לשבצו לעבודה בשבתות וחגים "על חשבונו".

וראו: (עמ' 14 ש' 26 - עמ' 15 ש' 1)

"ש. למה ביקשת לעבוד כמה שיותר אם יש לך שכר גלובאלי ולא משלמים לך על שבתות וחגים?

ת.   6,000 ₪ זה שכר בסיס לא כולל שבתות וחגים.

ש.   אבל לא קיבלת שכר על שבתות וחגים אז למה ביקשת לעבוד כמה שיותר אם אתה לא מקבל על זה משכורת?

ת.   כשאני בא להתלונן ולהסביר את עצמי כל הזמן מבטיחים לי חודש הבא וחודש הבא.

ש.   אבל אתה לא מקבל אז למה אתה רוצה לעבוד בשבתות וחגים?

ת.   עבדתי. ציפיתי לקבל תמורה.

ש.   כשהיית עובד בשבת היית מקבל על הנסיעות של שבת?

ת.   לא הייתי מרגיש אותם במשכורת. לא הייתי רואה אותם במשכורת."

מעדות זו של התובע עולה ציפייתו לקבל תמורה כנובע מהיקף עבודתו, כלומר, הוא סבר שככל שיעבוד יותר משכורתו תעלה בהתאם. אנו סבורים כי התנהלותו זו לא נבעה מציפייה בעלמא לקבלת שכר נוסף, אלא מידיעה שאכן שכרו תלוי בשעות העבודה שהוא מבצע.

22. בנוסף, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת לפיה שכרו של התובע שולם בהתאם לשעות עבודתו. אף כי גרסת הנתבעת לא נקיה מספקות ואף כי תשלום השכר לא בוצע כדין, גרסת הנתבעת בדבר שכר שעתי או למצער שכר לפי משכי הנסיעות, הולמת יותר את אופן ההתנהגות של הצדדים במהלך תקופת העבודה ולכן סבירה יותר בעינינו. כך העיד בעניין מנהל הנתבעת עלוה (עמ' 21, ש' 8-16):

"ש. אני מפנה אותך לסעיף 7ו' לתצהירך – השכר ששילמת לו זה היה שכר שעתי או לפי נסיעות כי בתצהירך אתה כותב שפעם זה שכר שעתי או פר נסיעה. האם זה היה לפי שעה או לפי נסיעה?

ת.   לפי שעה.

ש.   אז לא לפי נסיעות?

ת.   זה לפי נסיעה, אם הוא נסע ליוקנעם יש חישוב שעות לנסיעה ליוקנעם ואם הוא נוסע לאור עקיבא אז יש חישוב שעות לנסיעה לאור עקיבא.

ש.   אם אני נוסע מדלית אל כרמל ליוקנעם אני מקבל סכום קבוע לא משנה כמה היא אורכת?

ת.   יש דקות. המשכורת משולמת לפי שעות עבודה."

23. עיון בתלושי השכר אשר הוצגו בפנינו, מעלה כי תלושי השכר לחודשים 2/2013 ועד 5/2014 לא ביטאו נאמנה את שעות עבודתו של התובע בנתבעת. באופן קבוע ומדי חודש נרשמו בתלוש 160 שעות עבודה בלבד, כאשר אין חולק שהתובע עבד בנתבעת שעות רבות מכך. כמו כן, בתלושי המשכורת לא ניתן ביטוי למספר ימי העבודה, לשכר עבור שעת עבודה ולצבירת ימי חופשה.
24. מנהל הנתבעת ואף רואה החשבון, אשר היה אמון על הוצאת תלושי השכר, אישרו כי תלושי השכר לא הציגו נאמנה את שעות עבודתו של התובע, והרכיבים נרשמו בהם בצורה פיקטיבית, אך סך התשלום שיקף את שעות עבודתו של התובע. כך העיד עלוה "בכל תלושי המשכורת. היו טעויות בניסוח התלוש, אבל אם מסתכלים על שעות העבודה לפי הטבלה הזו אנחנו רואים שזה משקף." (עמ' 22, ש' 16); "אני הסברתי לך שזו היתה טעות. אבל מחודש מאי 2014 ועד שסיים את העבודה תיקנו את הטעות." (עמ' 23, ש' 4); "לא. הוא קיבל לפי שעות. הרישום בתלוש הוא לא נכון אבל הוא קיבל לפי שעות (שם, ש' 11). כך השיב לשאלת אב"ד, בהתייחס לתלוש שכר 1/13, בו נרשם תשלום בגין חופשה והבראה (עמ' 24, ש' 8):

"ש. עשית לנו חישוב של השעות שלו בחודש ינואר 2013 והראית לנו שזה מגיע לכ- 5,800 ₪ ואתם עיגלתם את זה ל- 6,000 ₪ בגלל פקקים וכד'. כלומר הסכום הזה לא כולל חופשה והבראה [כפי שנרשם בפועל בתלוש, מ.נ.ד] אלא רק בגין שעות עבודה?

ת. נכון.

וכך העיד רואה החשבון של הנתבעת (בעמ' 40, ש' 28):

"ש. כלומר מה שנור אמרה לך, זה שהם בודקים מולו כמה שעות רגילות והוא עבד, כמה 125, כמה 150, כמה שעות שבת, מגיעים אתו לשורה תחתונה, ואת זה מעבירים לך?

ת.   כן.

ש.   אבל אתה לא הוצאת תלוש על השורה הזאת, אתה לקחת את השורה ופירקת אותה. לפי מה החלטת איך?

ת.   לפי החלטה שלי. לא לפי מה שהוא עבד באמת. פה אני מודה שהתלוש נעשה בצורה לא מקצועית."                                           

       ....

(עמ' 41, ש' 22):

"ש. הפקידה, נור, אמרה לך שהיא חישבה עם העובד כמה הבראה וחופשה מגיע לו על אותו חודש?

ת.   לא. מה שכתוב בפירוט של חופשה והבראה זה לא נכון במקרה של תלושים של ינואר, אני הוספתי את זה. לא היה ברור מהתלוש כמה שעות עבודה..."                           

25. אם כן, מעדויות הנתבעת עולה כי רכיבי שכר כגון חופשה, הבראה ושעות נוספות נרשמו בתלושים במקום תשלומים המשקפים שכר עבודה, כך שלמעשה צירוף כל הרכיבים המופיעים בתלוש המשכורת, מהווה את השכר עבור שעות העבודה של התובע ועבורן בלבד. שכרו של התובע פוצל לרכיבים השונים, למראית עין בלבד.
26. הנתבעת הסבירה את הליקויים בתלושי השכר כטעות גרידא, אשר לטענתה נעשתה בתום לב ומקורה בדיווח פנימי מוטעה בין מזכירת החברה לבין רואה החשבון הממונה על הכנת המשכורות של עובדי הנתבעת (סע' 8 לתצהיר עלוה). לטענתה, טעויות אלו לא פגמו בשכרו הריאלי של התובע, אלא ההיפך הוא הנכון, כאשר במספר מקרים התובע אף קיבל שכרו ביתר.
27. באשר לדיווח בגין שעות העבודה, התובע ערך רישום ידני בגין הנסיעות אשר ביצע, אותו הגיש לנתבעת בכל חודש (נספח ג' לבקשת הנתבעת מיום 20.12.2015). רישום זה כלל את תאריך הנסיעה, שעת הנסיעה, מס' רכב, מקום איסוף הנוסעים, מקום פיזור הנוסעים וכן סימון X1 או X התובע הסביר כי סימן X1 כאשר היה מדובר באיסוף או פיזור נוסעים בלבד (כיוון אחד), ו- X2 במקרה של איסוף ופיזור במסגרת אותה הנסיעה (עמ' 3, ש' 9-11).
28. בהתאם לדיווח הידני של התובע, הנתבעת ביצעה רישום משלה בדוחות אקסל, לצורך חישוב משכורתו של התובע. עלוה הסביר כי בנסיעה של איסוף ופיזור התובע קיבל שכר עבור שעת הנסיעה בהלוך בנוסף לשעת נסיעה בחזור, בעוד שעל נסיעה עם נוסעים לצד אחד (איסוף או פיזור) שולם לתובע עבור שעה וחצי.
29. סיכומם של דברים, בשים לב לכך שמדובר בצדדים שניהלו יחסי עבודה משך כשנתיים מבלי ששולם לתובע שכר חודשי בסך 6,000 ₪ ומשלא נוכחנו כי במהלך שנתיים אלו עלו טרוניות מטעם התובע ביחס לטענה בדבר שכר חודשי מובטח; ולאחר שנוכחנו כי התובע הקפיד לדווח על שעות עבודתו וביקש לעבוד מספר רב של נסיעות, אנו מעדיפים את גרסת הנתבעת, לפיה שכרו של התובע היה תלוי במספר שעות העבודה שביצע ולא היה שכר חודשי קבוע.

לבסוף נתייחס לטענת התובע, לפיה ראיה לטענתו ניתן למצוא בכך שהנתבעת קיזזה משכרו 6,000 ₪ בגין הודעה מוקדמת. בעניין זה הסבירה הנתבעת כי הקיזוז נערך לפי תחשיב של 200 ₪ ליום * 30 ימים (עמ' 21, ש' 29) והסבר זה שאינו בלתי הגיוני (גם אם לא נכון, כפי שנפרט בהמשך), מניח את דעתנו שאין בפעולה זו כדי לאיין את העולה מכלל הראיות שבפנינו.

30. באשר לגובה השכר השעתי של התובע, אנו מקבלים את גרסת הנתבעת, אשר תואמת את דוחות האקסל שהוצגו לצורך חישוב משכורתו של התובע, וקובעים כי שכרו של התובע מתחילת עבודתו בנתבעת ועד אפריל 2015 עמד על 24 ₪ לשעה והחל ממאי 2014 עמד על- 25 ₪ לשעה.

הפרשי שכר

31. התובע טען כי הוא זכאי להפרשים בסך 36,597 ₪, הנובעים מהפער בין השכר אשר שולם לו בפועל בסך כ- 4,000 ₪, לבין 6,000 ₪ כפי שלטענתו סוכם עימו (סע' 19 ו- 20 לתצהירו). לחלופין, הוא טען כי על הנתבעת לשלם לו עבור ההפרשים בין השכר ששולם לו כ"שכר קובע" לבין שכר מינימום בגין 14 משכורות, ובסה"כ 4,200 ₪ (300 ₪ * 14 משכורות).
32. משקבענו לעיל, כי שכרו של התובע שולם על בסיס שעתי ולא חודשי, אנו דוחים את תביעתו להפרשי שכר. נוסף לכך, מאחר והוכח כי כל הרכיבים אשר מופיעים בתלושי השכר של התובע עד לחודש 5/2014 המרכיבים את סכום הברוטו הם למעשה תשלומי שכר עבודה, אנו קובעים כי לתובע לא מגיעים הפרשי שכר מינימום, שכן למעשה שכרו של התובע – 24 ₪ לשעה – עלה על שכר המינימום שהיה נהוג בתקופות עבודתו. נציין עוד, שבכל מקרה אין בפנינו עדות להבטחה הנטענת, אשר למעשה מעולם לא קוימה, וגם אם הייתה ההבטחה האמורה, הרי שתקופת העבודה הממושכת בתנאים אחרים, מעידה על הסכמה חדשה שבאה תחתיה (תב"ע (ארצי) נד/3-86 יוחנן גולן – אי.אל.די בע"מ, פד"ע כז (1)270 (1994)).
33. לפיכך, אנו דוחים את תביעתו של התובע להפרשי שכר.

השבת ניכויים משכר התובע

34. לטענת התובע, הנתבעת ניכתה משכרו במועדים שונים וללא הסכמתו, סכומים שונים אשר נרשמו כ"מפרעות" תחת "ניכויי רשות" בתלושי המשכורת בסך כולל של 5,630 ₪, כדלהלן: 5/2013 - 1,000 ₪, 6/2013 – 500 ₪, 7/2013 – 500 ₪, 7/2014 – 630 ₪ וב 9/2014 – 3,000 ₪.
35. עלוה בתצהירו (בסע' 19) טען כי התובע הוא זה אשר ביקש את המפרעות בהזדמנויות שונות והנתבעת אכן שילמה לו אותן. התובע הכחיש כי קיבל את סכומי המפרעות הללו מהנתבעת וטען כי הנתבעת ניכתה סכומים אלה משכרו ללא הסכמתו (עמ' 17, ש' 19-28):

"ש. אני אומר לך שבגלל המצב הכלכלי שלך והצורך שלך לקבל משכורת יותר גבוהה ביקשת בשלבים מסוימים מפרעות וקיבלת מהמעביד. קיבלת לפחות 2-3 מפרעות ויתר הסכומים שמוגדרים כמפרעות שזה 1,000 ועוד 500 ועוד 500 זה היה מצטבר בגלל נזק שהיה לך בגלל תאונה. לפי הערת בית הדין אני מתקן את השאלה. תאשר לי שקיבלת מפרעות במהלך תקופת עבודתך?

ת.   זה אחת הסיבות שעזבתי את המקום העבודה, כי אני אף פעם לא קיבלתי מפרעות. גם לא ביקשתי.

ש.   אתה אומר שהסכומים שצוינו כמפרעות הם סכומים פקטיביים ושקריים?

ת.   אלה סכומים שאני לא קיבלתי אותם. אף פעם לא ביקשתי מפרעה. אני הייתי רואה במשכורת שחסר לי ככה וככה אבל אני אף פעם לא קיבלתי מפרעות."

36. רואה החשבון התייחס בעדותו לקיזוזים בתלושי שכר 5-7/2013 ואמר כי קיזז 2,000 ₪ מתלוש השכר של התובע לחודש מאי 2013, בגין נזק שנגרם לרכב בו נהג התובע כאשר רכיב זה נרשם כ"מפרעה" (עמ' 41, ש' 30):

"ת. ... אני מציג לביה"ד מסמך שקיבלתי בפקס לגבי המשכורות לערוך לחודש מאי 2013. אני מראה שהפקס נשלח אלי ב- 10/6/13 וכתוב פואד חלבי, 6,200 (ברוטו) ויש נזק של 2,000 ₪ בשני תשלומים. בתלוש זה מופיע כמפרעה.

       המסמך שהעד הפנה אליו הוגש ומסומן נ/2.

ש.   אם כתוב נזק 2,000 ₪, למה בתלוש זה מופיע כמפרעה?

ת.   נגרם נזק לרכב, זה מה שאני מבין, זה באחריות הנהג, וזה החיוב של ההשתתפות העצמית.

ש.   קיבלתם אישור בכתב מהנהג לנכות את הניכוי הזה?

ת.   זה בין הנהג למנהל. אני לא יודע. עת קיבל את התלוש והמשכורת ולא הלין עליו, ראינו את זה כסגור."

37. לא הוכח בפנינו כי מדובר בניכוי מותר משכרו של העובד. סע' 25 לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן – חוק הגנת השכר) קובע מהם הניכויים המותרים משכר עבודה, כך שכל ניכוי משכר עובד יש לבצע בהתאם להוראותיו בלבד. לא נטען על ידי הנתבעת, קל וחומר לא הוכח בפנינו, כי הניכויים שבוצעו משכרו של התובע נכנסים בגדר סעיף זה. הנתבעת לא הציגה אסמכתא בדבר המפרעות שלטענתה נתנה לתובע, מה גם שהסתבר שחלק מהמפרעות כביכול, אינו אלא ניכויי בגין נזק לרכב. מעבר לנדרש, נציין כי אף לא הוכח הנזק לרכב או גרימת הנזק על ידי התובע.
38. על אף שלא הוכח כי התובע אכן גרם לנזק לרכב ההסעות, מצאנו לנכון לצטט בהסכמה את הדברים אשר נקבעו בד"מ (ת"א) 010712/05 קאסה זנבה - ג.ה. מוקד סקיוריטי בע"מ, מיום 24.6.2008):

"יתר על כן,  גם אם היה התובע מסכים בכתב לקיזוז סכום זה אין אנו סבורים כי על בית דין זה להיעתר לקיזוז מעין זה. עסקינן בשכר עבודה אשר הזכאות לו הינה קוגנטית מכוח חוקי המגן ואיננה ניתנת לויתור...

אין זה מתקבל על הדעת כי כל עובד יהא חשוף לקיזוזים ולתביעות בגין נזקים אשר הוא גורם למעסיקו במהלכה הרגיל של עבודתו. לו היה מדובר ברשלנות חמורה או בנזק אשר נגרם בזדון, הרי שאז ניתן היה לקבוע כי המעביד זכאי לשיפוי בגין הנזק. אך במקרים בהם הנזק נגרם במהלך העבודה הרגיל ולכל היותר עקב רשלנות סבירה, אין כל הצדקה לחיוב העובד בסכומים אלו."

39. אשר על כן, אנו קובעים כי הסכומים האמורים נוכו משכרו של התובע בניגוד לחוק הגנת השכר ומורים לנתבעת להשיב לתובע סך של 5,630 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופת הניכוי.

תלושי משכורת פגומים

40. לטענת התובע, אשר עלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, הרכיבים המפורטים בתלוש השכר אינם משקפים את רכיבי השכר לאשורם והם נרשמו למראית עין בלבד, בהתאם לסעיף 24(ב) לחוק הגנת השכר הוא זכאי לפיצוי ומעמידו על סך 115,000 ₪ (5,000 ₪ * 23 תלושים). הנתבעת טענה כי אף אם יתברר שתלושי השכר לא נרשמו כהלכה, הרי שאין מדובר בעניין מכוון או מגמתי וכי מדובר בכל היותר בטעויות גרידא, אשר נעשו בתום לב ושמקורם ככל הנראה, בדיווח פנימי מוטעה בין מזכירות החברה לבין רואה החשבון.
41. סעיף 24(א) לחוק הגנת השכר קובע: "מעסיק חייב לנהל פנקס שכר ולמסור לכל עובד, בכתב, תלוש שכר"; בסעיף 24(ב) לחוק נקבע כי "פרטי השכר בפנקס השכר ובתלוש השכר יכללו את הפרטים המנויים בתוספת". בסע' 5 לתוספת נקבעו הפרטים אשר על המעסיק לציין בתלוש השכר. הוראת חוק זו לא נועדה לצרכים טכניים בלבד. מטרתה מהותית ביותר והיא לאפשר לעובד לוודא כי זכויותיו משולמות כדין. עבודתו של התובע במקום העבודה מבוצעת בתמורה לשכרו ולזכויות הנלוות, שהם רכיב משמעותי ביותר בחוזה העבודה, אם לא המשמעותי מכולם, לגבי חלק ניכר מהעובדים. חובת המעסיק לאפשר לעובד לוודא כי התשלום עבור זיעת כפיו מבוצע כדין, הינה מהותית ותתקיים רק כאשר תלוש השכר ישקף נאמנה את פירוט הזכויות המשולמות לעובד.
42. לנוכח עדותו הברורה של עלוה בעניין, עולה קיומו של פגם מהותי בתלושים, הן באשר לפירוט השעות והשעות הנוספות בהן עבד התובע והן באשר לזכויות הסוציאליות להן זכאי התובע במסגרת עבודתו. כעולה מהתוספת, באשר לשעות נוספות על המעסיק לפרט "...את סוג התשלום, את מספר היחידות שבעבורן שולם – אם הוא משולם לפי יחידות, ואת סכום התשלום". על המעסיק לפרט בתלושים כמה שעות מכל ערך (100%, 125%, 150%) ביצע העובד באותו חודש ומהו סכום התשלום לכל שורה כאמור. כל זאת לא נעשה בעניינו של התובע בתלושי השכר של התובע, לפחות עד לחודש 5/2014. בנוסף תלושי השכר עד מועד זה לא פירטו את השכר השעתי לו זכאי התובע, אלא שתחת "תעריף שעה" נרשם באופן סתמי "4,000". לבסוף התלושים הציגו למראית עין תשלום זכויות נלוות לשכר, בעוד שלמעשה מדובר היה בשכר עבודה במסווה.

רישום כאמור בתלושי השכר, לא זו בלבד שמונע מעובד לוודא כי זכויותיו משולמות לו כדין, אלא אף מטעה אותו באופן שעשוי לסכל את יכולתו לממש את זכויותיו, תוך סברה שגויה כי קיבל את זכויותיו הנלוות.

43. סעיף 26א לחוק הגנת השכר קובע את סמכות בית הדין לעבודה לפסוק פיצוי לדוגמא, שאינו תלוי בהוכחת נזק, ומטרתו העיקרית היא הרתעת מעסיקים (ע"ע (ארצי) 1242/04 עיריית לוד – דהן, מיום 28.7.05; ע"ע (ארצי) 33680-08-10 דיזינגוף קלאב בע"מ – זואילי, מיום 16.11.11) וכלשון הסעיף:

26א.  (א)  לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון בהליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה, והוא רשאי לפסוק פיצויים בשיעור שייראה לו בנסיבות העניין, נוסף על כל פיצוי או סעד אחר.

          (ב)     (1)  מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק לא מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר עד המועד האמור בסעיף 24(ג), בניגוד להוראות סעיף 24(א), או כי המעסיק מסר לעובדו, ביודעין, תלוש שכר שלא נכללים בו פרטי השכר ששולם לעובד, כולם או חלקם, בניגוד להוראות סעיף 24(ב), רשאי הוא לפסוק לעובד פיצויים שאינם תלויים בנזק (להלן – פיצויים לדוגמה), בשל כל תלוש שכר שלגביו פעל המעסיק כאמור;

             (2)  מצא בית הדין לעבודה כי המעסיק ביצע הפרה כאמור בפסקה (1) בשני חודשים לפחות בתקופה של 24 חודשים, חזקה היא כי המעסיק ביצע את ההפרה ביודעין, אלא אם כן הוכיח המעסיק אחרת;

             (3)  פיצויים לדוגמה כאמור בפסקה (1) יהיו בסכום שלא יעלה על 5,000 שקלים חדשים, ואולם רשאי בית הדין לעבודה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, לפסוק פיצוי בסכום אחר;

44. בבואנו להכריע בשאלת הפיצוי אותו מבקש התובע בגין הפגם בתלושי שכר, עומדות לנגדנו מחד העובדות הבאות: תלושי השכר נמסרו לתובע לאורך תקופת העסקתו באופן שוטף ושיקפו נאמנה את הסכומים ששולמו בפועל לתובע; מספר ימי העבודה הרשום בתלושי השכר שיקף את מספר ימי העבודה בפועל; בנוסף, לקחנו לתשומת ליבנו בפסיקת הפיצוי ברכיב זה, כי הנתבעת תיקנה דרכיה והחל מחודש 5/2014 תיקנה את מרבית הליקויים שהתובע עמד עליהם. בתלוש 5/2014 עוד טרם בוצע השינוי במלואו, אך לאחריו פורטו שעות עבודתו, נערכה חלוקה בין שעות בשיעור 125% ו-150% ונרשם בנפרד התשלום עבור זמן המתנה בין נסיעות. מנגד, מצאנו כאמור כי ב-16 תלושי שכר נפל פגם בפירוט שעות העבודה, התשלומים בגין שעות נוספות, וכן כי נרשמו רכיבי שכר כגון חופשה והבראה למראית עין, כאשר מדובר בפגם החוזר על עצמו לאורך תקופה ממושכת, אשר מקים חזקה כי מדובר בהפרה ביודעין. נציין, כי לא זו בלבד שהחזקה לא נסתרה, אלא שעדותו של רואה החשבון תומכת בקביעה כי ההפרה נעשתה ביודעין. באיזון בין השיקולים לכאן ולכאן כמפורט לעיל, אנו פוסקים לתובע פיצוי בסך 450 ₪ לכל אחד מהתלושים עד 5/14 ובסה"כ 7,200 ₪.

גמול שעות נוספות

45. התובע טען כי בחמישה מתוך שבעה ימים בהם עבד בשבוע, עבד לכל הפחות 12 שעות ביום. יום עבודתו החל ביציאה מביתו (שכן רכב ההסעות חנה בחניית ביתו) והסתיים בחזרתו הביתה בסוף היום. לטענתו, השעות שבין נסיעה לנסיעה נחשבות אף הן לשעות עבודה, שכן נדרשה זמינותו לנתבעת לאורך כל שעות היום, לצורך קבלת נסיעות נוספות שאינן הופיעו בסידור העבודה.
46. עוד טען התובע כי על הנתבעת לשלם לו עבור שעות המְתַָּנָה, בהם המתין לנוסעים לאחר שפיזר נוסעים אחרים באותו המפעל, וכן עבור המְתַָּנָה בשל "פקקים כבדים, זמני תדלוק, עיכובים מטעם הנוסעים, עיכובים בהוראת המעסיק והמתנה לתיקון הרכב במוסך" (סע' 22 לתצהירו). התובע מעמיד רכיב זה על סך 55,431 ₪ ביחס לכל תקופת העבודה. בסיכומיו, טען שגם השעות הנוספות אשר נרשמו בתלושי המשכורת עד 5/2014 הינן למעשה בעבור שעות רגילות, לפיכך, תיקן התובע את סכום תביעתו לסך של 85,272 ₪.
47. הנתבעת טענה כי התובע אינו זכאי לתוספת תשלום בגין שעות נוספות מעבר למה שכבר שולם לו, וכי התובע עבד במתכונת של עבודה בשעות מפוצלות, כאשר היה חופשי בין נסיעה לנסיעה לעסוק בענייניו הפרטיים כאוות נפשו. בנוסף לכך, התובע קיבל במספר מקרים תוספת המְתַָּנָה (אשר נרשמה לעיתים כ"בונוס" עמ' 31, ש' 15 ו- 22).
48. המחלוקת בין הצדדים מתמקדת אפוא בשאלת הגדרת יום העבודה, קרי האם יש לכלול את זמני הנסיעה מהבית אל העבודה ואת זמני ההפסקה בין הנסיעות, במסגרת יום עבודתו של התובע.
49. בעקבות תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע בסעיף 26ב לחוק כי על המעסיק מוטל נטל ההוכחה באשר לשעות עבודתו של העובד, כאשר אלו במחלוקת. סעיף 25  לחוק שעות עבודה ומנוחה, תשי"א-1951 (להלן – חוק שעות עבודה ומנוחה) קובע את חובת המעסיק לנהל פנקס שעות עבודה, בו יפורטו שעות העבודה של כל עובד בפועל, בין אם באמצעים מכאניים, דיגיטאליים או אלקטרוניים, כגון שעון נוכחות ובין אם ברישום ידני עליו יחתום העובד.
50. כאמור, התובע ערך רישום ידני בגין הנסיעות אשר ביצע, אותו הגיש לנתבעת בכל חודש. הנתבעת הציגה בפני בית הדין (בנספח ג' לבקשת הנתבעת מיום 20.12.2015; בנספח א' לתצהיר הנתבעת) חלק מהדוחות הידניים של התובע וכן דוחות מודפסים של הנתבעת (לחודשים שבין 11/2013 ועד 4/2014 בלבד), המפרטים את הנסיעות שביצע התובע בתקופה זו במסגרת עבודתו בנתבעת. לטענתה הדוחות המודפסים מולאו בזמן אמת על ידי סדרן העבודה.

מעיון בדוחות העבודה עולה כי הם כוללים את תאריך הנסיעה, שעת התחלה, מקום תחילת הנסיעה, יעד הנסיעה, סוג הרכב ועמודה בשם "זיכוי נהג" בה מפורטים סכומים הנעים בין 15 ₪ (לדוגמא, עבור בנסיעה בתוך יוקנעם) ל- 80 ₪ (לדוגמא, עבור נסיעה מעוספיה להרצליה). באשר לעמודת "זיכוי נהג" הסביר עלוה כי "זה כמה אני יכול לתת מקסימום לנהג כולל הבראה, חופשה, מקסימום שאני יכול לתת לנהג על הנסיעה הזו. מפה הפקידה גזרה את המספרים בטעות בתקופה הראשונה" (עמ' 25, ש' 3). יוער כי הדוחות הללו (הן הדו"ח הידני של התובע והן הדו"ח של הנתבעת) כוללים רשימה של נסיעות שביצע התובע, אולם הם אינם מפרטים את משך הנסיעה, שכן רשומה שעת תחילת הנסיעה ללא ציון שעת סיום הנסיעה, כך שלא ניתן בנקל לחשב את שעות עבודתו של התובע.

51. יחד עם זאת, לאחר שנתנו דעתנו למכלול העדויות והראיות שהובאו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה ביחס לרכיב השעות הנוספות להידחות בעיקרה. להלן נפרט קביעתנו.
52. שעות הנסיעה מהבית לעבודה ובחזרה – כאמור, התובע טען כי הוא זכאי לתשלום עבור שעות עבודה מרגע יציאתו מביתו ועד הגעתו למקום איסוף הנוסעים וחזרתו לביתו בסוף יום העבודה. טענה זו אינה מתקבלת לאור הפסיקה הקובעת כי בשונה מנסיעות התובע במהלך יום העבודה, הנחשבות לשעות עבודה רגילות, אין לראות בזמני נסיעות התובע מביתו למקום תחילת העבודה ובזמני נסיעותיו חזרה ממקום סיום העבודה לביתו, כזמן עבודה, שכן נפסק כי השעות בהן עשה עובד דרכו אל מקום העבודה, אינן שעות בהן "עמד העובד לרשות העבודה" כלשון החוק, ועל כן אינן מזכות בתשלום שכר ר' ע"ע (ארצי) 93/09 נפתלי בנקין – מדינת ישראל משרד החקלאות מיום 25.7.10 (אושר בבג"ץ 7954/10 נפתלי בנקין – בית הדין הארצי לעבודה מיום 9.11.10):

"כלל פסוק הוא, כי אין לכלול את הזמן בו נסע העובד ממעונו למקום עבודתו ובחזרה ממנה, כשעות עבודה המזכות בשכר. זאת מן הטעם שהעובד אינו עומד לרשות העבודה בעת הנסיעה [ע"ע 681/05 בון תור בע"מ - יעקב הרמתי, (לא פורסם) 6.11.2006; תב"ע מא/ 99-2 סלאח יוסף אלג'מאל – אל וו בע"מ, פד"ע יג 129 (להלן: עניין סלאח יוסף ג'מאל)]. זאת ועוד. בהיעדר הסכם קיבוצי, צו הרחבה, או חוזה בין הצדדים המורה כי זמן הנסיעה יחשב כשעות עבודה, וככל שהעובד בדרכו לעבודה אינו מסיע בעצמו עובדים למקום העבודה ומחזירם לביתם, אין הוא זכאי לשכר עבודה או גמול שעות נוספות בגין זמן זה [ראו בהתאמה: עניין סלאח יוסף אלג'מאל; דב"ע מד/ 143-3 חיים קיסר - צבן בע"מ, פד"ע טו 269]."

53. השעות שבין הנסיעות - הלכה היא, כי שעות העבודה הן השעות שבהן עומד העובד לרשות העבודה, כלומר השעות בהן העובד אינו חופשי לעשות כרצונו (דב"ע (ארצי) שן/3-84 מדינת ישראל – רון ראובן ואח', פד"ע כב' 433 (1990); דב"ע (ארצי) מה/22-3 "אגד" – אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ - יחזקאל ברנד פד"ע יז' 21 (1985), להלן – עניין אגד).

בעניין אגד נקבע כי שעות עבודה של נהג, הינן שעות הפעילות במסגרת תחום השעות שבהן עמד לרשות העבודה.

54. לפיכך, שעות המתנה של נהג הסעות, בין נסיעה לנסיעה, בהן לא הייתה לו אפשרות מעשית לעסוק בענייניו, ייחשבו ל'שעות עבודה', בעוד השעות בין נסיעות, בהן רשאי היה העובד לעסוק לעניינו, למנוחה או עריכת סידורים פרטיים, אינן נחשבות ל'שעות עבודה'.
55. על פי הנתבעת, שעות ההמתנה בין העבודות במהלך יום העבודה, נחלקות לשני סוגים: א) המתנה לזמן קצר במקרה של המתנה לנוסעים במהלך העבודה השוטפת (למשל בין פיזור לאיסוף מאותו מפעל), עומס תנועה או המתנה לתיקון הרכב במוסך. ב) המתנה לזמן ממושך בין נסיעה אחת לשנייה. הנתבעת הוכיחה כי כאשר היה מדובר בהמתנה מסוג א', שעות אלו שולמו לתובע במסגרת התשלום עבור שעות עבודה הרגילות, וכי החל מחודש 5/2014 לסדרן העבודה ניתנה הסמכות להוסיף לעובד עד 10 שעות המְתַָּנָה בחודש (עמ' 30, ש' 23 ו- 31. ראו גם עדות התובע בעמ' 17, ש' 15 ותלושי השכר לחודשים 6-8/14).

נבהיר עוד, שמכיוון שכעולה מדו"חות הנוכחות שהוצגו בפנינו, עבודתו של התובע פוצלה על פי רוב, בין נסיעות בוקר, אחר צהריים וערב, כאשר בין לבין היתה לתובע הפסקה ממושכת (ראו להלן), הרי שכאשר כללה הנתבעת את שעות "משמרת הבוקר", מתחילתה ועד סופה, יש בכך התחשבות גם בזמני ההמתנה הקצרים שבין הנסיעות (המתנה לנוסעים, המתנה לנסיעה הבאה).

56. כאשר היה מדובר בהמתנה מסוג ב', כלומר בזמן המתנה ארוך בין נסיעה לנסיעה (זמני הפסקה בין נסיעה לנסיעה), בו התובע היה פנוי לעיסוקו, הנתבעת לא שילמה שכר עבור זמן זה. עלוה העיד כי התובע עבד במתכונת של עבודה מפוצלת (עמ' 3, ש' 28): "התובע עבד בשלוש משמרות בוקר, צהריים וערב. בין לבין היה במנוחה. בבוקר התחיל לעבוד בשעה 6:40 היה לוקח משמרת, ממתין שם ומחזיר. ו]כ]שלא הי[ת]ה חזרה הוא קיבל עבור הזמן שהוא נהג וקיבל על זה שעה וחצי. המשמרת נגמרה בשעה 8:20. אח"כ בשעה 15:30 ועד 17:00-17:15. אחרי זה בשעה 22:50 וסיים בשעה 24:30. גם כשהוא לקח ולא הי[ת]ה לו חזרה, עבור הזמן הזה הוא כן קיבל." וכן בעמ' 29, ש' 3-9: "לשאלת ביה"ד האם הוא מקבל את השעות הרשומות בת/1 (מתייחס בתשובתו ליום 6.11.2013) באופן רצוף, אני משיב שלא. לשאלה, היכן יש פיצול, אני משיב, בבוקר הוא מתחיל בשעה 06:30 מקבל רצוף עד הפיזור של שעה 08:00 בבוקר בדסקל יוקנעם, שתי שעות עבודה, מפזר בדליה ושם הוא גם גר. בשעה 13:15 הוא צריך להיות בעומרים. הנסיעה מדליה לעומרים זה עד 20 דקות ואז יש לו עבודה משעה 13:15 ובמקרה הזה הוא עבד רצוף עד 18:00 באליאנס ואז חוזר ריק הביתה. אחרי זה יש לו הפסקה הוא לקח מעוספיה ליוקנעם והחזיר וזה לקח עוד 2 שעות. בסך הכל זה יוצא 9 שעות. לפי הדו"ח הוא קיבל 8.83 שעות. 8 שעות זה 100% והיתר זה שעות נוספות.".
57. עדותו של עלוה בנוגע לאופן חישוב שעות עבודתו של התובע והתשלום בגינן, הייתה סדורה ועקבית והטענה לעבודה מפוצלת לא נסתרה על ידי התובע. טענה זו עולה אף מהדו"חות שהתובע עצמו מילא בכתב ידו.
58. התובע טען באופן כללי לגמול שעות נוספות בהתאם למתכונת עבודה קבועה (סע' 30 לכתב התביעה המתוקן; סע' 28 לתצהירו) ולא ביסס את תביעתו על הנסיעות המפורטות בדו"חות, אלו שמילא בכתב ידו או אלו שהודפסו על ידי הנתבעת. על יסוד אותם דוחות אנו דוחים את טענת התובע למתכונת עבודה קבועה, שתחילתה בשעת יציאתו מהבית וסיומה בשעת חזרתו לביתו. התובע לא החסיר מתחשיביו זמני הפסקה ממושכים בין הנסיעות. לבסוף, התובע לא הצביע על מקרה בו היה זכאי לתוספת עבור שעות המתנה והנתבעת לא שילמה לו עבורן. יתרה מכך, השוואה מדגמית שערכנו בין דו"חות התובע לדו"חות הנתבעת, העלתה כי לפחות בחלק מהמקרים פירטה הנתבעת נסיעות רבות יותר מאלו שפירט התובע. כך לדוגמא ביום 3.11.13:

מכאן, שהתובע לא הצביע על נסיעות מסוימות אותן ביצע ועבורן לא קיבל תגמול. נציין כי עבור יום 3.11.13 הנ"ל קיבל התובע שכר עבור 9.83 שעות (נספח א' לתצהיר עלוה). על פי הטבלה לעיל, יום עבודתו של התובע החל בשעה 06:30 ועד 09:15 לערך; לאחר מכן 13:15 עד 17:30 לערך ולבסוף 22:40 עד 00:45 לערך (על יסוד הערכה המבוססת על מקומות הנסיעה וטענות הצדדים, שזמן סיום נסיעה הינו בממוצע כ-45 דקות לאחר תחילתה). חישוב סך שעות הנסיעה תואם את הסכום ששולם לתובע בפועל עבור יום זה.

בדיקות מדגמיות נוספות שערכנו הראו תוצאות דומות. נראה אפוא, כי עיקר המחלוקת בין הצדדים מתמקד בסוגיית הזמנים שבין הנסיעות, כאשר מדובר בפער זמנים המאפשר לתובע לנוח מעבודתו ולעסוק בענייניו ולא בזמני נסיעות שהנתבעת לא שילמה לתובע עבורן.

59. כאמור, על אף שבתלושי השכר לא באו לידי ביטוי רכיבי השעות הנוספות, כפי שצוין לעיל, הוכח בנספח א' לתצהיר עלוה כי הלכה למעשה, משכורתו של התובע חושבה בחלוקה לשעות בערך של 125% ושל 150%. יחד עם זאת, אף גרסת הנתבעת אינה חפה מטעויות: בהתאם להוראות חוק שעות עבודה ומנוחה, יש לבצע חישוב של השעות הנוספות על פי חישוב יומי ושבועי (דב"ע נד/242–3 אוריינט קולור בע"מ – ממן, פד"ע כה 541 (1993); עע 188/06 סמי בוג'ו נ' קל בניין, מיום 28.11.10). לפיכך, לא די בתשלום שעות נוספות יומיות, אלא שכאשר עבד התובע מעבר למכסת השעות השבועית (43, נכון לתקופת העבודה הנדונה), זכאי העובד לתשלום גמול שעות נוספות כבר מהשעה הראשונה החורגת מהתחום השבועי. כך, כאשר עבד התובע בשבוע שבין ראשון 3.11.13 לשישי 8.11.13, למעלה מ-43 שעות, הרי שכבר השעה הראשונה הבאה, צריכה להיות משולמת כשעה נוספת (שעתיים ראשונות לאותו יום בערך של 125% והשעות הבאות באותו יום בערך של 150%). בשבוע הנזכר לעיל, עבר התובע את מכסת השעות השבועיות שלו כבר ביום חמישי ולכן כל שעות עבודתו בימי שישי ושבת לאחר מכן, היו צריכות להיות משולמות כשעות נוספות (וזאת בנוסף לתשלום גמול עבור עבודה במנוחה שבועית). בפועל שעות עבודתו של התובע ביום שישי שולמו בערך של 100% בלבד ושעות עבודתו של התובע ביום שבת שולמו בערך של 150% בלבד, המבטא רק את גמול המנוחה השבועית.

זאת ועוד, בשני מקרים הנתבעת שילמה לתובע תשלום בערך שעה רגילה, עבור מספר שעות החורג מהמכסה החודשית למשרה מלאה (186): בחודש 1/14 שולמו לתובע 198 שעות רגילות ובחודש 3/14 שולמו לתובע 194 שעות רגילות.

60. נחזור לנפקות הדברים, בהמשך דברינו.

עבודה ביום המנוחה השבועי

61. עובד זכאי ליום מנוחה שבועי בן 36 שעות רצופות לפחות (סעיף 7(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה) והעסקתו ביום המנוחה השבועי אסורה, אלא אם הותרה כדין (סע' 9 לחוק). בין אם מדובר בהעסקה מותרת ובין אם לאו, עבודה בשבת מזכה את העובד בגמול נוסף בשיעור 50% מעבר לשכרו הרגיל (סע' 17א(1) לחוק).
62. התובע טען כי עבד 7 ימים בשבוע ולא זכה ליום מנוחה שבועי. נוסף לכך, הנתבעת לא שילמה לו גמול נוסף עבור עבודתו בשבת. לפיכך טוען התובע כי זכאי לסך של 25,536 ₪ בגין עבודה בשבת לפי הפירוט שלהלן:

4 שעות שבת * 2 שבתות בחודש * 32.25 ₪ * 150% = 387 בחודש.

7 שעות שבת * 2 שבתות בחודש * 32.25 * 150% = 677 ₪ בחודש.

ובסה"כ 1,064 ₪ * 24 חודשים = 25,536 ₪.

לחלופין, טען התובע (בסעיפים 37-41 לתצהירו), כי על הנתבעת לפצותו בגין עבודה ביום המנוחה בסך 76,312 ₪, לפי חישוב שערך בהתאם לדוחות החלקיים אותם הגישה הנתבעת ביום 14.12.2015. חישוביו של התובע מסתמכים על הטענה לשכר בסיס בסך 6,000 ₪ וכוללים למעשה את התחשיב להפרשי שכר יסוד, אותו כבר דחינו לעיל.

63. מטרתו של חוק שעות עבודה ומנוחה היא לאזן באופן ראוי בין שעות העבודה ושעות המנוחה של העובדים ולהגן על העובדים מפני עבודה בשעות ארוכות ומרובות. המנוחה השבועית תכלול: לגבי יהודי – את יום השבת. לגבי מי שאינו יהודי – את יום השבת או את היום הראשון או את היום השישי בשבוע, הכל על פי המקובל עליו כיום המנוחה השבועית שלו. הסכמת העובד לעבוד ביום המנוחה השבועי אינה מאיינת את האיסור החל על המעסיק ובוודאי שאינה פוטרת אותו מתשלום הגמול הנוסף בגין העסקת העובד במנוחתו השבועית.
64. במקרה דנן, בהיעדר טענות אחרות ובהיעדר הסכם עבודה, או הודעה לעובד - יש להניח כי יום המנוחה השבועי של התובע, הוא זה המוגדר כברירת המחדל בחוק – קרי יום השבת.
65. עלוה טען בפנינו כי לעובדים ניתן יום מנוחה אחד בשבוע, אך לא מצאנו בסיס לעדותו זו. דו"חות הנסיעות (החלקיים) של התובע מעידים על עבודה במשך כל החודש ללא יום מנוחה, למעט לעיתים רחוקות, ודאי שלא יום מנוחה קבוע.
66. אמנם אין חולק כי התובע שובץ לעבודה בשבתות על פי בקשתו ועל מנת להגדיל את משכורתו (עמ' 14 ש' 26 – 34), אך אין בכך כדי לאיין את הבחינה האם התובע קיבל את הגמול על פי חוק בגין העבודה ביום המנוחה השבועי.

עיון בדו"חות השעות אותם הציגה הנתבעת (נספח א' לתצהיר עלוה) מלמד כי הנתבעת שילמה לתובע עבור עבודתו בימי השבת גמול נוסף בשיעור 50% מעבר לשכרו הרגיל. כך לדוגמא, ביום שבת, 5.1.13 עבד התובע שעה אחת שערכה הרגיל הוא 24 ₪ וקיבל עבור 36 ₪. חישוב סך השכר המגיע לתובע עבור חודש ינואר 2013, עבור שעות רגילות (188.5), שעות נוספות בשיעור 125% (24.33) ושעות נוספות בשיעור 150% (15.67) מביא לתוצאה של 5,818 ₪, כאשר השכר שקיבל באותו חודש עמד על סך 6,000 ₪ (בשים לב לאישור הנתבעת שכלל התשלומים המפורטים בו הינם עבור שכר עבודה).

67. יחד עם זאת, נפלו מספר פגמים בדו"חות הנתבעת וכפועל יוצא בתחשיבי השכר ששולם לתובע:

א.           לא כל שעות העבודה של התובע, על פי דו"חות פירוט הנסיעות של הנתבעת (נספח ד' לתצהיר עלוה), מקבלות ביטוי בדו"ח פירוט התשלום (נספח א' לתצהיר עלוה). כך לדוגמא, בחודש 11/2013:

כלומר, עבור נסיעות שביצע התובע ב-16.11.13 לא שולם לו שכר כלל.

ב.           שעות השבת שולמו לתובע על פי תעריף של 150%. תעריף זה הינו המינימלי לשעות עבודה במנוחה שבועית, אך כאמור כאשר שבוע העבודה של התובע חורג מ-43 שעות, יש לשלמן גם כשעות נוספות, דהיינו 2 שעות ראשונות ליום בערך של 175% והיתר (לאותה שבת) בערך של 200%. כך, מיום ראשון 3.11.13 ועד יום שישי 8.11.13 עבד התובע למעלה מ-43 שעות ולפיכך, שעות השבת בהן עבד ב-9.11.13 היו צריכות להיות משולמות לו בערך של 175% (2 השעות הראשונות) ו-200% (0.83 השעה האחרונה).

סיכום ביחס לגמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית

68. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי במהלך תקופת עבודתו חושבו שעות עבודתו של התובע בהתאם לנסיעותיו בפועל, לרבות זמני המתנה קצרים, כאשר בדין לא שולם לו עבור זמני המתנה ממושכים בין נסיעות. יחד עם זאת, נוכחנו כי הנתבעת לא הקפידה על תשלום גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית, במלואן. בנוסף, נוכחנו כי במקרה אחד לא שולם לתובע שכר עבור נסיעות שביצע (16.11.13), זאת בהתאם לדו"ח הנסיעות של הנתבעת.
69. בשים לב לכך שלא ניתן לחשב בשלב זה באופן מדויק את התשלומים להם זכאי התובע, שכן הנתבעת הציגה בהליך דו"חות נוכחות ל-5 חודשים בלבד וממילא מי מהצדדים לא ערך חישוב התואם את דו"חות הנוכחות ובשים לב לכך שנטל ההוכחה מוטל על הנתבעת, בהעדר דו"חות נוכחות כדין (סע' 26ב לחוק הגנת השכר), אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע את ההפרשים הבאים:

א.           עבור 333.43 שעות שבת בהן עבד התובע במהלך תקופת עבודתו, מהן 102.42 שעות ממאי 2014 ואילך (אז עלה שכרו ל-25 ש"ח לשעה) ועל יסוד הקביעה כי שעות השבת בוצעו לאחר השלמת מכסת שעות שבועיות מלאה, תשלים הנתבעת לתובע הפרש גמול כדלקמן:

102.42 שעות * 25 ₪ * 0.25 = 640.125 ₪.

231.01 שעות * 24 ₪ * 0.25 = 1,386.06 ₪.

בסה"כ 2,026 ₪.

ב.           עבור 20.91 שעות עודפות (מעבר ל-186 חודשיות) בחודשים 1/14, 3/14 גמול בשיעור 25%, בסך 125 ₪.

ג.            עבור 2 נסיעות בשבת 16.11.13, שוות ערך לכשתי שעות נסיעה סה"כ במכפלת 24*1.75, בסה"כ 84 ₪.

ד.           בהעדר דו"חות עבודה ליתר חודשי העבודה ומשנוכחנו כי לפחות בחודש אחד החסירה הנתבעת מהתובע 2 שעות עבודה בשבת, אנו מחייבים אותה לשלם לו פיצוי בגין 2 שעות עבודה בשבת לחודשים בגינם לא הוצג דו"ח עבודה, בסך 84 ₪ לחודש * 19 חודשים = 1,596 ₪.

70. אנו מחייבים אפוא את הנתבעת לשלם לתובע בגין גמול שעות נוספות ועבודה במנוחה שבועית סך של 3,831 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מאמצע התקופה (1.1.14) ועד התשלום בפועל.

עבודה בחגים

71. בהתאם לסע' 18א(א) לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש"ח-1948:

"שבת ומועדי ישראל – שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, ראשון ושמיני עצרת של סוכות, ראשון ושביעי של פסח וחג השבועות – הם ימי המנוחה הקבועים במדינת ישראל."

72. סע' 7 לצו ההרחבה – הסכם מסגרת 1995 (י"פ 4895 התש"ס, 4002), קובע:

"עובד לאחר 3 חודשי עבודה במקום העבודה שלא נעדר מהעבודה סמוך ליום החג (יום לפני החג ויום אחרי החג), אלא בהסכמת המעביד, יהיה זכאי לתשלום מלא בעבור 9 ימי חג (2 ימי ראש השנה, יום הכיפורים, 2 ימי סוכות, 2 ימי פסח, חג שבועות ויום העצמאות.

עובד לא יהיה זכאי לימי חג החלים בשבת."

73. סע' 9 לחוק שעות עבודה ומנוחה אוסר על העסקת עובדים בימי המנוחה שלהם.
74. הלכה היא כי:

"התשלום עבור חגים, מכח ההסכם הקיבוצי, הינו תשלום המגיע לעובד עקב עבודתו, ולא עבור עבודתו, באשר הנחה היא שאין העובד עובד ביום חג.

אם עבד העובד ביום חג, כגירסת המעבידה, זכאי הוא לתשלום עבור אותו יום כיום עבודה, בצרוף הגמול עבור עבודה בחגים, כנקוב בחוק או בהסכם הקיבוצי, וזאת מבלי לפגוע בזכותו לתשלום עבור יום החג עצמו..."

(דב"ע מג/91-3 מולה נוהד - חברת אל-וו בע"מ פד"ע טו, 163, 167 (1984)).

75. לטענת התובע, הנתבעת לא שילמה לו גמול נוסף עבור עבודתו בחגים, בהתאם לסעיף 17 לחוק שעות עבודה ומנוחה. התובע טוען ל- 9 ימי חג בשנת 2013 ו- 8 ימי חג בשנת 2014. משכך הוא תובע עבור עבודתו ב-17 ימי חג סך של 6,579 ₪ (17 ימים * 8 שעות * 32.25 ₪ * 150%) ובקיזוז 700 ₪ אשר שולמו לו בגין עבודה בימי חג וסה"כ 5,879 ₪. פירוט ימי החג בהם עבד התובע לטענתו נמסר בסע' 62 לסיכומיו. הנתבעת לא הציגה כאמור דו"חות נוכחות לכל תקופת העבודה, אלא עבור 5 חודשים בלבד.
76. הנתבעת מנגד, טענה כי התובע עבד בהתאם לבקשתו בחגים היהודיים וקיבל בגין עבודתו זו שכר בשיעור 150%. בנוסף טענה הנתבעת כי ישנם ימי חג בהם התובע לא עבד בהם ועל אף זאת דורש תמורתם: בראש השנה ויום כיפור בשנת 2013 וכן ביום כיפור וחג הסוכות בשנת 2014.
77. אין חולק כי התובע ביקש מהנתבעת לשבצו לעבודה גם בחגים, והנתבעת אכן שיבצה אותו לעבודה בימים אלו. משכך, הרי שהתובע זכאי אך ורק לתשלום עבור עבודתו בחג ולא לתשלום נוסף (ע"ע (ארצי) 300360/98 נחום צמח - ש.א.ש קרל זינגר צפון (1986) בע"מ, מיום 30.4.2002). הנתבעת אינה חולקת על כך שלתובע זכאות לגמול נוסף בשיעור 50% בגין שעות עבודתו בחג. עם זאת, מעיון בדוחות הנתבעת עולה כי תוספת של 50% בשכר המשולם שולמה רק בימי שבת ולא בימי חג. כך גם עולה מעדותו של עלוה (עמ' 29, ש' 29-עמ' 30 ש' 8):

"ש.        התובע טען שעבד בחגים. לדוגמא, 21/4/14 היה פסח וביום 6/5/14 היה יום העצמאות. לפי הדו"חות האלה המודפסים של טבלת האקסל אני רואה שהוא כן עבד בימים האלה. אתה יכול להגיד לי איפה בתלוש הוא קיבל גמול חג כי לפי זה הוא קיבל את זה כשעות רגילות.

ת.           אנחנו משלמים ימים רגילים והוא מקבל את החג בנפרד.

ש.          הוא קיבל את התוספת של החג?

ת.           בחודש 4/11. אבל הוא קיבל את ה- 100% שלו ובנוסף הוא קיבל את התשלום על החג.

ש.          תראה לי איפה זה מופיע? 6/5/14 הוא עבד, רשום פה 5 שעות שהוא עבד. אני לא רואה פה שום חג?

ת.           מה שפספסנו שילמנו בתלוש של דצמבר 2014.

ש.          איפה יש חג בתלוש האחרון של דצמבר 2014?

ת.           אין."

78. הוכח אפוא כי עבור ימי חג הנתבעת שילמה לתובע שכר עבודה כשעות רגילות ונמנעה מלשלם לו את התוספת הקבועה בחוק עבור ימים אלו מתחילת עבודתו ועד לחודש 5/2014.
79. אשר לטענת הנתבעת כי התובע לא עבד בחגים מסוימים, התובע העיד ועדותו זו מהימנה בעיננו כי עבד בחגים הללו "ביום כיפור בשנת 2013 – אני עבדתי את כל יום כיפור בתחנת כוח חשמל בחדרה. הייתי שם רכב תורן. וזה אומר לפני כניסת החג ועד יציאת יום כיפור הייתי צמוד שם כל השעות של כיפור. נתנו לי צ'אקלקה לשים על האוטו ולנסוע. וזה מה שהיה. ביחס לכיפור השני וחג סוכות – איפה שהוא דרש ממני ללכת הלכתי." (עמ' 15, ש' 28).

מכל מקום כאמור, הנתבעת לא הציגה בפנינו דוחות נוכחות לכל תקופת העבודה מהם ניתן יהיה ללמוד על נכונות טענתה. בשים לב לכך שנטל ההוכחה בעניין זה מוטל על כתפיה (סעיף 26ב לחוק הגנת השכר), הרי שאנו מקבלים את גרסת התובע, העולה ממילא מדוחות הנוכחות שכן הוצגו בפנינו ולפיהם התובע עבד לעיתים רבות גם 7 ימים בשבוע.

באשר לסכום ששולם לתובע בגין דמי חגים: 300 ₪ בחודש 10/14 ו-400 ₪ בחודש 4/14, הרי שנוכח עדויותיה המפורשות של הנתבעת, רק התשלום בחודש 10/14 משקף תשלום עבור עבודה בחגים, כאשר התשלומים לפני 5/14 משקפים תשלום שכר עבודה רגיל ובשעות נוספות, בלבד. לפיכך, נפחית מסכום הזכאות 300 ₪.

80. לפיכך, אנו קובעים כי על הנתבעת לשלם לתובע גמול עבור עבודה בימי חג בסך 960 ₪, לפי החישוב הבא: (10 ימים * 8 שעות * 24 ₪ * 50%) = 960 ₪ + (7 * 8 * 25 ₪ * 50%) = 700 ₪, בקיזוז 300 ₪, ובסה"כ 1,360 ₪, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מאמצע תקופה העבודה.

פדיון חופשה

81. לטענת התובע, הואיל ועבד 7 ימים בשבוע, הוא זכאי ל- 14 ימי חופשה בשנה הראשונה לעבודתו וכן ל- 14 ימי חופשה בשנה השנייה לעבודתו. סה"כ טוען התובע לזכאותו בעבור 28 ימי חופשה בסך 6,424 ₪ (לפי חישוב של 6,000 ₪ לחודש) ובניכוי 800 ₪ אשר שולם לו בתלוש שכר לחודש 12/2014 כפדיון חופשה ובסה"כ 6,424 ₪.
82. לטענת הנתבעת בהתאם להיקף עבודתו בנתבעת, זכאי היה התובע לכל היותר לתשלום בעבור 23 ימי חופשה, כאשר במהלך עבודתו וכן במסגרת גמר חשבון שולם לתובע דמי חופשה ביתר בסך 4,600 ₪ (200 ₪ * 23 ימי חופשה).
83. סעיף 26 לחוק חופשה שנתית, התשי"א – 1951 (להלן – חוק חופשה שנתית), מחייב את המעסיק לנהל פנקס חופשה, שבו יירשם בין היתר "מועד החופשה שניתנה" (תקנה 1(4) לתקנות חופשה שנתית (פנקס חופשה), התשי"ז – 1957). מכאן, שנטל הראיה לכך שמלוא החופשה ניתנה לעובד היא על המעסיק, אשר כאמור חייב על פי חוק לנהל פנקס חופשה (דב"ע לג/3-65 יהודה פרחי – עדנה אשל, פד"ע ה 113 (1973)).
84. הנתבעת לא הציגה בפנינו פנקס חופשה כאמור ולא הצביעה על ימים בהם נטל התובע חופשה וקיבל עבורם שכר. ככל ש"פדתה" הנתבעת את חופשתו של התובע בתשלום כספי, תוך כדי תקופת העבודה, אין בכך כדי לפטור אותה מחובתה לשלם לעובד פדיון חופשה עם סיום תקופת עבודתו, משלא הוכח כי ניצל בפועל את זכותו לימי חופשה (ע"ע (ארצי) 324/05 ריבה אצ'ילדייב – עמישב שרותים בע"מ, מיום 27.3.2006).. בנוסף, כאמור, רואה החשבון של הנתבעת הודה כי עד למאי 2014 בוצע רישום פיקטיבי של ימי חופשה ואף לא בוצע רישום לצבירת ימי החופשה כדין.
85. נוכח האמור, משלא הוכח כי התובע נטל חופשה כלל במהלך תקופת עבודתו, הרי שהוא זכאי לפדיון חופשה עבור כל תקופת עבודתו, מבלי לקחת בחשבון את הסכומים המצוינים בתלושי השכר, למעט הפדיון בתלוש האחרון. בשים לב לכך שנוכחנו שהתובע עבד במשרה מלאה, הרי ששכרו החודשי האחרון הינו 4,650 ₪ ולפיכך ערך יום חופשה הינו 155 ₪. בשים לב לתקופת העסקתו של התובע, 24 חודשים, הוא זכאי ל- 24 ימי חופשה בסך 3,720 ₪ מהם שולמו 800 ₪ ולפיכך זכאי התובע לפדיון ימי חופשה בסך 2,920 ש"ח, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה ממועד סיום העבודה.

חוסר בהפרשות לפנסיה

86. התובע טען כי הנתבעת לא הפרישה עבורו את מלוא הכספים לקרן הפנסיה. לאור זאת, טוען התובע כי על הנתבעת לפצותו בסך של 6,093 ₪ כדלהלן:

סה"כ שכר לשנת 2013: 72,000 ₪ (6,000 * 12) * 5% חלק מעסיק = 3,600 ₪. סה"כ שכר לשנת 2014: 72,000 ₪ * 5.833% (חלק מעסיק) = 4,200 ₪ ובסה"כ 7,800 ₪. 

87. הנתבעת טענה כי הפרישה עבור התובע במהלך תקופת עבודתו את מרכיב הגמל והפיצויים בקופה על שמו בחברת ביטוח מגדל. על פי נספח א' שצורף לסיכומיה, עולה כי נכון ליום 30.11.2015 בקופת התובע נצברו 3,465 ₪ בגין פיצויים ו- 1,960 ₪ בגין גמל מעביד. ובסה"כ 5,425 ₪. ביום 31.12.14 הנתבעת נתנה הוראה ל"מגדל חברה לביטוח" להעביר לתובע את כספי הפיצויים והתגמולים שהצטברו מתקופת עבודתו בנתבעת (נספח ג' לתצהיר עלוה).
88. התובע לא הציג בפנינו דו"ח של קרן הפנסיה/חברת הביטוח, אשר יעיד על ההפרשים הנטענים ולא הפנה לתלוש משכורת מסוים, ממנו עולה כי ההפרשות בוצעו שלא כדין. טענת התובע בסיכומיו כי נטל ההוכחה הוא על הנתבעת הינה שגויה, מקום בו נוכחנו כי בוצעו הפרשות בפועל.
89. אין בידינו לשלול את טענת התובע כי קיימים הפרשים ברכיב זה (בין היתר לאור זאת שלכאורה רק מתלוש 9/13 החלו לבצע הפרשות ומנגד לא ברור אם הן הושלמו בהמשך), יחד עם זאת, בהעדר ראיות מספקות לקביעת ההפרשים החסרים בקרן הפנסיה, אין לנו אלא לדחות את התביעה.

פיצוי בגין אי מסירת הודעה על תנאי העבודה

90. התובע עותר לפיצוי בסך 7,500 ₪, בגין אי מסירת מידע אודות תנאי העסקתו על פי הקבוע בחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה), תשס"ב-2002 (להלן – חוק הודעה לעובד).
91. חוק הודעה לעובד מחייב מעסיק למסור לעובד המועסק אצלו, לא יאוחר משלושים ימים מהיום שהעובד התחיל לעבוד אצלו, הודעה בכתב שבה יפרט את תנאי העבודה של העובד לפי הוראות החוק ובכלל זה תאריך תחילת העבודה. אשר לתכלית החוק, נפסק על ידי בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 154/10 קלרה שניידר - ניצנים אבטחה בע"מ, מיום 03.05.2011 כדלקמן:

"הדרישה למסור לעובד הודעה בכתב על תנאי עבודתו אינה עניין טכני, אלא מהווה חלק מהחובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת ביחסי העבודה. בין תכליותיה – ליידע את העובד באופן שקוף ומלא על כל תנאי עבודתו; לייתר אי הבנות או סימני שאלה ביחס לתנאי העבודה; ולמנוע מחלוקות משפטיות לגבי תנאי העבודה המוסכמים."

92. עוד נפסק בע"ע (ארצי) 300162/96 בתי מלון פנורמה בע"מ – וואיל סנדוקה ואח', מיום 1.6.2004) כך:

"יש להבין את החשיבות והמשמעות של החובות הרישומיות, כתנאי להגשמת ערכים מהותיים החורגים מעבר לאכיפה של זכויות ברמה הפרטנית, לרבות ערכים של שוויון כלכלי, צדק חלוקתי, הנגשה שוויונית ומעצימה של מנגנוני האכיפה ואמצעי אכיפה של זכויות עובדים לאוכלוסיות עובדים מוחלשות והפחתה של תחרות שאינה הוגנת בין מעסיקים." ע"פ (ארצי) 29785-07-13 א. דינמיקה שרותים 1990 בע"מ נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.05.2017) "חוק הודעה לעובד, בהיותו שייך לאותם הסדרים נורמטיביים המטילים על המעסיק חובות רישומיות, שם דגש מיוחד על כמה מהתכליות העומדות מאחורי הסדרים אלה שעניינן - אכיפה יעילה ושוויונית של זכויות מהותיות; ביסוס יחסים של שקיפות ואמון בין העובד למעסיק; מניעת התדיינויות משפטיות מיותרות, שהינן פועל יוצא של מחלוקות בנוגע לתנאי העבודה המוסכמים וכן, סיוע לעובדים למצות את זכויותיהם באופן יעיל, במקרה של מחלוקת המתעוררת בהליך משפטי באשר לתוכנו של הסכם העבודה. זאת משום שהפרת החובה ליתן הודעה מעבירה את הנטל אל כתפי המעסיק לסתור את טענות העובד בקשר לתנאי העבודה".

93. עלוה אישר בסע' 18 לתצהירו וכן בפני בית הדין, במסגרת הדיון המוקדם כי לא נמסרה לתובע הודעה על תנאי עבודתו: "לא חתמנו על הודעה על תנאי עבודה, הסיכום היה בעל פה שהוא עובד לפי שעות, 24 ₪ לשעת עבודה ואח"כ זה עלה ל- 25 ₪" (עמ' 2, ש' 32). בחקירתו הנגדית שינה עלוה גרסתו (עמ' 20, ש' 3-4, ש' 10-11). הנתבעת ניסתה ליישב את שינוי הגרסה בסיכומיה (בסע' 17) בטענה של חוסר תיאום בין מנהל הנתבעת לבין רואה החשבון. מעבר לעובדה כי מדובר בשינוי גרסה על ידי אותו עד, דבר המעמיד בספק את נכונות דבריו, ממילא לא הוצגה בפנינו הודעה לעובד שנמסרה לתובע. לפיכך, אנו קובעים כי לתובע לא נמסרה הודעה לעובד. יתרה מכך, אנו קובעים כי תנאי עבודתו של התובע לא היו ברורים מלכתחילה, כפי שנוכחנו לעיל אף לא השתקפו כיאות בתלושי השכר ולפיכך, אנו מייחסים חומרה יתרה למחדל הנתבעת במסירת הודעה לעובד לתובע.
94. בהתאם לאמור לעיל, מאחר והוראת חוק הודעה לעובד לא קוימה ובשל כך אף נתגלעה המחלוקת באשר לאופן חישוב שכרו של התובע ולאור הכשלים בתלושי השכר, אנו קובעים כי על הנתבעת לפצות את התובע בסך של 3,000 ₪.

נסיבות התפטרותו של התובע

95. כאמור לעיל, ביום 23.12.2014 הגיש התובע את מכתב התפטרותו לנתבעת (ת/1) ואשר תוכנו מובא כדלהלן:

"לכבוד חברת עמל הסעות ותיור

הנדון: סיום עבודתי בחברה בסוף חודש דצמבר בתאריך 31-12-2014.

א – השיחה שהיתה עם מר שריף מנסור מזכיר החברה.

ב – מרכיבי השכר ששולמו במשך תקופה ארוכה לא מדויקים ולא נכונים שאני דיברתי אתכם כל הזמן לצערי לא התייחסת לנדון.

ג – מיותר לציין מה אני נתתי לכם במשך שנתיים.

      לכן אני נאלץ לפרוש מהעבודה בסוף חודש דצמבר בתאריך 31-12-014.

בברכה

פואד חלבי"

96. התובע התפטר לטענתו מעבודתו בלית ברירה, בנסיבות בהן לא ניתן היה לדרוש ממנו להמשיך לעבוד אצל הנתבעת וכן בשל הרעת תנאים מוחשית. לטענתו, הנתבעת הפרה את הוראות חוקי העבודה, בכך שלא שילמה לו כדין עבור שעות נוספות, עבודה בימי שבת וחג, דמי חופשה, לא ביצעה עבורו הפרשות לפנסיה, ואף לא שילמה לו את שכרו כפי שסוכם, זאת על אף שהלין בפניה פעמים רבות אודות תנאי העסקתו ודרש את תיקונם. בשל נסיבות אלו יש לראותו כמי שהתפטר בדין מפוטר ובהתאם לכך, טוען התובע לזכאותו לרכיב פיצויי פיטורים בסך 12,000 ₪ (2 משכורות * 6,000 ₪).
97. כך העיד התובע באשר לנסיבות סיום העסקתו (עמ' 4, ש' 14-23):

"במשך שנתיים עבדתי בחברה הזו ונתתי את כל כולי לחברה הזו. אני הייתי זמין כל הזמן. אפילו בין לבין מה שהוא אומר, תמיד הייתי זמין ונעניתי ואף פעם לא אמרתי לא. כל הזמן באתי וביקשתי ואמרתי שמגיע לי יותר. אני מפרנס 7 נפשות ואני רוצה לעבוד ואני רוצה לקחת פרנסה הביתה. כל הזמן היו אומרים לי חודש הבא, לא קיבלנו מספיק, ואני לא יכולתי להמשיך לעבוד יותר כי נחנקתי. אני כתבתי את המכתב ומסרתי אות[ו] ביום 23/12. בתאריך 24/12/15 (צ"ל 24/12/14) הוא התקשר אלי ואשתי הייתה לידי, ואמר לי שאני אבוא אליו למשרד כדי לדבר ואני אמרתי לו שאם זה בקשר להמשך העבודה אני סיימתי את העבודה והוא אמר לי תחזיר את המפתחות. הלכתי והחזרתי את האוטו והמפתחות והלכתי הביתה.

אני לא רציתי לדבר איתו, כי במשך שנתיים ניסיתי לדבר איתו המון פעמים וכל הזמן אמרו לי חודש הבא חודש הבא."

זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים

98. המקור הנורמטיבי לטענתו של עובד הטוען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורים חרף העובדה שהתפטר, הינו סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1953 (להלן - חוק פיצויי פיטורים) אשר זו לשונו:

"התפטר עובד מחמת הרעה מוחשית בתנאי העבודה או מחמת נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו, רואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים".

99. הסעיף קובע שתי חלופות להתפטרות בדין מפוטר: האחת, כי התפטרותו של העובד הינה בעקבות הרעה מוחשית בתנאי העבודה, והשנייה, כי התפטרותו נבעה בעקבות נסיבות אחרות ביחסי העבודה. במקרה שבפנינו, החלופה הראשונה, הרעה מוחשית בתנאי העבודה אינה מתקיימת, שכן התובע אינו טוען כי תנאי עבודתו שונו, אלא לטענתו, הנתבעת פגעה בזכויותיו הקוגנטיות מתחילת עבודתו ושכרו שולם לו בחסר ולא על פי הסיכום עימו. באשר לחלופה השנייה, טוען התובע כי 'הנסיבות האחרות' הן למעשה אותן זכויות סוציאליות, אשר נמנעו ממנו בתקופת עבודתו בנתבעת.
100. הנטל להוכחת טענת התפטרות בגין הרעה מוחשית בתנאי העבודה או בשל נסיבות אחרות שביחסי עבודה, מוטל על העובד (דב"ע (ארצי) לג/3-58 האוניברסיטה העברית ירושלים – בתיה מינטל, פד"ע ה 65). על עובד המבקש להוכיח זכאותו לפיצויי פיטורים מכוח סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, להוכיח כל אלו:

"ראשית, עליו להוכיח כי אכן הייתה "הרעה מוחשית בתנאי העבודה" או 'נסיבות אחרות שביחסי עבודה לגבי אותו העובד שבהן אין לדרוש ממנו כי ימשיך בעבודתו'; שנית, עליו להוכיח כי התפטר בשל כך ולא מטעם אחר, דהיינו, עליו להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין ההתפטרות לבין ההרעה או הנסיבות הללו; שלישית, עליו להוכיח כי נתן התראה סבירה למעביד על כוונתו להתפטר והזדמנות נאותה לתקן את ההרעה או את הנסיבות ככל שהיא ניתנת לתיקון. לתנאי השלישי קיים חריג, לפיו אי מתן התראה לא ישלול את הזכות לתשלום פיצויי פיטורים כאשר ברור כי המעביד אינו יכול או אינו מתכוון לפעול לתיקון ההרעה המוחשית או הנסיבות, או במקרים בהם תנאי עבודתו של העובד נחותים מתנאי העבודה על פי הוראות החוק במידה ניכרת.  [דב"ע (ארצי) שנ/10 - 3  כהן – הלר פיסול ותכשיטים בע"מ, פד"ע כא 238; ע"ע (ארצי) 354/07 אחים אוזן-חברה לבנייה פיתוח וייזום בע"מ – ולי טקין ואח', ניתן ביום 27.1.2012 וההפניות שם]."

(ע"ע (ארצי) 26706-05-11 חיים שבתאי - טכנובר בע"מ, מיום 10.6.13).

101. התובע טען בתצהירו וחזר על כך בעדותו, כי פנה למזכיר החברה מספר פעמים באשר לפגמים במשכורתו ולתנאי עבודתו, אולם פניותיו לא נענו (עמ' 11, ש' 7-16):

"ת. אני ציינתי במכתבי שהשיחה הייתה עם שריף מנסור מזכיר החברה שציינתי בפניו מספר פעמים ולכן כל הזמן היו הבטחות ושום דבר לא נענה. אני ציינתי כל הזמן שאני עובד ולא מקבל עבור שעות נוספות, עבור שבתות, עבור חגים. הייתי עובד 24 שעות וכל הזמן הייתי זמין ונתתי את הנשמה שלי בעבודה. בעל הבית יודע את זה טוב מאוד, אני דיברתי עם שריף.

ש. מתי דיברת עם שריף?

ת.  כל הזמן דיברתי איתו. במיוחד אני אציין במשך התקופה האחרונה של שלושה חדשים אני כמעט כל שבוע שבועיים הייתי מדבר עם שריף ודיברתי עם אמל ולפני שאני מסרתי את המכתב שלי אני ציינתי בפני מזכיר החברה אם המצב לא יתוקן אני נאלץ לעזוב את העבודה, כי מה שנתתי ומה שעבדתי אני מפרנס 7 נפשות והיה לי מאוד קשה. אני עבדתי בשביל לקבל תמורה בשביל לפרנס את הבית."                      

102. עלוה מנגד, הצהיר כי התובע מעולם לא הלין על תנאי העסקתו וכי ביום 23.12.2014 התפטר לאלתר מבלי שנתן הודעה מוקדמת. יחד עם זאת, עלוה אישר כי מנסור הוא הכתובת לעובדים בכל הנוגע לשכרם (עמ' 20, ש' 28-31), עם זאת ועל אף חשיבות עדותו, נמנעה הנתבעת מזימונו לעדות, התנהלות זו פועלת לחובתה ותומכת בגרסת התובע.
103. במחלוקת בין הצדדים בשאלה האם תנאי עבודתו של התובע, נכון למועד מכתב התפטרותו מצדיקים התפטרות בדין מפוטר – אנו קובעים כי הדין עם התובע.
104. כפי שהראינו לעיל, עלוה הודה בעדותו כי עד 5/14 הרכיבים המופיעים בתלושי השכר לעניין ימי חופשה והבראה אינם נכונים וכי הסכום ברוטו של כלל מרכיבי תלוש השכר הוא בגין שכר עבודה בלבד ולמעשה מדובר ברישום פיקטיבי בלבד. מדובר במחדל מהותי היורד לשורשו של עניין, באשר יש בו כדי להציג מצג שווא של תשלום מלוא השכר והזכויות הנלוות, מבלי שכך הם פני הדברים לאשורם. נציין כי תיקון התלושים בוצע בחודש מאי 2014 רק לאחר שעובד אחר הגיש תביעה כנגד החברה "כי אני פתאום מקבל תביעה בשנת 2013, ואני רואה שאי אפשר להשאיר את זה ככה" (עמ' 27, ש' 16).בשים לב לכך שמחדל זה תוקן מספר חודשים לפני התפטרותו של התובע, אנו דוחים את הטענה כי יש בו הצדקה להתפטרות בדין מפוטר.
105. יחד עם זאת, מכלל העדויות שבפנינו עולה בבירור כי התובע הועסק בתנאים שלא ניתן לדרוש ממנו להמשיך לעבוד בהם, כפי שנסביר להלן. דוחות הנוכחות החלקיים שהוצגו בפנינו, תומכים היטב בטענת התובע לפיה היה זמין לעבודה מהלך כל היממה וכל השבוע. התובע אמנם עבד עם הפסקות של מספר שעות בין חלקי היום, אך למעשה עבד לאורך כל היום, משעת בוקר מוקדמת ועד שעת לילה מאוחרת, לעיתים רבות 7 ימים בשבוע. דברי התובע בפנינו "הייתי עובד 24 שעות וכל הזמן הייתי זמין ונתתי את הנשמה שלי בעבודה", הנזכרים ברמז גם במכתב ההתפטרות "מיותר לציין מה אני נתתי לכם במשך שנתיים", נתמכים כאמור בדוחות הנוכחות ומהווים לדידנו עילה מספקת להתפטרות בדין מפוטר.

אין זה תקין שהתובע הועסק 7 ימים בשבוע, לאורך כל שעות היממה, גם אם התובע עצמו ביקש זאת. כל זאת מקבל משנה תוקף לנוכח העובדה שלמרות שלכאורה יום העבודה של התובע התפרש על כל אורך היממה, הרי שבפועל השתכר רק עבור שעות עבודתו בפועל, מצב דברים אשר גרם לתובע להתמסר באופן מוחלט לעבודה,  אך בסוף החודש לקבל שכר נמוך יחסית.

מהראיות שבפנינו וכפי שפורט לעיל, מהלך כל תקופת עבודתו, לא זו בלבד שהתובע לא קיבל מנוחה שבועית קבועה כמצוות הדין, או מנוחת פיצוי במקומה, אלא אף לא זכה ליום חופשה אחד בתשלום.

106. העסקה כמפורט, המנוגדת לחוק שעות עבודה ומנוחה, הינה העסקה שלא ניתן לדרוש מעובד להמשיך ולעבוד בה, גם אם הסכים לכך למשך תקופה מסוימת.
107. מכלל הראיות שבפנינו, מכתב ההתפטרות של התובע ועדותו בעניין זה, אנו מקבלים את טענתו כי במשך תקופה ממושכת התריע על כך שהוא עובד "מסביב לשעון" ומקבל שכר זעום. לפיכך, ומשתנאי עבודה אלו נמשכו עד מועד סיום עבודתו, אנו רואים בכך משום התרעה שנמסרה למעסיק, אשר לא שיפר את התנהלותו.
108. לאור האמור לעיל, אנו קובעים כי התובע הוכיח כי התקיימו נסיבות בהן אין לדרוש ממנו להמשיך בעבודתו. לפיכך אנו קובעים כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגובה שתי משכורות בסך 9,300 ₪ (4,650 ₪ * 2). למען הסר ספק יובהר, כי הסכום כולל את סכום פיצויי הפיטורים שהופרש לתובע לקרן הפנסיה במהלך תקופת עבודתו בנתבעת.
109. בנסיבות העניין, ונוכח קיומה להערכתנו של מחלוקת כנה בין הצדדים בדבר עצם זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים, שכן התובע עצמו הוא זה שדרש לעבוד בשעות מרובות אנו דוחים את תביעתו לפיצויי הלנת פיצויי פיטורים, וקובעים על כן כי על פיצויי הפיטורים יתווספו הפרשי הצמדה וריבית בלבד, וזאת מיום סיום ההעסקה.

החזר בגין קיזוז הודעה מוקדמת

110. הנתבעת קיזזה ממשכורתו האחרונה של התובע סך של 6,000 ₪ בגין חודש הודעה מוקדמת, מאחר ולטענתה התובע התפטר לאלתר ומבלי שמסר לה הודעה מוקדמת כדין. בשל התפטרותו, גרם לה התובע לנזקים, שכן, היא נאלצה לאתר במהרה נהג אחר אשר יחליף את התובע בעבודתו.
111. כאמור, חרף גרסה קודמת שמסר, הוכח כי מכתב ההתפטרות נמסר לנתבעת ביום 23.12.2014 אך כבר למחרת לא התייצב לעבודתו. מעדותו של התובע עולה כי חיפש עבודה מספר חודשים, ולאחר שמצא עבודה אחרת מסר את מכתב ההתפטרות "... קודם כל כמו שציינתי הבית מלא ילדים וזה לא פשוט לקום וללכת הביתה ולשבת בלי עבודה. בשביל להשיג עבודה אחרת צריך לחפש, צריך לדאוג. אני במשך התקופה האחרונה של שלושה חודשים כן חיפשתי מקום עבודה אחר, ועד שאני מצאתי אני מסרתי את מכתבי וזה מה שהיה. אין מה לשקר פה בבית משפט" (עמ' 12, ש' 3).
112. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא מסר הודעה מוקדמת להתפטרות, שכן התפטר רק לאחר שמצא מקום עבודה חדש, בו החל לעבוד מיד. בנסיבות אלו בדין קיזזה הנתבעת מהתובע דמי הודעה מוקדמת. יחד עם זאת, הסכום שקוזז שגוי – על פי סע' 4(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א-2001, היה על התובע לתת לנתבעת, בתום שנת עבודתו השנייה, הודעה מוקדמת בת 26 ימים (קלנדרים). מכאן שסכום הקיזוז היה צריך להיות 4,030 ₪ ( 26 * 30 :4,650 ₪) ולא 6,000 ₪, כפי שקוזז בפועל.
113. נותר לבחון האם במקרה דנא, קיימות נסיבות מיוחדות אשר בעטיין אין לדרוש מהתובע להמשיך לעבוד בנתבעת בתקופת ההודעה המקודמת. אנו סבורים כי התשובה לכך היא שלילית. להלן טעמנו;

ראשית, בע"ע (ארצי) 251/09 רו"ח אלון לויטה - לויטה ליפסקי ושות' משרד רואי חשבון, מיום 15.9.2011 נקבע כי: "אין בהכרח חפיפה בין תנאי הזכאות לפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים לבין תנאי הפטור מהחובה המוטלת על עובד מלתן הודעה מוקדמת, והנסיבות צריכות להבחן בהתייחס לעצם העבודה בתקופת ההודעה המוקדמת.".

שנית, תנאי עבודתו של התובע נמשכו באופן דומה במשך כשנתיים, כך שלא מצאנו בנסיבות העניין הצדקה לפטור התובע מחובתו ליתן לנתבעת שהות לכל הפחות למצוא עובד מחליף ולהיערך לסיום עבודתו.

114. לאור האמור לעיל, מאחר והתובע למעשה התפטר מידית ולא אפשר לנתבעת להיערך ולמצוא עובד מחליף בפרק זמן סביר. אנו קובעים כי היה על התובע ליתן הודעה מוקדמת והוא לא עשה כן, ולפיכך אנו דוחים את תביעתו להחזר מלוא ההודעה מוקדמת שקוזזה מתלוש שכרו האחרון. יחד עם זאת וכאמור לעיל, משסכום הקיזוז גבוה מסכום הזכאות, אנו מחייבים את הנתבעת להשיב לתובע 1,970 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הקיזוז.

סוף דבר

115. על יסוד האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה. על הנתבעת לשלם לתובע, בתוך 30 ימים מהיום, את הסכומים הבאים:

• א. השבת ניכויים משכר התובע בסך 5,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.14 (אמצע התקופה);
• ב. פיצוי בגין רישום פיקטיבי בתלושי השכר בסך 7,200 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 14.2.15 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן);
• ג. גמול שעות נוספות וגמול עבודה במנוחה שבועית בסך 3,831 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.14 (אמצע תקופת העבודה);
• ד. גמול בגין עבודה בחגים בסך 1,360 ₪, אשר ישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.14 (אמצע תקופת העבודה);
• ה. פדיון ימי חופשה בסך 2,920 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.15.
• ו. פיצוי בגין העדר הודעה לעובד, בסך 3,000 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 14.2.15 (מועד הגשת כתב התביעה המתוקן);
• ז. פיצויי פיטורים בסך 9,300 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.15;
• ח. החזר בגין הפרש קיזוז הודעה מוקדמת בסך 1,970 ₪, בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 1.1.15;

116. התביעה ליתר הסעדים – נדחית בזאת.
117. בהתחשב בכך שהתובע זכה במקצת תביעתו בלבד, מחד, אך נוכח העובדה שהנתבעת החסירה מהתובע זכויות מהותיות בתקופת עבודתו, תישא הנתבעת בהוצאות התובע בגין ההליך, לרבות שכ"ט עו"ד, בסך 4,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים מהיום.

118. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ה' תמוז תשע"ח, (18 יוני 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.