חיים מלכה הפצה ושינוע בע"מ ואח' נ' ועדה לתו"ב קרית מלאכי

לפני ערעור על הכרעת דין מיום 17.07.2018, ועל גזר דין מיום 14.07.2020, אשר ניתנו על ידי בית המשפט השלום בקריית גת, בשבתו כבית משפט לעניינים מקומיים (כב' השופט משה הולצמן) (תו"ב 65331-12-16). בהכרעת הדין, זוכו המערערים מחמת הספק מהעבירה המרכזית לגביה נערכה ההתמודדות במשפט, שימוש בנכס באזור מסחרי למטרת מגורים, היינו בסטייה מהתכנית. עם זאת, הורשעו בעצם השימוש בקומה שנבנתה לפני שנים רבות בחריגה מהיתר משנת 1977, היינו שימוש בנכס הטעון היתר בנייה, ללא היתר. בקשה לסיים ההליך בצו ללא הרשעה נדחתה, לאחר שנקבע שאין המערער עומד בתנאי הלכת כתב. לפיכך, גזר בית המשפט על כל אחד מן המערערים קנס בסך 25,000 ₪ אשר ישולם ב – 25 תשלומים שווים, וביחס למערער 2 (להלן: המערער) נפסקו גם עשרה ימי מאסר חלף הקנס. כן ניתן צו איסור שימוש שייכנס לתוקף לאחר שנתיים. צו הריסה – לא נתבקש ולא ניתן.

הערעור תוקף את הן הכרעת הדין והן את גזר הדין, במגוון טענות. אולם, השאלה העיקרית עליה יש לתת את הדעת בערעור זה נוגעת לפגמים בהתנהלותה של המשיבה במשך תקופה ארוכה לפני הגשת כתב האישום, אשר לא חקרה ולא נתנה התראה ביחס לעבירה בה הורשעו המערערים בסופו של יום. למעשה, המשיבה נתנה להבין כי אין איסור להשתמש בנכס של המערערים, והאיסור היחיד הוא שימוש בחריגה מהייעוד. פגמים נוספים התקיימו גם בשלב ניהול המשפט, בניסוח לקוי של כתב האישום בהקשר לטיבו של הנכס וטיב האיסור להשתמש בו, ואף הימנעות מחקירה נגדית לנאשם ביחס לכל שימוש אסור, למעט מגורים במבנה התעשייה. כך, שמתקבל הרושם שהמערער הורשע בעבירה, שלא היה ברור שהוא בכלל מואשם בה, עד שלבי המשפט האחרונים.

ההליכים לפני בית משפט קמא:

1. ביום 10.10.17 הגישה המשיבה כתב אישום נגד המערערים, ובו אישום בגין עבירה של שימוש במקרקעין ללא היתר ועבירה של שימוש במקרקעין בסטייה מתוכנית בהתאם להוראות חוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק"). זאת, בהתייחס לסעיפים 204 ו- 208 חוק, כנוסחו לפני תיקון 116. הצדדים לא העלו כל טענה לגבי משמעות התיקון, ולפיכך הדיון יתקיים בפסק דין זה בהמשך לדרך בה נקטו הצדדים, לפי הדין כניסוחו ערב התיקון.

2. על פי עובדות כתב האישום, המערער הינו מנהלה הפעיל של המערערת אשר הינה הבעלים והמחזיקה של אולם תעשיה בגודל כ- 800 מ"ר הנמצא ברחוב חלוצי התעשייה בקריית מלאכי, שבתחום מרחב התכנון של המשיבה. על פי הטענה, בביקורת שנערכה ב"בניין" נמצא כי הוא נבנה ללא היתר כדין. עוד נמצא, כי "הבניין" חולק למספר יחידות מגורים וכי מיום 24.08.2015 עד למועד הגשת כתב האישום, שימש הבניין למגורים. זאת, בניגוד לתכנית החלה על המקרקעין, לפיה מותר להשתמש במקרקעין למטרות תעשייה בלבד. יאמר מיד, ויפורש בהמשך על כך עוד, כי לא ניתן להבין מכתב האישום כי מדובר בבניין שהוקם על פי היתר, וכי טענת המאשימה היא שחלק מהמבנה, בו מצוי האולם של המערערים, בנוי בסטייה מאותו היתר.

3. ביום 04.07.2017 התקיים דיון המענה בעניינם של המערערים, במסגרתו אישר המערער כי הוא הבעלים של המערערת וכי המערערת היא בעלת האולם, אף כי האולם הושכר לשימושו של אחר, ולפיכך נטען כי המערערים לא היו בבחינת "מחזיק" במקרקעין בזמן הרלוונטי. המערער כפר מחוסר ידיעה בטענות המשפטיות לגבי הייעוד המוגדר על הקרקע ולעניין קיומו של היתר בניה. לעניין אחרון זה ציין כי הוא עצמו רכש את המבנה מאחרים.

4. בהמשך לכפירה שבאה כתגובה לסעיפי האישום הפרטניים, מסר הסנגור גרסה מפורטת ביותר (עמ' 3 עד 5 לפרוטוקול) והמערער עצמו הוסיף דברים (עמ' 5 עד 6). התשובה בעיקרה היא כי הנכס הושכר כמחסן, המתאים לייעוד התעשייתי, ולא ידוע למערער על שימוש אחר שנעשה בנכס. נטען כי, אמנם, העירייה פנתה אליו בטענה כי נעשה שימוש למגורים במקום. אולם, לפי בדיקת המערער עצמו בביקוריו במקום, לא נעשה בנכס שימוש למגורים, ולכל היותר הוכן מקום התרעננות לעובדים. נטען עוד כי, נוכח לחץ העירייה, הביא המערער לפינוי השוכר דאז, שנחשד כי הלין עובדים זרים במקום, והנכס הושכר לשוכר חדש.

5. התובע הגיב לתשובה, בטענה כי להערכת העירייה השוכר היה פיקטיבי, וביקש להפוך נטל הראיה במשפט. במסגרת דיון המענה, אף צד לא התייחס באופן מפורט לנושא היתר הבניה. למעט הטענה בכתב האישום לפיה "אין היתר" מחד גיסא, וכפירת "מכחיש מחוסר ידיעה" מאידך גיסא. בניגוד לתשובה המורכבת וחילופי הטענות בנוגע לשאלת השימוש למגורים, אף אחד מהצדדים לא הבהיר את עמדתו העובדתית לגבי קיומו של היתר בניה ביחס לבניין בכלל, והיתר לקומה של האולם בפרט. כך, גם התובע לא הבהיר כי מדובר במבנה מורכב, בו יש היתר לקומה אחת, עם היתר עקרוני ליתר הקומות, אך ללא היתר פורמאלי ליתר הקומות, כפי שנטען בשלבים מאוחרים יותר.

6. בימים 07.11.17, 16.01.2018 התקיימו דיוני הוכחות בפני בית משפט קמא. בפתח דיוני ההוכחות, העלה המערער טענה מקדמית בדמות הגנה מן הצדק, בטענה כי נכון היה להעמיד לדין את השוכר שלכאורה ביצע את העבירות, ולא את המערערים לבדם. התובע ביקש שוב להפוך את נטל הראיה והשכנוע, בהתאם לסעיף 208 כנוסחו אז. בית המשפט החליט כי יכריע בטענה המקדמית לאחר שמיעת הראיות במשפט.

    

   עבירה של שימוש במקרקעין בסטייה מתכנית – שימוש במקרקעין לשם מגורים

7. עולה כי ההליך בבית משפט קמא, התמקד ונסוב בעיקרו על העבירה של שימוש במקרקעין בסטייה מהייעוד לפי התוכנית החלה על המקרקעין. היינו, שימוש במבנה באזור תעשייה למטרות מגורים. זאת, הן בשלב ההוכחות והן בשלב הסיכומים. לאחר שמיעת טענות הצדדים והליך הוכחות ממושך, זיכה בית המשפט את המערערים בגין עבירה זו, מחמת הספק, ועל כך אין היום עוררין. לפיכך, על אף שעיקר הדיון התמקד בעבירה זו, אין מקום להרחיב יתר על המידה בעניין זה. עם זאת, עיקר הדברים יובאו בתמצית, על מנת להמחיש המשקל הרב אשר ניתן לעבירה זו הן ביחס לראיות והן ביחס לטענות הצדדים. זאת, בניגוד להתייחסות אשר ניתנה לעבירה בה הורשעו המערערים לבסוף.